זן נדיר מסביר
קשיי הקליטה בארץ, הצלחת "אנטארקטיקה", האובדן של ענבל פרלמוטר, האמהות המאוחרת - לרגל יציאת האוסף החדש שלה, קורין אלאל מספרת את הסיפורים הגדולים שמאחורי השירים הקטנים ולהיפך
את האלבום הראשון שלי מימנתי בעצמי. כסף מהופעות, ההורים קצת עזרו. היה לי את כל הכסף מראש, אבל שילמתי בהדרגה. לפני שהקלטנו ישבתי אצל הרואה חשבון שלי ועברנו על מצבי הכספי. שאלתי אותו אם במקרה יחסרו לי נגיד 3,000 דולר , הוא יוכל לעזור לי, והוא ענה "בטח, דרך צלחה". שלושה חודשים אחר כך הבורסה נפלה, וחלק גדול מהכסף שלי הלך. הייתי צריכה הרבה יותר מ-3,000 דולר והוא, שחטף
יזהר אשדות לא היה בהתחלה בתמונה, בכל הנוגע לאלבום. יום לפני ההקלטות פגשתי אותו וביקשתי טיפים. אני מכירה את יזהר מאז שאנחנו קטנים. אחר כך הזמנתי אותו לעשות מיקסים. הוא בא לשמוע את החומר, ולצורך המיקסים השתמש באיזו קלטת פרטית שלו. כשהיא עבדה, פתאום שמעתי את "תן לי קצת ממך" והתאהבתי בו מיד. למחרת הוא כבר היה מוכן.
כתבתי אותו, בעזרת גדעון כפן, אחרי שדבורה בקון נהרגה בתאונת דרכים. היא היתה חברה מאוד טובה, וזו היתה המכה של החיים שלי. דבורה הביאה לי עד אז את כל החיוך לחיים. בדיוק לפני שנהרגה היא הצליחה מאוד. היתה מסתובבת בעיר באוברול ג'ינס גדול, והיו תקועים לה דולרים על השרשרת, ככה בצחוק. כשהיא הלכה, נמחק לי החיוך להמון שנים. השיר הזה הוא עליה.
בתקופה של "פירות אסורים" פנו אליי שני מפיקים שהרימו אירוע גדול באצטדיון רמת גן. "פסטיבל הכוכבים" קראו לזה. היו אמורים להגיע מוזיקאים מכל העולם. ג'ו קוקר וכאלה. בסוף היתה פאשלה איומה. לא בא קהל. הם חיפשו שיר שיוביל את הפרסום לפסטיבל, והשמעתי להם את "שיר בכיף", שלא התאים לאלבומים שלי. בהופעה עצמה, אני ולהקת גן עדן עלינו לבמה כדי לנגן את השיר, אבל לא היו בכלל אנשים... סגרו לנו את המוניטורים בסוף, והמנחה אמרה "מספיק עם המוזיקה הישראלית. עכשיו נעבור למוזיקה שבגללה באתם". בסוף , "שיר בכיף" שרד הרבה יותר מהפסטיבל.
ברגע שיצא האלבום הראשון והבנתי את הכיוון שלי, כבר נורא רציתי להקליט עוד אחד. עשיתי הופעות של "מותק" עם להקת גן עדן, ותוך כדי החזרות כבר הקלטנו את "פירות אסורים". ואז הזמינו אותנו להופיע באמסטרדם. ועוד במועדון ה"מילקי וויי", לא פחות. זה היה מדהים. בתחילת ההופעה היה רק טפטוף של אנשים, אבל באמצע המקום כבר היה מפוצץ ואנשים רקדו בטירוף. כל ההופעה היתה בעברית, וחיפשתי שיר אחד שלא יהיה. ככה החלטתי לבצע את "אמסטרדם", של ז'ק ברל. כל כך אהבתי את התוצאה, שהכנסתי אותו לאלבום החדש.
