גם יהודים אוהבים את הילדים שלהם
הכבש השחוט הזכיר לברק הימן שחג הקורבן המוסלמי הוא המקבילה לעקידת יצחק, השוחט עצבן אותו ורק השיפוד הרגיע את העצבים
שירלי אומרת שמדי פעם מגיח לחדר העריכה הבן אדם הזה, ד"ר סטריינג'לאב נקרא לו, מסתכל קצת על החומרים שהיא עורכת במחשב, ממלמל כל מיני הצהרות סתומות בדבר אופייה של החיה האנושית המודרנית, מציע לה טיפול פסיכותרפויוטי במחיר הכרות וחוזר מייד לחדרו. היא אומרת לי שאני חייב לפגוש את הבן אדם הזה כי הוא פשוט מדהים.
לפני שלושה ימים נפלה בידיי ההזדמנות. במסדרון המשותף אני נתקל בו: גבר נמוך, תזזיתי, עם התחלה של קרחת, חיוך ממזרי, עיניים מהפנטות והרבה בטחון עצמי. הוא מייד מתחיל לתקוף אותי בשיחה מהירה על כל מיני סוגיות אנושיות כאלה ואחרות.
ההיי-לייט של השיחה נסב סביב העובדה הלא תאומן כדבריו שבדת היהודית לא נותנים מספיק מקום לסיפור הלא יאומן כדבריו של עקידת יצחק.
"איך זה יכול להיות", הוא גוער בי, כאילו אני הוא זה שקובע את סדר היום הדתי שלנו, "שאירוע כל כך מכונן כמו עקידת יצחק, לא מצוין בשום דרך שהיא במהלך השנה? הדבר הזה הרי מחלחל לכל מערכת יחסים של אב ובנו באשר הם, אז איך לעזאזל מתעלמים מזה, תגיד לי, איך?"
אני מסתכל עליו המום ולא בגלל שאני לא מבין על מה הוא מדבר. הפליאה שלו דווקא מאוד הגיונית בעיניי. הסיפור הזה על האבא שלוקח את בנו יחידו ובלי להתבלבל מוכן להקריב אותו לאלוהיו עשה עליי הרבה רושם כשלמדנו עליו בבית הספר היסודי. אני זוכר שאמרתי לעצמי כבר אז איזה מן אלוהים זה שככה בודק את רמת אמונתו של הבן אדם.
הסיבה
הכבש משתולל אבל סבא של עבד מוכיח לו שוב ושוב מי כאן הבוס, עבד הילד מכתה ב' שופך מים על הצוואר של הכבש, סבא שלו מניף את הסכין המושחזת בקפידה ופתאום קופצת טיפת דם ענקית ישר על העדשה של המצלמה. אני מרגיש שהנה סוף סוף אני אדע מה זה להתעלף, אבל הסקרנות והזעזוע משאירים אותי בהכרה מלאה ואני מסמן לאריאל הצלם שיישאר יציב על הכבש שרוקד בשכיבה, מתבוסס בדמו, ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר, ועבד הילד מסתכל על כל המחזה הזה בעיניים גדולות, מחכה בעצבנות שסבא שלו ייתן לו את האישור לחתוך באותה הסכין את אשכיו של הכבש המסכן הזה, שבדיוק שעה ועשר דקות לאחר מכן כבר ינוח אצלי בתוך הקיבה.
כל היום הזה היה יכול בקלות למלא פרק שלם של הסדרה שלנו. אני, בכל אופן, חזרתי הביתה מבולבל לחלוטין. קודם כל, התחדדה אצלי ההבנה שיש כל כך הרבה מן המשותף בין האיסלאם והיהדות.
חג הקורבן הוא למעשה המקבילה המוסלמית של סיפור עקידת יצחק, עם שינויים קלים בסדר הכרונולוגי של ההתרחשויות ושמות קצת שונים לגיבורי הפרשה, אך המהות היא אותה מהות: אבא שנדרש להפקיד את חיי בנו בכספת של אלוהים וברגע האחרון מקבל את האפשרות להמיר את הילד בכבש ומכאן המסורת עתיקת היומין של שחיטת כבש באותו היום. אז למה באמת לא מציינים את היום הזה גם אצל היהודים? אין לי מושג.
