סולם יעקב
ערב החג, פגש יהונתן גפן את חברו ואחיו יענקל'ה רוטבליט לשיחה רצינית: על הלם הקרב, על הסבנטיז, על השמאל ועל המתנחלים
יצא ככה, בגלגול הזה, שיענקל'ה רוטבליט הוא אח שלי. ככה שאם הוא החליט פתאום ולו זמנית להיות אח של המתנחלים, עליי לקבל אותם כמשפחה מורחבת וגם לדבר על זה עם יענקל'ה. אני מכיר אותו יותר מ30- שנה. בכל פגישה איתו, אתה לומד עד כמה הוא משורר מוכשר ואדם ישר. וחבר, שכמוני מסרב בתוקף עשרות שנים להיות משורר חצר, רק ליצן חצר, ושהחצר תשלם לפני שאנחנו מצחיקים אותה.
יענקל'ה ואני נפגשנו בחוף מציצים בשנות השבעים, כעוברי אורח בתל-אביב הפרועה של אז, ושנינו תמיד התחמקנו מתוויות ומכתיבה "מטעם" ו"למען." חיפשנו את דרכנו בשירים, באהבה וברצון אינסופי ללמוד עוד ועוד. לדעתי, קצת זקנים ומותשים, אנחנו עדיין עושים זאת.
סיבת הפגישה הספציפית הזאת, מלבד געגועים עזים לאח, היא "מדינת היהודים - קטעים," דיסק כפול שהוא אחד המעולים והמרתקים שהופקו בשנים האחרונות במדינת היהודים. נפגעתי אישית כשקראתי בתקשורת כיצד מבקרים ושדרנים תקפו את הדיסקים המעולים האלה בגלל האמירה הפוליטית שבהם, ולא הבנתי כיצד הם לא השכילו להבין שמדובר בשירים שרק יעקב רוטבליט יכול לכתוב, בכישרון שאין דומה לו.
גם אחרי שלא יהיה שמאל וימין, ישירו את "רואים רחוק רואים שקוף," "באה מאהבה," "לוח וגיר" ו"אני רואה אותה בדרך לגימנסיה." גם אחרי שיבוא השלום בעזרת השם או מי שזה לא יהיה, נמשיך לשיר את "שיר לשלום" בשאגה גדולה.
יענקל'ה ואני חברים כבר הרבה מאוד שנים, ושלא כמו אחרים, אני חושב שזה נכון ואתי לכתוב על חברים. נפגשנו בתחילת שנות השבעים. שני חיילים שכותבים שירים ספוגי חשיש, אלכוהול, הלם קרב וחוצפת נעורים. אני הגעתי מנהלל והוא משכונת פועלים בחיפה. הוא אחרי שנפצע קשה ואיבד רגל במלחמה המפוארת, אני חולה נפש אחרי מפגש סיוטי עם מוות וכאב שהעירו את אשתי בצעקות סיוט "חובש"! באמצע הלילה במשך עשרות שנים.
כל חיינו וכל מה שכתבנו מאז אותה מלחמה קצרה ומפוארת, נבטו מאותה חוויה שאחריה חיינו יהיו חיפוש מתמיד של תרופות וחבישות. וכעס. הרבה כעס. שנינו כעסנו, ולמה להסתיר? גם שנאנו את אלה ששלחו אותנו לתופת ואת אלה שפצעו אותנו.
"במקרה שלי," יענקל'ה אומר, "אלה ששלחו אותי הם גם אלה שפצעו אותי."...
יענקל'ה נפגע על ידי אש ידידותית שהרגה את חבריו וכמעט גם אותו. וזאת אולי אחת הסיבות שבגללן הוא חש את כאב המתנחלים שגם במקרה שלהם - אלה ששלחו אותם הם גם אלה שפגעו בהם.
תמיד היינו שני אחים, אבל האח הבוגר יענקל'ה תמיד הלך קצת יותר רחוק ועמוק ממני. פצעי המלחמה שלי היו בלתי נראים, ולו היתה רגל תותבת.
בתקופת ההסתאבות בתל-אביב, אני ישבתי ב"כסית" וטעמתי מהקוניאק האלים של אלתרמן, והוא הלך לביבים והתיידד עם עבריינים.
