השגריר
מדובר בשובר הקופות הכי חם של הקיץ בקהיר. עאדל אימאם, היצפאן של הערבים, VS השגריר הישראלי. זו הפעם הראשונה שמתייחסים לישראל כחלק מהיומיום השגרתי, והרחוב המצרי כמרקחה
אל תיתנו למיעוט הצופים להסיט אתכם מן העיקר. "השגרירות בבניין", הסרטון ה-119 של גאון הקומדיה המצרי עאדל אימאם, מאיים לסגור את העונה עם התואר שובר קופות. בהצגה השלישית, שתתחיל בשש בערב, כבר יהיה האולם מלא. תסריט מבריק, משחק מלוטש, מבחר שחקנים אטרקטיבי ועלילה קומי-דרמטית אפשרה לשווק אותו היטב לציבור ולהופכו עוד לפני שיצא לאקרנים ללהיט החם ביותר של הקיץ. אבל מה שהביא יותר מכל את הצופים הוא הנקודה הישראלית. "השגרירות בבניין" הוא קומדיה פוליטית על חייו של מהנדס מצרי, רווק חובב נשים, המגלה לאחר שובו מגלות ארוכה בחו"ל כי שכנו החדש איננו אלא השגריר הישראלי דוד כהן, המגולם על ידי לוטפי לביב. מכאן מתרקמת עלילה מפותלת, שבה מתוארים חייו הבלתי נסבלים תחת סדרי האבטחה הטורדניים שנועדו לשמור על חיי השגריר. כשנמאס לו והוא עותר לבית המשפט העליון בדרישה לסלק את השגרירות, הופכת הבעיה שלו לסוגיה לאומית.
עוד מוצר אנטישמי מבית היוצר של הקולנוע המצרי? בהחלט לא. הפעם הראשונה שבה מוצג השגריר הישראלי בסרט מצרי איננה מחמיאה לישראל, אבל גם לא מבזה אותה. "השגרירות בבניין" הוא סרט חתרני, סאטירי, המחסל חשבונות באומץ עם השחקנים המרכזיים בחברה המצרית. היוצרים מטיחים ביקורת לועגת בעיתונאים, בטרור האיסלאמי, בקומוניסטים, באמריקנים ואפילו בשלטון. הבמאי עמרו ערפה והתסריטאי יוסף מועאטי משכילים לנוע בין סוגים שונים של קומדיה ונוטעים בסרט הרבה צחוק בריא לצד רגעים דרמטיים, סקס וגם עצב. ערוץ הטלוויזיה "אל ערבייה" ציין כי בסרט משלב עאדל אימאם לראשונה את כל המסרים הפוליטיים שהעלה בסרטיו הקודמים גם יחד.
בשבועות האחרונים חולל הסרט דיון סוער בשיח הציבורי בקהיר. בעלי טורים ומבקרים התפלמסו בשאלה האם ראויה ישראל לכך שדמותו של השגריר שלה בקהיר תיראה כה עניינית. אחרים התרכזו בביקורת נגד המדינה, על כך שהיא שומרת כסלע איתן על הסכם השלום. אולם בניגוד ליצירות דומות משנים עברו, שהציגו את הישראלים כגנבים, כאנסים וכרוקמי מזימות להשתלט על העולם, כאן מוצג הישראלי כבן אנוש. רבים תהו מדוע מתאפשר למהנדס לשוחח עם השגריר - השניים נפגשים חמש פעמים לאורך הסרט - שהרי מדובר למעשה בנורמליזציה עם ישראל. "לפני הכל, הסרט מטפל בשאלה גדולה מאוד", אומר התסריטאי מועאטי, "למה לא יכול העם, האזרח המצרי, לעמוד בקשרים רגילים עם ישראל, בעוד שהממשלה יכולה לקיים את הנורמליזציה הזו? הפער הזה הוא העיקר, הוא גיבור הסרט. חתמנו על הסכם שלום, אבל לא למטרות שלום".
