איך עפות המחשבות
אריאל זילבר רוצה רק לכייף, לקדם את הדיסק החדש ולא לדסקס פוליטיקה. ובכל זאת, חשוב לו לציין שהמדים של חיילי צה"ל עושים לו בחילה, שהשמאל רוצה מדינה בלי יהודים ושמורשת רבין לא קיימת
אני עושה את זה כבר שנים וזה לא עובד לי.
"עובד, בטח שעובד. אין כאן חוכמות".
איך עובד, אם אתה מוציא דיסק חדש ובקושי משמיעים אותו?
"שלחתי שני סינגלים לכל התחנות ויש מי שמשמיע אותי ויש מי שלא".
אתה חושב שמענישים אותך?
"על מה יענישו אותי?".
על הדרך שבה בחרת בשנים האחרונות.
"מה שהם עושים זו בדיוק הדרך של הבולשביקים: מי שלא הולך בדרך שלהם הוא תימהוני או משוגע. אז בסדר, שיהפכו אותי למשוגע, אני אומר עליהם שהם בורים".
ובכל זאת, זה לא ה"בארבי" פה.
"אני יכול להופיע בכל מקום שאני רוצה, רק שאומרים לי:'שמע, אריאל, אנחנו שמחים שאתה מופיע פה, רק אל תדבר פוליטיקה'. אז אני לא מדבר בכלל, שותק כל ההופעה. אבל מה, שר להם פוליטיקה".
ארבע שעות לפני כן, בעודי מזדחל בפקק בכביש המנהרות, אני מנסה לחשוב מוזיקלית. לא החשש מנסיעה ברכב לא ממוגן יכניס אותי למוד פוליטי. גם לא התהיות שנודדות בפדחת למראה גושי הבטון שפזורים בשולי הכביש, שאמורים לספק הגנה מפני ירי אקראי מאזור בית לחם; אני אשוחח עם אריאל זילבר על מוזיקה, לשם שינוי, ולא על נושאים שבכתומו של עולם. אבל מהרגע שבו אני נוחת בגוש, המציאות מתפוצצת לי בפנים. טוב, לפחות רק היא. עושה רושם שתושבי האזור נהנים לשפשף את הכביש הזה בפני מבקר חשוף ראש ("אז מה, ככה הגעת עד כאן בלי רכב ממוגן? ואתה לא מפחד?").
הנקודה ברורה: החילונים האלה קורעים אותנו, רק מתקרבים לאזור וישר רצים לחפש שכפ"ץ. כך שכבר מהרגע הראשון, הניסיון להימנע מיותר מדי פוליטיקה במפגש עם אריאל זילבר הלך פייפן. בבית של הציונות הדתית, הקהל החדש של זילבר, קצת קשה להימנע
בשעה 20:45, אגב , הנוכחות עדיין דלילה. "צריך להבין שאנשים כאן עדיין לא ממש חזרו לשגרה", מסביר אחד המעריצים שהקדים להגיע בשביל לצייד את זילבר בקובץ שירים חדש פרי עטו. "אנשים עדיין לא מרגישים בנוח לצאת ולשמוח". בסוף הם הגיעו, אך בכל זאת הסיטואציה קצת מוזרה: לא בטוח שכך אמור להיראות סיבוב הופעות לרגל אלבום חדש של אחד מבכירי המוזיקאים בארץ.
"אנשים כל הזמן שואלים אותי מה קרה לי ולמה השתנתי כל כך", אומר זילבר בחיוך עייף. "אני לא ממש מבין על מה הם מדברים. בתור בן אדם שהתחנך ב'שומר הצעיר', לימדו אותי לאהוב את הארץ, לכבד אנשים ולאהוב את השכן שלי. זה כל מה שאני עושה. זה הכל. כך שאני באמת לא חושב שהשתניתי יותר מדי".
במשך קרוב לשבע שנים עבד זילבר על "אנבל", אלבום חדש שהולם אותו יופי: מיש-מש מוזיקלי של שירי מחאה, קצת דברי הלל לבורא עולם, ארבעה קטעים סמי-אתניים שעשה עם אבטה בריהון ובאביי בזה, רוקנרול ישן וטוב (שממנו הוא ממש מרוצה) וקטע אינסטרומנטלי שנקרא "מנגינה עלאק". לא לכאן ולא לשם, לא כתום ולא בה-בה-די-אה.