כשאני העזתי לישון עם דוגמנית קלת דעת, יענקל'ה הלך לזונה וחזר בבוקר סמרטוט כדי לספר על זה.
כשאורי זוהר התעלל בי הוא התעלל גם ברוטבליט, אבל רוטבליט תמיד היה עונה לו.
כשאני כתבתי לשלושרים ולאריק אינשטיין, הוא התחבר לשמוליק קראוס והצליח להפוך את האלימות המפחידה שלו לשירי אהבה רכים.
כשאני כתבתי טור מצחיק וירוק במוסף "מעריב," יענקל'ה הכניס להם ונתן להם בראש בטור שלו במוסף "הארץ" ולימד אותי שאין טעם לכתוב טור בלי לנקוט עמדה.
כששנינו הפכנו למעריצים חסרי מנוח של נסים אלוני ודקלמנו אותו בעל פה כתחליף לשפת סתרים שהיתה רק שלנו, אני הבנתי מאלוני שהכתיבה היא מקצוע נשגב וכפוי טובה שדורש משמעת עצמית כמעט דתית, ומאז הכתיבה היא המקצוע והעונש שלי. יענקל'ה, לעומת זאת, נתקף ביראת כבוד לנוכח כתיבתו הגאונית של נסים, והחליט שאם אין לו דבר מושלם לכתוב, אולי עדיף לא לכתוב בכלל (כמו שאלוני עצמו כתב מעט מאוד יחסית למחזאים מוערכים אחרים.(
כשאני עשיתי מדיטציה טרנסצנדנטלית בדירת פאר של יאפי מרמת-גן, יענקל'ה עזב את הטור שלו, בשבוע שבו קיבל קביעות, וחיפש גאולה רוחנית אצל רינה שני, שהיתה אהובתו אבל גם מורת דרך שלדבריו הגישה לו עזרה ראשונה כהלום קרב, הפכה אותו מעלה נידף לאדם שמחפש משמעות לחייו ומתחיל להחלים לאט מהלם הקרב שלו. עם המשוררת רינה שני, שכגורו רוחני שינתה את שמה לריין שיין, יענקל'ה רוטבליט שינה את שמו ליאן רוט, ואני נשארתי כל הזמן יהונתן גפן.
באותה תקופה, הייתי נשוי עם שני ילדים וחמש משרות ויענקל'ה התהלך בקומונה מתבדלת. כשאני מעשן חשיש כמו כולם, הוא מרחף על תודעות האל-אס-די, וכשאנחנו נפגשים, אני לא תמיד מבין מה הוא אומר לי וההפך.
כשאני עוזב את אשתי אחרי 20 שנות נישואים, יענקל'ה מתחתן עם
כשאני חלמתי על אהובה פלשתינית, החלום הרטוב של השמאל, ליענקל'ה היתה חברה פלשתינית. הוא עבר איתה לעיר העתיקה, למד ערבית, נרשם ללימודים בביר-זית, ונפרד ממנה בשירים וברוח טובה.
כשאני ביקשתי בנימוס מהמתנחלים שיחזרו לארץ, יענקל'ה התאהב במתנחלת, ועוד אחת שקוראים לה יסמין, והיא סיפרה לו את הסיפור של המתיישבים שנולדו לתוך זה. דרך יסמין, יענקל'ה חדר למקומות שכולנו עקפנו 40 שנה, ויצא עם הדיסק הכפול שלו, שמפגיש אותנו שוב בצומת דרכים. הוא מגיע במיוחד מירושלים לדירתי בתל-אביב, עם שני הדיסקים החדשים, רגל אחת ומגש בקלאווה מתוק עם ניחוח של כפר ערבי. הדיסקים המעולים האלה הקימו עליו את צעקת השמאל, שחשב שיענקל'ה הוא אחד מנושאי דגלו המרופט, והנה גם הוא עוזב אותם פתאום. אחרי ששמעתי את הדיסקים איני יכול להבין את ה"מה קרה ליענקל'ה"? בכותרות הביקורת על השירים המשובחים כתמיד ואף יותר מתמיד שלו. לקראת החג, כמו שאומרים, הרי לכם תקציר של ארבע שעות שיחה בין שני אחים, שמדברים על התחנות שעברנו, ועל אלה שעוד כנראה נצטרך לעבור.