גיבור הסרט, הבדרן עאדל אימאם, מעין יצפאן ערבי, נחשב כיום לגדול שחקני הקולנוע המצרים. הוא היה שותף בהפקה ובכתיבת התסריט. אימאם מגלם את תפקידו של שריף חיירי, מהנדס נפט מצרי המכהן בתפקיד בכיר בחברת "פטרוקו" האמריקנית להפקת נפט, הפועלת באיחוד האמירויות. שריף הוא רווק מבוגר חובב נשים, ועוד יותר מכך חובב את תחתוניהן. במיוחד הוא אוהב את אשתו היפהפייה של הבוס שלו, המנהלת עימו רומן בסתר. הבוס (אל תדאגו, גם לו יש מאהבת) אינו חושד בדבר, ואף מחליט לקדם את חיירי לתפקיד המהנדס הראשי. לרגל האירוע המשמח מזמין הבוס את חיירי לכוסית בלשכתו המהודרת. כשהוא פותח את הבקבוק, משפריץ המשקה האדמדם על פניו. חיירי, באדיבותו, שולף מכיסו ממחטה לנגב את רסיסי היין, אולם מתברר בטעות כי אלה תחתוניה של אשת הבוס שאותם קיבל ממנה במפגש האחרון שלהם. ככה אי אפשר להמשיך והחגיגה הופכת להודעת פיטורים.
חיירי מחליט לחזור למולדתו. הוא נפרד ממכריו, בראשם איאד, ילד פלשתיני שהפך לבן טיפוחיו ולחברו הקרוב. איאד מתחבב על הצופים באופיו הנעים, בשאלותיו החכמות ובתשוקתו לצאת לפלשתין ולהילחם למען שחרורה. פעם הוא אף מציל את שריף ממוות בדריסה. איאד הוא הגרזן התלוי במערכה הראשונה.
בהגיעו לביתו המהודר בקהיר, שאותו נטש לפני 25 שנה, מופתע שריף חיירי לראות כי בדלת שממול התנחלה שגרירות ישראל. הלובי הצנוע, וגם קומת המגורים שלו, גדושים מאבטחים קשוחי מבט, העוקבים אחר כל תנועת זבוב בחדר המדרגות. מדי יום, בצאתו ובבואו, הם מטרידים אותו בשאלות. איש אינו יכול לחמוק מן המאבטחים. במסעדה הקרובה מסרבים לשלוח אליו טייק אוויי. יום אחד מתקיים בשגרירות דיון חירום. חיירי צריך לצאת מהבית, אולם נחסם בדלת. "אין יציאות עד השעה חמש", אומרים לו. חיי המין היקרים שלו נפגעים אנושות. כל בחורה שמגיעה עוברת תחקיר עמוק. דיילת האוויר היפהפייה אושין, שהכיר במטוס והזמין אליו הביתה (הדוגמנית נרמין מאהר, אחת המועמדות לתואר מלכת היופי של מצרים), מתבקשת להפקיד את דרכונה בלובי ולהגיע מאוחר יותר לקבל אישור כניסה. "הסדרים בטחוניים", מתנצל קצין האבטחה ומציע לו לקחתה בינתיים לטיילת. "תוכל לקנות לה זרעי תורמוס", הוא מציע. גם את שקית הלחמניות הוא מבקש לבדיקה ומבטיח להחזיר אחר כך.
"אתה בטוח פה יותר מכל מקום אחר. הרי אלה בני אדם שגרים לידך", מנסה לפייסו השגריר כהן בפגישתם הראשונה במעלית. חיירי עונה לו בכעס: "בני אדם? איזה בני אדם? אלה ישראלים. ישראלים!". בצר לו נפגש חיירי עם קצין המודיעין האחראי לשגרירות ושוטח בפניו
בצערו, מנסה חיירי להתנחם בזרועותיה של נערת ליווי. הם נפגשים בבית קפה ומנהלים משא ומתן קשוח על המחיר. הנערה עושקת ממנו אלף לירות מצריות ואינה יודעת מה מצפה לה. השניים נכנסים לבית, פוסעים בין שתי שורות של מאבטחים ישראלים חקרנים. הם לא יודעים כי טרוריסטים מתכננים באותן דקות ממש לתקוף את השגרירות. ברגע שהיא מתיישבת על איברו, משוגר אר-פי-ג'י. "טיל!", היא צועקת. "אף פעם לא ראית כזה?", הוא מחייך לעברה.