קצת כמו החיים של זילבר: כבר ארבע שנים הוא מנסה להגדיר את עצמו מחדש, מתקרב קצת לדת ושומר כיפה בכיס ("שיהיה במה לכסות כשצריך לברך"), אבל מסרב לבסס את מעמדה כתושבת קבע. לא מופיע בשבת, אבל אין לו בעיה להופיע בקיבוצים, אצל החילונים השמאלנים. מצד אחד הוא בז לתרבות החילונית וכל מה שהיא מייצגת, מצד שני הוא חלק בלתי נפרד ממנה. בקיצור, לא קל להיות זילבר.
"מה שקרה הוא שפשוט התעוררתי יום אחד ולא הבנתי מה קורה סביבי", הוא מנסה להסביר את התהליך. "קמתי בבוקר וראיתי שזה לא עניין, אין כיוון. האמת שזה התחיל מהחינוך דווקא, חיפשתי לבת שלי בית ספר וראיתי שהמצב פשוט נוראי. בבית ספר חילוני לא לומדים כלום, זו פשוט מכה. עד שהגעתי לבית ספר מסורתי ונדהמתי מהחינוך שלהם, פתאום שמתי לב שהילדה פורחת, חוזרת הביתה ופשוט פורחת. זה לא בית ספר חילוני שאם אין לך כישרון אתה יכול למות מבחינתם. וזה מה שהכניס אותי לתוך כל העולם הזה של הדת והערכים, פתאום כל התרבות החילונית היתה נראית לי שטחית. אז התחלתי להתקרב ליהדות ולדת, לתפילות ולשמירת שבת".
אז למה אתה בכל זאת הולך בלי כיפה?
"זו שאלה טובה, אני גם שואל את עצמי את זה... אני לא יודע, זה לא מסתדר לי עם התלתלים, זה נופל לי כל הזמן".
זה מלחיץ אותך?
"יכול להיות, כי זה שם עליך תווית".
מה אכפת לך תווית, לפני רגע לא היה אכפת לך שקוראים לך פסיכי ועכשיו אתה מפחד
מתוויות?
"לא יודע, אולי בסופו של דבר אני אשים כיפה. בינתיים אני דתילוני, זו עוד כת בתוך כל הבלגן הזה".
אולי זה משבר אמצע החיים?
"זה לא משבר, להפך, זו התקדמות. אני הולך יותר על העומק, על התוכן. כמה זמן אפשר לחיות בשביל עוד מכונית ועוד בית? אין בזה כלום. אז לקרוא בתורה מעניין אותי. התורה זה לא סתם, זה 4,000-3,000 שנה של חוכמה, זה אלפי חכמים שישבו וחשבו והתפלפלו. זה מה שמעניין אותי היום, יש בזה הרבה עומק".
וזה לא מתנגש עם המוזיקה שלך?
"אני מכוון את המוזיקה שלי לכל מי שמבין עברית ואוהב מוזיקה. זה הכל. אני לא רוצה לשחק את המשחק, המשחק שלי זה לשיר ולנגן. האלבום החדש מבחינתי הוא המוזיקה, אז נכון שיש שם שירי מחאה כמו השיר של בוב דילן,'בריון השכונה', 'הכריש' של נעמי שמר או השיר של אורי אורבך נגד הגירוש. אבל יש גם שירים אחרים, אם זה שירי אהבה אתיופיים כמו'אנבל', או 'לב אמיץ', שנכתב בעקבות היתקעות בפקק ליד רכב של חסידי ברסלב.
"תראה, איך אני בוחן שיר? קודם כל לפי מה שהוא עושה לי. אם אני שר שיר והוא מביא לי עצב, אני זורק אותו, אם אני שר שיר והוא לא עושה לי כלום, אני גם זורק אותו. אבל אם אני שר ואני מרגיש שאני שוכח את העולם וכיף לי, סליחה, אני לא אוהב את המילה 'כיף', זו לא מילה טובה".
למה?
"כי זו מילה ערבית ואנחנו מדברים עברית. אני לא יודע מה זה אומר בדיוק 'כיף', כולם משתמשים במילה הזו ואני לא מבין אותה. עברית אני יותר מבין. בכל אופן, אם יש שיר שמרומם את רוחי, שעושה לי טוב, אז אני אוהב אותו".