"מאהבת ואויבת/ היא בת פליטים ואני משארית הפליטה מלחמה ושלום מלחמה ושלום באותה המיטה יצאנו לז'נבה/ לחתום הסכם קבע פרטי/ אני אוהב אותה כמו שהיא אוהבת אותי" ")מאהבת ואויבת("
הרבה זמן לא נפגשנו. איך אתה מרגיש?
יענקל'ה: "אחרי אהבה קשה. לגמרי מוכן להתנסות חדשה."
לא, אני מתכוון, הבריאות, הלב, האם השתן יוצא סדיר... אנחנו כבר לא ילדים...
"יש בזה משהו. נגיד, אני פוגש בחורה בגילי, אז מה נחליף, את הבדיקות בקופת חולים."?
נכתוב לה שיר. אבל אנחנו כותבים להן שירים רק אחרי שהן הולכות, לא? גם אני כותב להן רק אחרי זה... אני לא משורר להן כשהן שלי ואיתי...
"נכון, כמה שאתה צודק. לא חשבתי על זה... עבדתי על הדיסקים עם להקת 'דבק.' מוזיקאים צעירים. ובועז, המפיק המוזיקלי, כותב שירי אהבה על אהבה שעכשיו, שקיימת. זה לא דביק כמו השירים שלך ושלי... אצלם החריזה אולי לא מדויקת, אבל החשיפה היא עסק פתוח. אולי לשם אני רוצה להגיע, לחשוף את זה ברגע האמת, כשזה כאן ונוכח."
אז בוא נבטיח לרגל החג לכתוב שירי אהבה לאהובותינו לפני שזה נגמר. אתה זוכר איך התחלת?
"הפציעה, שם זה התחיל. כשאתה נפצע אתה כועס על מי ששלח אותך, ולא על מי שפצע אותך. במקרה שלי זה אותו דבר משום שנפצעתי מאש ידידותית ולכן אני כל כך ידידותי עם העניין הזה. אתה מבין, 11 אנשים נהרגו שם על ידי. אני הייתי כאילו קצין והוא כאילו רץ, עם הווקי-טוקי הטיפשי הזה. הייתי מ"מ, ישבנו יפה על איזה גבעה, על איזה שיבר בעין-כרם, ופייקס הנגד אמר שהוא מאוד גאה שהפיקוד נתן בנו אמון. אני יושב, מסתכל עליו ואומר לעצמי: מישהו יושב שם על שולחן חול ונותן בנו אמון. אחרי הצהריים פייקס כבר היה מת ואני פצוע."
ומאז אתה כועס. ומחפש... מה אתה מחפש?
"האמת? אני מחפש בן אדם שקוראים לו ברוך יעקובי. הוא היה החובש שהציל את חיי. בא אליי רק פעם אחת לבית החולים, שלח גלויה מהולנד ומאז לא ראיתי אותו. לא יודע אם הוא חי או מת או איפה הוא. הוא עשה לי חוסם עורקים, כשהגעתי לבית החולים אמרו לי שהיתה לי עוד דקה לחיות בלי חוסם."
זאת אומרת, מה זה כל הספרות והשירה והפוליטיקה לעומת בחור שממש יודע איך חוסמים עורק. אחרי הפציעה הגעת לעיר, לחבורת "לול," להוללות הצעירה והבלתי מבוקרת.
"הייתי בהלם קרב גדול, גם בלי שאורי זוהר יצעק עליי. היה לי כבר ברור שהאמת לא נמצאת אצל העשירים והטובים שכאילו מציגים אותה. חשבתי אז שהאמת אולי נמצאת בביבים, אצל הפושעים, אלה שעוברים על החוק. מכאן היתה לי משיכה לכל מיני אה... מאורות, מקומות הכי נמוכים... לילות שלמים שתיתי עם הפשע המאורגן, איך שאני דפקתי לעצמי את הראש! אתה יודע איך זה, אתה שותה, אתה מסטול, קם ונופל, לא יודע איפה תישן ואיפה תקום. עד שפתאום אין טעם לקום יותר. זונות, ברים, שמוליק קראוס שאז הצטייר כאחד שלא דופק חשבון ונראה כמו פריזבי, והוא שילם את המחירים על זה. הייתי מתפרע יותר ממה שפיזית אני יכול להרשות לעצמי. הייתי על חיים כאלה שנה וחצי, המחויבות היחידה שלי היתה להגיש את הטור לעיתון, אם יוצא לי – איזה שיר פה ושם לאריק או למישהו, ואז אני כאילו בן אדם חופשי... חופשי ולגמרי משוגע... חוזר בבוקר להרצליה, לבית שגרתי בו עם שיסל, הייתי בטירוף מוחלט."