הטיל האנטי-ישראלי חודר את הקיר ונוחת בדיוק בחדר המיטות של חיירי. כוח האבטחה שפורץ לבית מדווח על התוצאות. גבר ואישה מפויחים כמו דמויות בסרטי וולט דיסני, חור בקיר בקוטר מטר וחצי, ולשגריר שלום. "איזה שגריר?", היא שואלת אותו, וכשהוא משיב היא משליכה לעברו את הכסף, "סוכן! בוגד!". זונה זונה, אבל כשזה מגיע לישראל, גם לה יש עקרונות.
יום אחד, בלכתו ברחוב, נתקל חיירי בהפגנה של קומוניסטים נגד נורמליזציה עם ישראל ורכישת מוצרים ישראלים. את ההפגנה מנהיגה סטודנטית יפהפייה, דליה שוהדי. היא נישאת על כתפי אחד המפגינים וצועקת: "לא ניכנע, לא נקנה, לא נסכים לנורמליזציה". הסיסמאות היוצאות מפיה משלהבות כאש, אבל כל זה לא מדבר אל חיירי. הוא רוצה את גופה.
כמו מחזר מיומן הוא ניגש אליה, פותח בשיחה ומציע לה פגישה. דליה מקווה לגייס עוד חבר למפלגה ונענית ברצון. השניים נפגשים, מקשקשים בקושי על פוליטיקה, ומאותו רגע נוצר ביניהם קשר ידידותי. בתשוקתו אליה הוא נענה להצעותיה ומגיע לכנסים והפגנות של התנועה. היא שקועה בפעילות הזו עד צוואר וממש לא בענייני זוגיות עימו. כשהוא מספר לה בארוחת הצהריים מיהו השכן שלו היא כמעט נועצת בו סכין. "אתה רואה אותם והם רואים אותך, אתה מתעורר לידם והם מתעוררים לידך. בוגד! סוכן!".
דליה באה ממשפחה לוחמת. הוריה נהרגו מאש שוטרים בהפגנות, דודה המאמץ ישב רוב ימיו בכלא, דודתה קיבלה אות הערכה גבוה מברית המועצות. למרות זאת, התסריט אינו מחמיא למשפחה ולא לתנועה הקומוניסטית. הם מוצגים באור פלקטי. אחד מצטט מגורקי, השני מעריץ את מרקס, שלישי את צ'ה גווארה. כף רגלו של אחד האחים מעלה ריח צחנה. כולם שותים לשוכרה.
חיירי מוצא את עצמו שותף עד צוואר בפעילותה הפוליטית של דליה וחבריה, למרות שבסך הכל רצה שתחמם את ירכיו בלילות. בפעם הראשונה הוא מהרהר ברצינות ברעיון למכור את ביתו. אי מזה מגיח לעומתו השגריר הישראלי במעלית ומספר לו כי שמע על המחשבה שהתעוררה אצלו. "מהיכן אתם יודעים?", תוהה חיירי. "לא חשוב, אנחנו יודעים", עונה השגריר בחיוך קרימינלי. "300 אלף זה בסדר?".
חיירי לא רוצה לעזוב את הבית ולתת לישראלים האלה לנצח. הוא אוסף את שלושת חבריו הטובים ומתנה בפניהם את צרותיו. החברים הם עיתונאי בשבועון שאיש אינו קורא, ששמו "לא", רופא שאשתו וילדיו נטשו אותו ועורך דין חסר קליינטורה המחפש עיסוקים בוערים. "איפה הסוגיה הפלשתינית? איפה הכבוד? איפה העקרונות?", מאיץ בו העיתונאי. עורך הדין מציע לעתור לבית המשפט העליון. חיירי מסכים.
מאותו רגע נחשפת הבעיה בתקשורת ושריף חיירי הופך לגיבור לאומי. בכל רחבי העיר נתלים שלטים עם תמונתו. בהפגנות נושאים את דמותו. שוטר מוחל לו על כך שהתנגש במחסום. במסעדת הטייק אוויי השכונתית כבר נענים בשמחה להזמנה שלו. "שריף חיירי - סמל אמיתי שכולם מתקבצים סביבו היום", מכריז בפאתוס כתב הטלוויזיה המכסה את הדיון בבית המשפט.