הלחנתי אותו למילים אחרות. סתם, לעצמי. ואז סולו יורמן, שהיה המפיק של אריק סיני, בא אליי כדי לחפש לו שיר. כשהגענו לשיר הזה אמרתי שהוא מתאים, אבל צריך להתאים לו מילים אחרות. סולו שאל אם זה בסדר שהוא ייתן את זה לאהוד מנור ומאוד שמחתי, כי הכרתי את אהוד טוב מקודם. בקיצור, הוא כתב, הם הביאו את זה לאריק סיני ואריק לא רצה. אחרי שנתיים, גלי עטרי-שעבדה אז עם סולו - התקשרה אליי וככה זה הגיע אליה. נראה לי שאם הייתי מקבלת את המילים מראש, הלחן היה שונה. . . המון זמן היתה לי בעיה איתן, כי הרגשתי שיש לי ארץ אחרת. טוניס. אבל כשחזרתי לשם לפני כמה שנים הבנתי שאהוד צדק. כבר אין לי.
המילים של חנה גולדברג החזירו אותי לרגע שבו באתי לארץ, בגיל שמונה. חשבתי אז על איזו שפה החיות מבינות. עברית או צרפתית... חנה קישרה את זה לסוסים, מה שגם דיבר אליי, כי את הסיגריה הראשונה שלי עישנתי על כרכרה של סוס בנתניה. איך שראיתי את המילים, יצא לי לחן. ההצלחה שלו היתה הלם גדול בשבילי. מאיפה מגיע כל הקהל הזה? אבל ההלם היותר גדול היה כשהוא הפסיק לבוא, ב"שפת אמי".
את מאיר גולדברג הכרתי דרך הזמרת הראלה בר. היא הביאה לי טקסט שלו והלחנתי אותו. הראלה לא הקליטה, אז הוא שכב אצלי ארבע שנים. בסוף נהיה מזה "זן נדיר". בינתיים קראתי עוד טקסטים של מאיר ובחרתי את "הטבעת נפלה", " התעשייה האבירית" ו"ארץ קטנה עם שפם". אמרתי למאיר שאני לוקחת אותם והוא אמר: "בסדר, בתנאי שאת תפיקי לי ולחבר שלי רונן מאיר תקליט". הוא זרק את זה בצחוק, אבל אני לקחתי את זה ברצינות וככה יצא האלבום "מאיר את מאיר", ההפקה המוזיקלית הראשונה שלי.
הלחנתי את כל האלבום "אנטארקטיקה" בשבועיים. נתקעתי רק עם "ארץ קטנה". גרתי אז ביפו וישבתי מהבוקר להלחין אותו. זה היה יום אחרי היומולדת שלי. הלך לי נורא טוב כל השיר, אבל נתקעתי עם המילים "חצי סיכה". דמיינתי את הסיכות השחורות האלה, מהמספרה, וככה השתגעתי עד 12 בלילה. הכלבה שלי היתה בטירוף, כי לא הוצאתי אותה כל היום, אז פתחתי סוף סוף את הדלת. היא עשתה פיפי, ואני הלכתי לדואר. היתה שם מעטפה גדולה, ובתוכה סיכה מזהב, שחברה שפספסה את היומולדת שלי שמה. בבת אחת, המחסום של הסיכה השחורה הוסר. חזרתי הביתה וגמרתי להלחין את השיר תוך שעה.
הוצאתי את זה כדי.ג'יי עוד לפני אלבום הבכורה שלי, ושכחתי ממנו לגמרי. כשעבדתי עם יהודית רביץ על "אנטארקטיקה" היא הזכירה לי אותו, וככה השיר נשלף. אם לא יודית, הוא היה נעלם. אולי הייתי מצרפת אותו לאוסף.
עשיתי את האלבום והמופע "שפת אמי" עם צדי צרפתי. עבדנו תשעה חודשים, יום יום, על הפרויקט הזה. צדי רצה שאני איראה יותר "יפה", ידעתי בדיוק שהוא לוקח אותי לשם, והתמסרתי. עבדנו כל כך הרבה על המוזיקה, שכשהגיע עניין ההופעה החיצונית כבר הסכמתי להכל. להופעה הראשונה הוא הזמין לי וסט פרחוני, שעשה רעש כשזזתי. כשהתחלנו לשיר, הסאונדמן השתולל... אז צדי רץ חזרה לחנות והביא לי וסט חדש. לא מרשרש.
סיפרתי לאהוד מנור על אמא שלי, שכשהייתי קטנה נסעה המון לפריז, לבקר את המשפחה שלה. לא היו לנו בכלל קרובים בארץ. אבא עבד המון, ואני ואחי נשארנו לבד. אז אמא אמרה: כשאני לא אהיה פה תסתכלו על הירח, אני אסתכל על הירח בפריז, ותדעו שאנחנו מסתכלים על אותו דבר בדיוק. אהוד לקח את זה ועיבד את זה כמו שהוא ידע. קשה להאמין פשוט שהוא כבר לא איתנו. הקשר שלי איתו היה בעיקר טלפוני, ככה שאני עדיין מחכה לצלצול. לא הגיוני שהוא לא יחזור.