כיף או לא, מאז אירועי ההתנתקות היה ברור שזילבר יקבל כתף קרה. לספר לעולם על חדוות האל זה דבר אחד, אבל לזמר מול חיילים במדים סיסמאות נגד ההתנתקות, זה כבר סיפור אחר לגמרי. ולא משנה באיזו חינניות התלתלים שלך מקפצים בהפוגות.
החודשים הספורים שהעביר זילבר בגוש קטיף הספיקו לסווג אותו סופית כפרסונה נון גרטה במילייה המקומי. ואותה אקסצנטריות חביבה שהעלתה אותו בעבר לבמה חובש שקית נייר כאות מחאה על חוזה כובל, הפכה בן רגע לתימהונות מאיימת. כך קרה שבפעם הראשונה בקריירה של זילבר, הסינגלים שנשלחו אל תחנות הרדיו זכו ברוב המקרים להתעלמות. "זה רק מראה לך עד כמה הכל פה מחורבן", יורה זילבר.
"לגלגל"צ, בכל אופן, אני אף פעם לא שולח יותר שירים. הם לא קיימים מבחינתי. פגשתי את אבי בניהו, מפקד גלי צה"ל, בגוש קטיף ושאלתי אותו: 'מה קורה? שלחתי לכם כבר שני סינגלים, מה הסיפור?'. אז הוא אמר לי: 'אתה לא יודע שאנחנו שמאלנים?', וצחק . אז הוא אמר את זה בצחוק, אבל עדיין לא משמיעים אותי".
ובלי הומור, בחודשים האחרונים נראה שזילבר לא מוכן להרפות. זה לא עוד מקרה של הופעת חסד, שנתרמת בעיקר בשביל למרק את המצפון. זילבר התיישב על האידאולוגיה ולא קם. נגרר עם האורגן מהפגנה להפגנה, ולעתים, כך נראה, אפילו המתנחלים שלצדו קצת התקשו לאכול את הרוח הילדותית משהו של האיש. בזמן האחרון הוא מופיע בהתנדבות כמעט בכל פעם שמבקשים ממנו ומשתדל להגיע לפחות פעמיים בשבוע למאהל של מפוני אלי סיני, הפייבוריטים שלו, בקיבוץ יד מרדכי. ומה לגבי המחיר שהוא משלם?
"אמנם אני אמן, אבל אני קודם כל צריך לחיות עם עצמי בשלום", הוא מתרעם על השאלה. "מבחינתי, לשמור בלב זה לא לחיות בשלום. באחת התוכניות שהתארחתי בהן לא מזמן בטלוויזיה, ניגש אליי מישהו מדובר צה"ל ואמר לי שהם עושים סרט. הוא שאל אותי אם אני מעוניין להשתתף בסרט ולהתחרט על מה שאמרתי, בשביל שהקריירה שלי תעלה בחזרה. אז אמרתי לו שאני אחשוב על זה. אתה מבין מה זה? דובר צה"ל מציע להציל לי את הקריירה! מה זה השטויות האלה! לפחות אני מרגיש שלם עם עצמי, אז מי שלא נוח לו לשמוע את זה, שיהיה בריא. מה שעשיתי בגוש קטיף לחיילים היה מלחמה. ניסינו להשפיע עליהם, ניסינו להראות להם מה הם עושים".
מי זה "להם"? זה חיילים שכבר שנים שרים את השירים שלך בשביל להעביר את השמירה.
"אבל מה שעשו לצבא הגנה לישראל זה איום ונורא. כשאני רואה חיילים היום, זה פשוט עושה לי רע, המדים שלהם עושים לי בחילה. בעיניי זה נראה כמו מדים של חיילי המנדט או של הטורקים, אני לא רואה מדים של יהודים. למה החיילים האלה לא חשבו לרגע? למה הם לא הבינו מה זה פקודה חוקית ומה זה פקודה לא חוקית? הם היו צריכים לחשוב על מה שהם עושים ופשוט להוריד את המדים ולסרב. אז בשביל זה שרתי להם, כדי שיתחילו לחשוב. אני צריך להיות כמו שאר האמנים, להיות נייטרלי? מאוד מצחיק אותי שהם נייטרליים".
אולי זה יותר בריא לקריירה.