"מרשי מוצא את עצמו אסיר בידי השגרירות", טוען הקטגור בפני בית משפט מלא וגדוש, "איזה חיי ייאוש אלה. אני דורש לסלק את השגרירות מהדירה הסמוכה וכן לשלם למרשי פיצוי בסך חמישה מיליון דולרים".
השופט מבקש לשמוע את התובע. שריף חיירי עומד מולו כמו חיה מפוחדת, מקמט את מצחו ואומר: "אדוני השופט, אני לא יודע מה להגיד. אבל אם אדע, דברי ייאמרו".
במקביל יחסיו עם דליה אינם רושמים התקדמות, וחיירי מחליט לשבור את הקרח. הוא מספר לה שבדיוק היום חל יום הולדתו, כפי שסיפר לעוד כמה נשים בשנה האחרונה, ומציע לחגוג את האירוע המרגש יחד בביתו. דליה נענית, והוא מתכונן לאירוע כמו חתן. מסיר מהקירות תמונות של נשים יפות ומחליף אותן באלה של מאו טסה טונג, קארל מרקס וצ'ה גווארה. דליה מגיעה אמנם, אבל מביאה את כל המשפחה איתה. בני המשפחה נסערים, אדומים מזעם ונושאים את בגדיהם בידם לאחר שהמאבטחים הישראלים הפשיטו אותם בדרך למעלה. "זו השפלה! חיפוש על אדמת מצרים", מוחה הדוד עם החליפה בידיו. איש מהם עדיין לא יודע כי השגרירות הישראלית שוכנת בבניין.
חיירי מבין כי בילוי זוגי עם דליה לא ייצא לו הערב וניגש למסיבה. פתאום דפיקה. בפתח השכן דוד כהן. הוא נכנס במאור פנים, כולו שיר, עם עוגת יומולדת ונר דולק. וככה רוקדים כולם יחד בסלון הבית: השגריר הישראלי, מובילי המסע האנטי-ישראלי בקהיר ושריף חיירי המסכן, המוצא את עצמו כבול כאסיר פוליטי בין שני הצדדים.
החוגגים פוצחים בשיחה. בני המשפחה תוהים באוזני השכן מדוע אינו טורח לסלק את השגריר המאוס מן הבניין. כשהם מבינים, למרבה ההפתעה, כי הוא השגריר בכבודו ובעצמו, קמה מהומה". אני יושב לצדו של אימפריאליסט בעל שאיפות התפשטות?!", מתפלץ הדוד. משפחת שוהדי, ודליה בראשם, ממהרת להסתלק מן המקום הטמא. השגריר מתנהג כמו שמצפים מיהודי: הוא חומק מן הבית ולוקח עימו את העוגה.
כשחייו של חיירי מגיעים אל עברי פי פחת, שולח לו אלוהים הזדמנות בלתי חוזרת להסתלק מן העולם ולפתור את בעיותיו לנצח. חוליה של "האחים המוסלמים" חוטפת אותו. במרתף חשוך, מול קני רובים, מבקש ממנו מפקד החוליה לשים על גופו חגורת נפץ ולפוצץ את עצמו ליד השגריר הישראלי. "הרוג את בני החזירים והקופים ושכרך יהיה הגמול הגדול ביותר שאדם יכול לייחל לו", אומר לו השייח'. "מהו?", תוהה חיירי במבוכה. "מות קדושים. אתה תגיע למעלה", אומר לו המשלח. "למה שלא תעלה אתה למעלה ותעזוב אותי למטה?", משיב חיירי. בלית ברירה הוא יוצא עם חגורת הנפץ, אולם מודיע לישראלים בטרם תתפוצץ ומסכל את המזימה.
מועד הדיון במשפטו מתקרב. המוסד הישראלי נכנס לפעולה. אנשיו שולחים אליו סוכנת מפתה, רעייתו של אחד הדיפלומטים הישראלים, ומתעדים אותם בתנוחות אינטימיות. הם מופיעים אצלו מיד אחרי שהוא מסיים אקט עם הסוכנת, ומבהירים לו כי מדובר באשת איש. אם לא יוותר על העתירה הם יגישו לבית המשפט את החומר המצולם. מדובר בעבירת פריצות, הם מזכירים לו. שלוש שנים מאסר.