בהתחלה לא רציתי בכלל לעשות את הפרויקט הזה. הרעיון היה של טמירה ירדני. אבל כשאני אומרת לעצמי לא, ישר אני קולטת שיש לי איזו בעיה ואני צריכה לפתור אותה. בתור עולה חדשה, ככה עוד הרגשתי קצת, לעשות אלבום שלם ולהודות בפומבי שאדית פיאף היא מקור ההשראה שלי... אני שמחה שהלכתי עם זה. זו היתה היציאה הראשונה שלי מהארון. כשאתה כותב שירים, אתה כל הזמן חושף עוד מקומות. כל הזמן צריך לחפש את הנקודות הכואבות והמפחידות. אני מחטטת בעצמי כל החיים. אם אני לא אמצא יותר, תהיה לזה סיבה. מוות, אולי.
דפנה דקל הקליטה את השיר הזה עם הלחן שלי. אני בדיוק הקלטתי אז את "אנטארקטיקה", והיא התקשרה אליי הביתה באיזה בוקר ורצתה להשמיע לי את השיר. לי היתה בדיוק בעיה עם השיר "אנטארקטיקה", כי לא הצלחתי להיכנס אליו. גם לא הבנתי מה צריך לעשות כדי שזה יסתדר. בקיצור, היא משמיעה לי את השיר בטלפון ואני אומרת לעצמי: "לא, לא, לא!". ואז הסברתי לה שהיא צריכה לקחת נשימות אחרות. פתאום קלטתי. זו בדיוק הבעיה שלי ב"אנטארקטיקה". הנשימות! וככה, דפנה הקליטה את "יוצאת אל החיים" ואני את "אנטארקטיקה". כשעבדתי על האלבום "זן נדיר" החלטתי לבצע אותו בעצמי.
אחרי "זן נדיר" התחלתי ללמוד גיטרה קלאסית ונגנבתי על הנגינה. לא רציתי לשיר יותר. שנתיים רק ניגנתי. טמירה התקשרה אליי כל יום, "נו?". בסוף , חברה הציעה לי לעשות ג'ם עם הגיטרה במרתף העליון בבית ליסין. אני שונאת ג'מים, אז עשיתי ערב שנקרא "סטנד-אפ מוזיקה". מוזיקה , תתעוררי.
אני זוכרת שאבא שלי סיפר שכשהוא היה קטן בטוניס, ועוד לא היו תקליטים, היה בא איש אחד למרכז העיר. כולם התאספו מסביבו וזרקו לו מילים, והוא הלחין אותן בלייב. החלטתי לחקות את הסיטואציה הזו. עשינו 11 הופעות כאלה. הכל היה מאולתר. המיקרופון שלי היה מחובר לאפקט של ילדה קטנה, קיבוצניק וכושי. גלית פלורנץ היתה מחוברת לקולות גבוהים של ילדה. זה היה כמו כדורגל, כשאתה מחכה המון זמן לגול, והגול בא כשנהיה קסם על הבמה. זה לימד אותי על חופש. הייתי באה ריקה לגמרי מרגשות, ויוצאת מלאה כרימון לאיזה חודש. הפוך ממה שקורה בהופעה רגילה. כל העבודה על התקליט "כשזה עמוק", למשל בשיר "לחיות", באה מפה.
ענבל פרלמוטר היתה הגיטריסטית של כל האלבום הזה. אני מאוד שמחה שהקלטנו לפחות אחד יחד. לקחתי אותה לנגן איתי אחרי שהפקתי את "המכשפות". היא היתה גיטריסטית מאוד חשובה בהרכב. ענבל היתה מהאנשים האלה, שאתה מתאהב בהם בשנייה. בן אדם חם, יפה, שנון ומוכשר בכל דבר.