"החצוצרות עכשיו, הכינורות, הצ'לו... האור המתעמעם על מסך הקטיפה,
הוא עונד את הלב השבור הגזור בקרטון ויוצא לו -
הליצן הזקן התאהב בבובת העץ היפה" ")הליצן("
היה לנו מצב למות כמו ג'ים מוריסון, אבל היינו צעירים וחזקים והיה בנו משהו שרצה לחיות והבין שמה שלא יהיה הדבר הזה, שהוא משהו שאנחנו מחפשים בתור הלומי קרב מרומים, זה בטח לא יהיה בצריף של אביגדור. ואתה, אחי, בבוקר מטושטש אחד, ברחת מהעולם הכי בהמי לעולם הכי רוחני. נעלמת לנו, ואמרו שאתה עם רינה שני.
"קשה לי לדבר על זה. גם רינה היתה אישה מוארת. אולי מוארת מדי, אחד ששורף אנשים ואחר כך גם את עצמו. רינה היתה במסע פרטי לאלוהים, וזאת לא כת מסוימת, זה מכל הבא ליד. נפלתי לתוך האוקיינוס הרוחני שלה. היא הוציאה אותי מאשפתות, מהשטחיות של חופי תל-אביב, והגישה לי את החוכמה עצמה, ואמרתי לעצמי: מותק, זה של האנושות. או שאתה נכנס לזה או שאתה ממשיך להיות חוכמולוג מדרכות. ואז כמובן בא אורי זוהר ואמר: 'מה אתה צריך את זה.' אמרתי לו: 'אורי, אני סטודנט לאמנות.' ונשארתי איתה לשיחות, ספרים, דיבורים, חוויות מרתקות. גם בארץ וגם בקליפורניה, ובאמריקה נפרדנו. למה? כי פתאום זה היה, איך להגיד, יותר מדי בשבילי. היא היתה יותר מדי גורו, אנשים התחילו לעשות מדיטציות סביבה, תפילות ועניינים כאלה. היא חיה על גבעה, והמאמינים גרו למטה. אני לא כל כך עמדתי בזה, והיא כעסה עליי, היא לא רצתה אותי בגלל שנכשלתי בסמינרים, אתה מבין? ואז לקחתי מכונית ונסעתי מהחוף המערבי לניו-יורק, קרוס קאונטרי, היתה תאונה, עליתי על אוטובוס, תפרו אותי. שני זעזועי מוח לא מבוטלים."
גם באנגליה, אחרי הפציעה, עברת תאונת דרכים קשה, לא? זה כאילו כל פעם שאתה מנסה לטפל בפציעה שלך ובורח מפה, פוצעים אותך ומחזירים אותך.
"העולם המערבי דפק לי את הראש. חזרתי לארץ ונפלתי לאותו מקום שממנו יצאתי: שפת הים, אביגדור, שתייה, לילות משוגעים, שיסל, בלגנים, אבל במקביל החלטתי לכתוב לעצמי, וכך נרקם לו לאט התקליט ואחר כך ההופעה הראשונה שלי - 'כיצד שחררתי את ירושלים.' אבל אני ממש רוצה להתייחס לתקליטים החדשים."
"נדמה לי שקראו בשמי / אבל איני בטוח מי/ קרא לי ואגש
לפני מי אני עומד/ גופי רועד אני העד/ יחף הגעתי כמו ניצול
בודד מן המקדש/ האם נדע להיוולד שוב מחדש"?")האם נדע להיוולד מחדש("
או-קיי, הדיסקים החדשים. תראה, אח שלי, אתה זורק פתאום לציבור פזמונצ'יק עם "כל חבר קיבוץ פושט רגל על חורבות כפר ערבי נטוש, נהיה לי יפה נפש ליברלי" ומתפלא שהשמאל לא כל כך חוגג את הלידה המחודשת שלך?