חיירי מגיע למחרת לאולם המשפט שפל מבט ומדוכא. ההמונים שממתינים לו בחוץ אינם מודעים לדרמה שתתרחש בתוך האולם. "באתי לוותר על סוגיית השגרירות בבניין", הוא אומר לאב בית הדין. דליה, שנמצאת באולם, לא יודעת את נפשה מרוב תסכול. "טפו עליכ!", היא אומרת לו. אחמד קאסם, כתב ערוץ הטלוויזיה הפיקטיבי אל-מונירה, מדווח ממדרגות בית המשפט: "שריף חיירי, שהיה לוחם וגיבור, הפך למשתף פעולה. האם יש לממשלת מצרים תפקיד בהפיכתו לבוגד?".
המדינה כולה עדה למהפך שחל בעמדתו של המהנדס המצרי. מאותו רגע ניטל מהעלילה כל היבט קומי והיא הופכת להיות דרמטית. חיירי נפגש עם חבר ילדות שלו, שעשה הון בעסקים עם ישראלים, ומכחיש בפניו שהוא בוגד. החבר מבקש לפרוש לחדר האוכל, שם מחכה להם ידיד משותף. חיירי מופתע לפגוש את השגריר דוד כהן. השגריר מספר לו על שיתוף פעולה חקלאי בין ישראל למצרים. "7,000 שנה אנחנו זורעים את אדמתנו לבד. מדוע עלינו להיעזר בכם דווקא עכשיו?", הוא מטיח ופורש בזעף.
אחרי כמה ימים נוקש השגריר על דלתו של חיירי ומבקש טובה. "יש לנו אירוע חגיגי", הוא אומר לו, "והגיעו אורחים רבים מכפי שציפינו. האם תוכל לפתוח להם את ביתך?". השגריר מבהיר בנימוס שאין לחיירי הרבה אפשרויות ומאיים עליו במרומז. "אתה יודע", הוא אומר, "הודות להוראה שלי, איש לא ראה את הסרט שלך עם הבחורה ההיא". חיירי נאלץ להסכים ונוכח איך עשרות אורחים ישראלים הופכים את ביתו לזירת חגיגות. בצר לו, הוא חומק החוצה. המאבטחים מהלובי מרוכזים בדיווח חדשותי על הפגנה ברמאללה שבה נהרג ילד. חיירי מזהה את איאד, בנו של חברו הפלשתיני מדובאי. מפיו מתמלטות זעקות שבר. הוא עולה בריצה לביתו ומסלק את כל הישראלים. בסצנת הסיום חוזר חיירי לחיקה של המפלגה ויוצא להפגין עם דליה וחבריה נגד ישראל.
"השגרירות בבניין" מוקרן בימים אלה בהצלחה רבה ב-70 בתי קולנוע ברחבי מצרים. ייחודו בהיותו סאטירה מהוקצעת נגד מטרות שנחשבו בעבר לפרות קדושות. זוהי הפקה מושקעת,שצולמה בקהיר ובדובאי,המשלבת צוות שחקנים ממצרים, מארצות הברית וממרוקו ומסוגלת להתמודד על פרסי איכות בכל פסטיבל בינלאומי.
איש לא נותר אדיש לסרט מאז הוצג לראשונה בהקרנה החגיגית בקולנוע "מטרו" בקהיר ב-19 ביולי . העיתון "חדשות הכוכבים" דיווח כי בהקרנת הבכורה שאגו הצופים יחד עם הגיבור "לא לנורמליזציה עם ישראל". השבועון הליברלי "נהדת מסר" תקף את הסרט על כך שהוא מטפל בנושא חשוב כמו היחסים עם ישראלים בצורה קומית. הסרט, טען בעל הטור מגדי חטיב, לא הצליח להראות כמה הנורמליזציה עם ישראל מאוסה. גם השבועון הנפוץ "רוז אל-יוסף" מצא פגם בכך שדמותו של שריף חיירי איננה פוליטית מספיק. השבועון רטן על הצגתו של הגיבור כמי שמעוניין יותר בגופה של דליה מאשר בקידום המאבק נגד הנורמליזציה. המבקר האשם נחאס קבע ביומון "אל-חיאת" כי החדירה הישראלית לדירתו של חיירי בסוף העלילה היא משל לסכסוך הערבי-ישראלי כולו. לא עוצמתה של העמדה שלהם, אלא טיפשותו בכך שהביאם לתעד אותו עם אשת איש היא שגרמה לישראלים לכבוש את ביתו.