לטפל באוטו, בגינה, בגיטרה - היה לה ויז'ן מאוד רחב על כל דבר. איך זה ייראה, מה תהיה העטיפה, הלבוש. המוות שלה היה שוק אדיר בשבילי. איבדתי את ההכרה בבית הקברות ואחרי זה היתה לי התמוטטות קשה. דיברתי איתה שלושה ימים קודם. התייעצתי איתה איזה שיר לבצע ב"עבודה עברית" - פרויקט הקאברים שעשו לשנת היובל. חשבתי להקליט את "שמש לך מצפים" של פורטיס. פתאום היא התקשרה ואמרה: "את לא זוכרת שעשית לו שם קולות?". לא זכרתי. אבל הקלטתי אותו.
אחד הרגעים הכי קשים שעברתי היה הדיסק שגנזתי. הקלטנו אותו במשך חודש, והוא היה כבר מוכן לגמרי. זה היה אולפן יקר, טכנאי מצוין, והוציאו עליו 80 אלף דולר. אבל משהו שם לא נשמע טוב. נכנסתי לפאניקה רצינית, בגלל הכסף. החלטתי שאני מקליטה מחדש גיטרה, קולות וקלידים. עשינו את זה בשבוע ויצא מדליק. ואז, אחרי המיקסים, כל שיר נשמע טוב לבד, אבל בהאזנה רצופה משהו לא עבד. הלכתי לחברים והשמעתי, וגם הם לא מצאו מה הבעיה. בסוף באתי לדודי לוי ואמרתי לו: "תקשיב". כשסיימנו לשמוע אותו דודי אמר: "הבאס והתופים דפוקים, לא?". ואז הבנתי. אלה היו שני הדברים היחידים שלא שיניתי, מהלחץ... בגלל זה, כל הבסיס נשמע קפוא. כבר לא יכולתי יותר לתקן.
היה לי ברור שצריך לעשות הכל מהתחלה. נתתי שני שירים לגלי עטרי, אחד לדני בסן. בינתיים חיים שמש, שהיה המנהל האישי שלי, נתן למרקו גורקן את השירה של "תנינענק" והוא עשה לזה עיבוד מדהים. נדלקתי על הקטע של המחשב. שלושה חודשים עברתי על התוכנה הזו, ומכאן החיים שלי עברו לפרק ב'. פשוט עברתי כלי. מגיטרה למחשב.
זו הקריצה שלי ליציאה מהארון. אזכור העניין הזה של להיות חד-מיני עם חיים שלמים. לא להיות בודד בזקנה. זה התחבר לי לדומינו, כי אין לזה הרבה צלעות כמו בקוביות. כאילו תא אחד שמחולק לשניים. עברתי את כל העניין הזה, של היציאה מהארון, בשלום מוחלט. לא קיבלתי אף פידבק רע. אפילו בני 70 התקשרו לברך אותי. זה לגמרי לא היה ברור מאליו. ברור שאם לא רותי, לא הייתי עושה את זה.
כש"תנינענק" יצא, זה קרה חודש לפני נפילת התאומים. "תנינענק" זו יצירה שמתאימה לארץ שחיה בשלום, לעולם נורמלי, כי היא לא לגמרי שגרתית. אבל זה לא היה המצב. ועוד ב"תנינענק" שמתי שיר על מוחמד. אם לדבר על טיימינג גרוע... כבר בהופעות של אחרי התקליט, הרצון שלי היה למצוא את האור שבתוך החושך הזה. היה ברור לי שהתקליט הבא יהיה יותר מואר. כחול בהיר. לקוות שהחיים ישתפרו באמת. במקביל, גם עומר נולד. ואז עוד יותר חיפשתי את האור הזה. את השיר "מה הפרח" היה לי עוד לפני שהוא נולד. אבל איך שזה קרה והסתכלתי במילים, ידעתי שזה נכתב עליו.
הלחנתי אותו בזמן העבודה על "הכחול של השמים". המילים נשמעו לי נורא מוזרות. גם עופר מאירי, המפיק, לא הבין אותו, ושמנו אותו בצד. בדצמבר הופעתי בניו יורק, ובדיוק היה הצונאמי באסיה. כל הזמן ראיתי בטלוויזיה את המראות המגעילים האלה, ולא הבנתי שזה אמיתי. בסוף קניתי שם עיתון ישראלי, ובבת אחת הבנתי את השיר, שדיבר על ים שבא ולקח הכל. כשחזרתי לארץ, גל"ץ עשו משדר התרמה לנפגעי הצונאמי, ושם ביצעתי אותו.
נא להמתין לטעינת התגובות