"מה זה השמאל הזה? זה כל הנהנתנות התל-אביבית הזאת, האליטות, האנשים השבעים שרוצים גם שלום כי שלום זה שקט. הם טובים בסיסמאות ובקלישאות, אבל כבר 30 שנה הם לא נוקפים אצבע למען שום דבר. ערימה של צביעות. לכל הכיוונים, כולל היחס להתנחלויות. זה לא התחיל אתמול, זה המשך של שנאה עוד מהמאה הקודמת. הציונות החילונית לעומת הציונות הדתית. זאת שנאה מולדת ומורשת שאין לה רציונל יותר."
אנחנו חייבים לראות את שני הצדדים. אחרי שהתרגלנו להשפיל ערבים ולהתעלל בהם, התרגלנו גם להשפיל את בני עמנו ולהתעלל בהם. כשאתה מתחיל לזלזל בחיי אדם זאת מדיניות ותהליך גורף. ומה אני אגיד לך, אני ממש מקנא בך שאתה מסוגל לבקר, ולו זמנית, רק צד אחד, ועוד עם אמונה כזאת, שהיא בעצם גם קצת דתית, לא?
"בוודאי. כי אתה יודע, אלפיים שנה בלי אלוהים חדש זה חתיכת תיק. ולפי איך שאני רואה את זה - אנחנו כולנו משועבדי הכיבוש, גם השמאל וגם הימין, כולנו מתפרנסים מזה. וכשאני שר בשיר 'שני שקרים' - 'תראו איזה חורבן עשו פה לתפארת' זה יכול להיות גם נגד הפינוי וגם נגד הריסת אלפי בתים שפוצצנו בעזה."
אז השאלה בשיר "האם נותר עוד פשע שעוד לא פשענו" מופנית לכל הציבורים?
"אני חושב שבהחלט כן. אנחנו טובלים בדם מכל הכיוונים, בלי שום מגבלות. אלה מתאבדים ואלה מפציצים."
ולמי אתה שייך? אנשים מתים לשייך אותך ולגמור עם זה. מה אתה, יענקל'ה? צבע את עצמך - אדום או כתום? שמאלני או ימני?
"לא מעניין אותי המשחק הזה. שרון עכשיו הוא נביא השמאל, לא."?
אפילו פיזית הוא דומה קצת לקרל מרקס, חסר לו רק זקנצ'יק... נקודתית, אחי, אתה בעד חלוקת הארץ?
"בוודאי. תמיד הייתי. זאת עומדת להיות האג'נדה בשנים הקרובות, של כל ממשלה, אני לא יודע מי יהיה בסיפור הזה, אבל אני חושב שברק או שרון הם שני האנשים שיכולים לבצע את זה. אתה חושב שלא הזמינו אותי לכל אירוע של הכתומים, כמו את אריאל זילבר, לעלות על הבמה."?
אז למה לא עלית? זה היה נותן דחיפה יפה לדיסקים הבעייתיים שלך, לא?
"כי אני במקום אחר. במקום שלי. אני לא נגד חלוקת הארץ, אני נגד אופן הביצוע. גם בתהליך דמוקרטי, אתה צריך לראות גם את האנשים שאתה צריך לחלק. להבין את הראש שלהם. מה הם חושבים."
אז יותר מקו פוליטי ברור אתה מבקש אמפתיה עם ה...
"סימפטיה! קצת סימפטיה לאנשים שהחרבת את עולמם! הם הקימו מפעל לתפארת, ואתה הולך ומשמיד את זה עם בולדוזרים, כאילו להגיד להם 'חייכם לא היו חיים'... ואתם, השמאל."...
אל תקרא לי אתם, ותנסה להירגע. אתה כועס, אני אוהב את זה, הלוואי שגם לי היה משהו להאמין בו עד כדי צעקות וכעס לאומי שכזה.
"זה מעבר לכעס. אתם, אבירי השמאל, יושבים ומוחאים כפיים כשאחרים סובלים. הרי כל הארץ הזאת גנובה מהערבים, אז למה אף קיבוץ מושתן לא הציע דונם אחד גנוב מערבים לשכן מהמשפחה שלהם שזרקו אותו מדונם אחר גנוב מערבים."?
