His band friday
נדב הולנדר ממשיך לנגוס בשורשי המוזיקה העברית, והפעם עם מלודיות הרוק הבולגריות והחד פעמיות של שם טוב לוי ולהקת ששת
אבל כך קרה. השנה היא 1977, כשברקע המהפך הפוליטי הגדול, שתוצאותיו מורגשות היטב עד היום. להקת ששת היתה, אם תרצו, המהפך הקטן, אך גם תוצאותיו מורגשות היטב. לוי (שייקרא מעתה שמי), חלילן ומלחין מוכשר בוגר "קצת אחרת", רצה לתת תשובה ישראלית הולמת לסצינת הג'אז-רוק-מתקדם האמריקנית והבריטית. התוצאה הסופית, מבחינות רבות, לא נופלת מאלבומי המפתח של התקופה. בכל זאת, אי אפשר להתעלם מיתרון בולט שהיה לשמי על פני הרכבי-על כמו Gentle Giant או Yes: שורשים בולגריים.
הסיפור של ששת שגרתי עד מעייף. ארבעה חודשים בחדרי חזרות, בלי אף מפיק (למעט אחד, שאול גרוסברג) שמוכן להשקיע בזה כסף; קריירה קצרה להכעיס, הופעות מול אולמות מרווחים מדי ואלבום אחד שהוקלט בחופזה. אבל איזה אלבום. שמוליק ארוך (בס), שמוליק בודגוב (גיטרות), עדי רנרט (קלידים), איקי לוי (תופים) ויהודית רביץ (שירה וגיטרה) מפליאים בנגינה ובשירה מקצועית ומדויקת, ושמי (חלילים ושירה) מציג כאן את שיא הקריירה שלו.
והלחנים, הו הלחנים. אלתרמן ורטוש מעולם לא נשמעו טוב יותר. באורח פלא, מצליחים טקסטים כמעט אמורפיים לקבל צורה של יצירת רוק מגובשת, כמעט כאילו נכתבו לאחר הלחן ולא הרבה לפניו. והמצב רק הולך ומשתפר כשהקטעים הופכים אינסטרומנטליים, שלא לדבר על העיבודים - שהיו החידוש הגדול ביותר שהציעה ששת למוזיקה העברית דאז. המוטיבים המזרח אירופאים פוגשים נגינת פיוז'ן משובחת, הגיטרות של בודגוב-מקלפלין מתחברות עם המלודיות המחזוריות של שמי, שנשמעות כאילו פיליפ גלאס גייר אותן במו ידיו.
אמנם יש כאן גם צדדים אחרים, כמו "לו באת" הנוגה, שזכה אחר כך ללחן נוסף
פרקים ב' וג' בסיפור של ששת פורסמו כבר בסדרת הכתבות הזו. יהודית רביץ, שאם כבר היה קהל בהופעות של ששת אז הוא בטח בא בגללה, עברה באופן הדרגתי לקריירת סולו ובכך תרמה את חלקה לדעיכת ההרכב. בודגוב ואיקי הפכו לחלק בלתי נפרד מלהקת ברוש. שמוליק ארוך ירד מהארץ ואז חזר, ועדי רנרט עיבד וניגן באינספור אלבומים וב"לילה גוב" אחד.
לשמי עצמו לקחו עוד ארבע שנים עד ליציאת אלבום הסולו הראשון שלו, שהיה במובנים מסוימים ניסיון אחרון להחיות את רוח הסבנטיז של ששת. אבל עם יצירות נגישות ורדיופוניות כל כך, כמו נעימת הפתיחה המשמימה של "עמוד האש" או "התעוררות", שמרגיז אותי כמו שעון מעורר כל פעם מחדש, לא היה ספק ששנות השבעים, קיבינימט, מאחורינו.
נא להמתין לטעינת התגובות