אי אפשר להתעלם מן הסצנות ומהמסרים בסרט המכתימים את ישראל. בראשם, מותו של הילד איאד מאש צה"ל. השגריר כהן מוצג כקמצן וחמסן והמוסד שוב פועל בזדוניות על אדמת מצרים. מצד שני, לשגריר הישראלי, לראשונה בקולנוע המצרי, יש תכונות אנושיות. הוא מדבר ערבית ולא שפה זרה, והוא איש נעים הליכות בסך הכל. ממשלת מצרים מוצגת כמגינת השלום עם ישראל, לעומת הרחוב הדוחה את הסכם השלום.
מבט מדוקדק בעלילה מגלה עובדה מעניינת: שתי הדמויות התומכות ביחסי מצרים וישראל אינן נלעגות כלל. כזה הוא הקצין הבכיר ראשד סלאם, המדבר בהיגיון ובמתינות, וכן חברו האמיד של שריף חיירי, המארח אותו בביתו ומדבר אליו בלשון פרגמטית. לקצין הבכיר יש גם תפקיד שלילי, מעבר לתפקיד הבלש המגשש שעינו פקוחה על הכל: הוא מייצג את הממשלה, המתעקשת להמשיך ביחסים עם ישראל.
כל שאר הדמויות, ובמיוחד מובילי הקמפיין האנטי-ישראלי, הם גרוטסקה מהלכת. "האחים המוסלמים" מוצגים כטרוריסטים מגוחכים שאינם מוכנים להקריב את עצמם אלא רק לשלח אחרים. מנהיגי המאבק נגד הנורמליזציה עם ישראל נראים כיצרני סיסמאות וחובבי הטיפה המרה. לא במקרה מייצגים שלושת חבריו של חיירי, אסופה של צרכני חשיש לא יוצלחים, את שלושת האיגודים המקצועיים המובילים את המסע נגד ישראל: איגוד העיתונאים, איגוד הרופאים ואיגוד עורכי הדין. אפילו דמותה של דליה איננה מאוזנת במיוחד. גם האמריקנים יוצאים רע מאוד באמצעות דמותו של מנהל חברת "פטרוקו". הוא בוגד ונבגד, קל דעת ומעורר זלזול. ואיך שכחנו: בסרט הזה כמעט כל הנשים זונות. וזו אפילו לא שאלה של מחיר.
"לא היססתי לרגע לקבל את התפקיד בסרט הזה", מספר לוטפי לביב, המגלם את השגריר, "הבעיה היחידה היתה שאני, כמו כולם, לא ראיתי מעודי שגריר ישראלי. בלימוד הדמות התרכזתי בבני העדה הספרדית ולא באשכנזים, כי הם השליטים האמיתיים של מדינת ישראל. הקדשתי מחשבה גם לתרבות, לסכסוך בין ישראל ופלשתין ולאירועים שקורים".
החרם התרבותי על ישראל עדיין שריר וקיים בארץ הנילוס. אנשי אקדמיה אינם מתקבלים כאן בברכה ועמיתיהם המצרים ממעטים לצאת לישראל. לפני שבועיים התארחה בקהיר נבחרת ישראל בג'ודו במסגרת אליפות העולם, אבל אין סיכוי שספורטאים ישראלים יקבלו הזמנה ישירה מן המצרים. אלמלא החרם הזה, "השגרירות בבניין" היה נרכש להפצה בבתי הקולנוע בארץ, ואז היינו מסכמים את הביקורת בשתי מילים: רוצו לראות.
נא להמתין לטעינת התגובות