בוא ננסה לחדד את זה לרגע. הרי כל הציונות התחילה פה בתור פליטה וגנבת, לא?
"כן, והטירוף הציוני כבר מכיל את האלמנט המשיחי בתוכו. זה בילט-אין, אפילו במחשבה החילונית. זאת אומרת, כשהגענו למלחמת ששת הימים, משהו בי לחש לי: הרי זה לא ייתכן, מבחינה היסטורית, שהיהודים יחזרו לארצם ובלה-בלה-בלה ולא ישחררו את ירושלים."
אתה מדבר, לדעתי, על עוול שאפשר גם לתקן, לא רק להנציח.
"איך? על מה מונחים כל הקיבוצים? טאטאו את הערבים מהכפרים, ובבוקר גרו שם יהודים. זה היה הסטנדרט. אני גר בירושלים בבית שאנשים ברחו ממנו והשאירו את האוכל על השולחן מרוב פחד. בית המשפט העליון בירושלים בנוי על שייח-באדר. אז מבחינה מוסרית, איזה יתרון יש לך על מתנחל שעבר את הקו הירוק, שהוא אכן קו משפטי לגיטימי, אבל לא מוסרי. המתנחלים לא פינו אף ערבי מהכפר שלו כדי להתיישב שם. לכן, כשאומרים להחזיר שטחים, להקים מדינה פלשתינית בשטחים, מה פתרת? את הבעיה שיצרת ב,1967- לא את הבעיה שיצרת ב."1947-
ועדיין אתה בעד החזרת שטחים.
"כן, עם פתרונות יצירתיים, לא עם בניית גדרות. נצטרך לפנות חלק מהיישובים כדי לאפשר רצף טריטוריאלי פלשתיני. לעומת זאת, אין שום סיבה בעולם שלא יהיה קיום יהודי בתוך מדינה פלשתינית. ואם מחפשים פתרון, לדעתי חשוב מאוד שהימין והמתנחלים יהיו שותפים להחלטות על פינוי, משום שהם הקורבן העיקרי בפתרון הזה."
יש בדיסקים החדשים גם הזדהות מרגשת עם כאב הפלשתינים: "הרשו לו לישון על שקים במחסן/ למרות האיסור, טוב, הוא ילד קטן שבלילה היה על הבית חולם/ במחנה הפליטים שם הביוב זורם/ ארבעים שנה." למה עד עכשיו, ואנחנו מדברים כבר יותר משעתיים, לא שמעתי ממך אמפתיה לצד השני, לעם שרמסנו?
"כי הכל באותו עניין. אני לא שונא אף אחד מהצדדים ונגד כל אקט שהוא אנטי הומני. לפיכך אני סרבן מצפון אמיתי."
תסביר. מה זה החיה הזאת?
"אני לא מוציא אנשים מהבתים שלהם ואחר כך מפוצץ להם את הבית. אני לא אעשה את זה לעולם, לא ליהודים ולא לערבים. זה לא קרב וזה לא מוסרי, וסרבן מצפון אמיתי לעולם לא יעשה דברים כאלה."
"כי עוד אבינו חי/ וגם אני לא מת
ויש לי רגל אחת/ אבל אני בועט
אני לא בר מינן/ חכו לי שם למטה
כשיש לי מה לומר/ אני יורד מהאנדרטה"
")פלאפל חם לנצח("
אני מבין שנפגעת מאוד מהיחס של התקשורת ושל התעשייה לדיסקים החדשים שלך.
"כן. הדוגמה האופיינית אולי היא השידור של רזי ברקאי, שהיה מביש בעיניי. אני אומר לו משהו בשידור חי והוא פוחד להשמיע את זה. אתה שדרן לכל הרוחות, התפקיד שלך זה לתת לאינפורמציה לזרום, לא לעצור אותה. אתה לא אמור להגן על המאזינים שלך מהשירים שלי... הוא לא אהב שיר מהדיסק החדש ואחרי דקה הוא עוצר אותו ושם את 'שיר לשלום.' אתה מבין? ואז כולם התחילו עם ה'מה קרה לרוטבליט'? הזה."
אני מתאר לי שפתאום נהיית ליקיר הכתומים.