"אז שיהיו מבסוטים, אני לא אהיה מבסוט מזה. כואב לי מה שקורה פה ואני לא מוכן לשתוק. תראה מה זה אבסורד: אמני ישראל הולכים לעשות הופעת הזדהות עם קורבנות ניו אורלינס. מה זה השטויות האלה? אמרתי לדני סנדרסון: 'תגידו, מה איתכם? תעשו מופע הזדהות למי שסובל כאן בארץ', אבל הוא מעדיף שלא. אני מבקש מאמני ישראל שיבואו להופיע בפני 1,700 פליטים מארץ ישראל והם לא מוכנים. מה נייטרלי? זה העם שלך! ".
אתה עדיין בקשר עם סנדרסון ועם כל החבר' ה הישנים שלך?
"בטח. רק שאנחנו לא מדברים על פוליטיקה".
תגיד, ומה יקרה אם הדיסק לא יימכר וגם הקהל החדש שלך לא ירוץ לחנויות?
"זה לא יקרה, הדיסק הזה יצליח. מי שרוצה שיקנה ומי שלא - לא. אני חושב שאולי אחד מאלף העיר לי על הדרך שבה אני מתבטא. בארבע השנים האחרונות שבהן אני סוף סוף מדבר על מה שאני מרגיש, אולי ארבעה אנשים הראו לי פנים נזעמות. אז זה לא נורא. שארבעתם לא יקנו את הדיסק.
"רוב העם מרגיש שלא בסדר פה, שהמדינה פה דפוקה לגמרי, אני לא מרגיש יוצא דופן. זה שהתקשורת מתעלמת ממני לא מפריע לי, ממילא אני לא רואה טלוויזיה, שומע רדיו או קורא עיתונים. אני חי את העולם של האנשים שאני רואה, של השכנים שלי".
ואיך העולם הזה נראה?
"הרבה יותר טוב. ממה שראיתי עד היום כל התקשורת זו שטיפת מוח אחת גדולה, ומי שלא הולך על פי הקו שלהם הולך החוצה. אז בסדר, נסתדר גם בלי זה. התקשורת והשמאלנים שולטים בארץ, זו הארץ היחידה שבעלי ההון הם השמאל והם גם בעלי הדעה. הבעיה היחידה היא שלשמאל החילוני כאן אין אף אג'נדה, אולי חוץ משנאת דתיים. אנשים מדברים על מורשת רבין. מה זה מורשת רבין? לא קיים כזה דבר. כנראה שלשמאל אין אלוהים, אז שמו להם אלוהים, שזה רבין".
אפרופו רבין, מה דעתך על יגאל עמיר?
"כל רצח הוא רע, אבל אני מבין גם את יגאל עמיר שמבחינתו הרגיש שהוא עושה משהו שיציל את כל עם ישראל. זה מאוד מקומם שבזמן שרוצחים של החמאס נשלחים לחופשי, בו מתעללים.
"אבל זה לא מפתיע. נראה לי שהשמאלנים רוצים מדינה בלי יהודים, אנחנו חיים במדינה אנטי-יהודית פה. אז אני לא מוכן לקבל את זה, לכן אני לא רואה את עצמי כאזרח מדינת ישראל. על אף שיש לי תעודת זהות ישראלית ואני משלם מסים וממלא אחר החוק, בנפש שלי אני לא אזרח מדינת ישראל. לא מעניינת אותי המדינה. אנחנו חיים במקום שבו כל אחד הוא עבריין פוטנציאלי, מזל שכל מה שאני עושה זה רק לדבר, אז אני לא איום מבחינתם".
אתה מבין שאלה בדיוק ההצהרות שדוחקות אותך לפינה מבודדת.
"אני חושב שאתה מייחס יותר מדי כוח לתקשורת, הרי כולם מבינים שאתם מחפשים רק את הרע ואת הסנסציות. כשאני רואה היום טלוויזיה זה משגע אותי, זה בלי תוכן, משעמם. אותו דבר עם ספרים, גם זה משעמם אותי אז הפסקתי. לפחות אני אומר את מה שאני חושב, מה החילונים מייצגים? שמותר לאכול חזיר בכל הארץ? שמותר לאכול לחם בפסח? אני לא מוצא שום השקפת עולם אצל החילונים חוץ משנאת יהודים".
לאן נעלם ה"תחשוב טוב יהיה טוב" שלך?
"למה נעלם? אני מנסה להביא טוב, להיות טוב ושיהיה טוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