מאוחר יותר, אני מוצא את עצמי בסיטואציה הזויה לחלוטין: בזמן שהסבא מקלף את פרוותו של הכבש ומתחיל לפרק אותו לחתיכות קטנות של צלעות וכבד, אני שואל את אבא של עבד את כל אותן שאלות נדושות שאני שואל את כל ההורים בבית הספר: "אז מה ייקרה כשהבת שלך תתאהב חלילה ביהודי ותרצה להתחתן אתו? ומה ייקרה כשהיא תהיה בת 18 ותרצה לצאת עם החברים שלה מהכיתה לראות סרט בחדרה?"
הוא מסתכל עליי בחיוך אבהי ומהנהן בסיפוק. "תגיד לי", הוא שואל, "אם אתה רואה אש, תשים בתוכו את היד שלך?", לא הספקתי להשיב, ואבא של עבד אומר לי "לא היית מעז וכך גם הבת שלי לא תעז אפילו לשאול אותי את השאלות האלה!".
מה שהיה כל כך הזוי בסיטואציה הזאת היתה העובדה שבפעם הראשונה מאז שהתחלנו לצלם שכחתי לחלוטין את תפקיד הבמאי והתחלתי להתווכח אתו, עם אבא של עבד, ודי מהר עברנו לטונים גבוהים. ברור שאילולא היינו ככה אוהבים אחד את השני ומרגישים בנוח אחד עם השני כל זה לא היה קורה, אך מבחינתי אין בכך משום הקלה בחומרת חלק מהדברים שהוא אמר לי.
הוא חזר וטען שככל שאדם יותר מבוגר כך ניסיון החיים שלו מפותח יותר ולכן מוטב לו לבן הדור הצעיר להקשיב לעצותיו וללמוד ממנו. במקביל, סבא של עבד מסביר לי, בידענות מקוממת, שאצלנו היהודים אין כבוד להורים ושאצלנו היהודים להורים כבר לא אכפת מהילדים שלהם ברגע שהם מגיעים לגיל 18, ואצלנו היהודים זאת הסיבה שאחר כך הילדים מתחילים להשתגע ולהיכנס לסמים ואלכוהול, ואצלנו היהודים ככה ואצלנו היהודים ככה וככה וככה.
ואני אומר לו, בנימוס, בכל זאת אדם בעשור השביעי לחייו הוא, שאין לו מושג על מה הוא מדבר, ושיתחיל להירגע עם כל ההכללות האלה ושאם הוא היה רואה איך אני ואחים שלי מטפלים באמא שלנו בכל פעם שמפרק הירך שלה מחליט לצאת לטיול מסביב לכפר ואם הוא היה יודע שאין יום שאני לא מתקשר אליה לשאול אותה מה שלומה ואיך היא מרגישה ואם הוא היה יודע שהיא הראשונה שסיפרתי לה על החברה החדשה שלי ואם הוא היה יודע איך בעצמה טיפלה באבא שלה עד יומו האחרון אז אולי הוא לא היה מטיף לי מוסר בקלות שכזו וחושב שקדושת התא המשפחתי היא מונופול ערבי, אבל אז כבר היה השיפוד הראשון מוכן וכל האנרגיה שלי הפכה לקרניבוריות טהורה ומרוב עונג בכלל שכחתי להגיד לו את הדבר הכי חשוב וזה שאולי בזכות בית הספר הזה כבר לא תהיה כזאת בורות הדדית ולא תהיינה כל כך הרבה דעות קדומות, הדדיות, ושאני מקווה שעד שיהיו לי ילדים כבר יהיה בית ספר כזה כאן ביפו כי ממש לא בא לי לעזוב את העיר.
נא להמתין לטעינת התגובות