"אנשי ארץ ישראל צלצלו אליי, וגם אנשים שאין להם דעה נחרצת כתבו לי מכתבי תמיכה נרגשים. חשבתי שזה כמו שברוסיה – פתאום סטלין מת ואפשר להגיד הכל. דרך חוויית כתיבת השירים האלה, הבנתי כמה שהמערכת קשה ויכולה כל רגע להקיא אותך אם פתאום אתה סוטה מהקו. דברים שמותר להגיד בשמאל אסור להגיד מחוצה לו. קראתי ראיון עם אסי דיין ב"הארץ," והוא אמר שצריך לירות במתנחלים, ככה, בלי בעיות. אתה יודע מה היה קורה אם מישהו מהימין היה משמיע הצהרה כזאת? אין לי ספק שהיו שמים אותו מיד במעצר מינהלי."
אני חושב שיש גם קמצוץ של מחמאה ביחס הזה. הימין נטול המשוררים קיבל משורר כל כך מוכשר, תחזירו לנו אותו... שיר השלום שלך נכתב אחרי המלחמה, היית משורר פצוע, ואני זוכר שאמרת לי שיש לך הרגשה שאם נחזיר את השטחים הם יחזירו לך את הרגל.
"אני לא מעוניין להיות יותר אנדרטה לזכר השלום. לא רוצה לעמוד יותר על העמוד הזה. זה כאילו להגיד 'המחנה עדיין חי וגיבוריו עדיין כאן וגם מקבלים פרסים וכיבודים.' הזמינו אותי כאורח כבוד לחוג לקולנוע, מה עשיתי בשביל זה? אז כתבתי לאירוע המביך הזה את השיר הזה, 'פלאפל,' והם לא ידעו איך לאכול את זה."
אולי השגיאה שלך היתה לכתוב את השיר לשלום הזה...
"שירים לא נכתבים רק למחנה אחד. אתה יודע, לפני שנה, לפני העצרת לזכרו של רבין בכיכר רבין, מטלפן לי ההוא, איך קוראים לו, איתן הבר, ומזמין אותי לדקלם את 'שיר לשלום' הזה עם מקהלת ילדים. זאת היתה תקופה של אינתיפאדה קשה, אנשים נהרגים כל יום, לא הרגשתי נוח לשיר על השלום בכיכרות. אבל לא היה נעים לי אז אמרתי לו שאני לא יודע לשיר את זה, שזה במקרה גם נכון. אתה יודע מה הוא אמר לי: 'תדקלם את זה, יענקל'ה.' מה פתאום שאני אדקלם את זה פתאום, מה אני המצאתי את זה כרגע."?
אתה זוכר מה קרה לבן אדם האחרון שדקלם את זה בכיכר... מה אני אגיד לך, היה מחכים וכיף לשוחח איתך, ושתהיה לנו ולכל ב. ישראל שנה טובה, שנת אהבה ושירים, ובעיקר - שנת ישרים.
כשרוטבליט ואני יורדים לטיול צילומים ברחוב הצפוני שלי, יענקל'ה מסתכל על הבתים הגבוהים ואומר לי: "אתה יודע, אני לבד עכשיו, נפרדתי מהחברה שלי, אורנה מתה, רינה מתה, הילדים עזבו את הבית, אפילו הכלב שלי מת, אולי אני אעזוב את ירושלים ואעבור לתל-אביב , אתה מכיר פה איזו דירה להשכרה."?
אמרתי לו שאני חושב שזאת החלטה נבונה. אני חושב שהשמאל הישראלי הרדום צריך לקחת את זה כמשימה: למצוא כמה שיותר מהר דירה ליענקל'ה בתל-אביב. במילא אין לו משהו דחוף אחר לעשות, וכדאי מאוד שזה יקרה לפני הדיסק הבא שלו.
כל השירים המצוטטים בכתבה זאת נבחרו מתוך הדיסק הכפול "מדינת היהודים - קטעים." כל השירים והלחנים הם של יענקל'ה רוטבליט. נגינה ועיבודים: בועז ריישנרייבר, גדי רונן, עופר גנור, אייל גנור וגיא יונה, וסליחה אם שכחתי מישהו.
נא להמתין לטעינת התגובות
