ברגוע
ליהי חנוך לא רצה ממקום למקום כבר 15 שנה, ועדיין תמיד ישאלו אותה על הימים הפרועים ההם. אבל החיים שלה בגיל 54 מורכבים בעיקר מבילוי עם הנכדים, מזוגיות יציבה ומעשייה יצירתית
"כי הכי קל לי לחזור לשם. כולם כבר מכירים את הסיפורים האלה בעל פה כך שיש בזה אפילו הגנה מסוימת מבחינתי. זה כמו שמראים לך תמונה ישנה של איך היית ילדה יפה ונחמדה בכיתה. אז אם רוצים להיתקע שם, בבקשה." הדבר היחיד שמקשר היום בין חנוך לבין נערת פרחים הוא הבוגונוויליות הצבעוניות שבמרפסת ביתה. בוגונוויליות עזות צבע באדום ובצהוב, שקצת כמוה, שולחות החוצה זרועות של אש אך נותרות מעוגנות בתוך האדמה.
חייה ב20- השנה האחרונות, לפחות למראית עין, נראים כמו גלויה של יציבות. הרמזים היחידים לשנות השבעים העליזות והפרועות, שקיבעו אותה בתודעה הציבורית כאותה נערה שברקיע היהלומים, הם קרע סמלי בג'ינס שלה והמשקפיים השחורים הנצחיים, שאותם היא מרכיבה בעיקר כדי להגן על עיניה הכמעט עיוורות. "במשך המון שנים פגשתי אלפי אנשים," היא אומרת. "מגיל 19 אני בטלוויזיה, בכל הסרטים שעשיתי הסתובבתי בלי סוף. חייתי בלונדון, בניו יורק, בכמה וכמה מקומות בארץ. די, כמה אפשר?"
בימים אלה יוצא לאור ספרה של חנוך "סעיף צ'לו" (הוצאת ידיעות אחרונות.( הרומן שעליו עבדה באופן אינטנסיבי בחמש השנים האחרונות הוא למעשה עיבוד של תסריט שהחלה לכתוב בניו יורק לפני 20 שנה. כשהבינה לפני כמה שנים שהתסריט כבר לא יהפוך לסרט ושהדמויות ממשיכות להתרוצץ בתוך ראשה ותובעות את מימושן, היא מצאה את עצמה מנשימה אותן בפרוזה. לתוך הסיפור עצמו הוסיפה את הקול שלה כליהי, שנכנסת בצעד אמיץ לתוך יצירתה. "כשהחלטתי לכתוב את התסריט כספר," היא אומרת, "הרגשתי בשלב מסוים שאני, כליהי, מדברת עם אלונה הגיבורה 20 שנה אחרי שהיא נכתבה. ליהי הגדולה הפריעה לאלונה והדיאלוג התחיל להתגלגל מעצמו."
אלונה גיבורת הספר ששליש ממנו, מודדת חנוך, הוא אוטוביוגרפי, היא במאית צעירה, נשואה ואם לילד, ילידת הארץ שבמשך שבוע עוברת מסע בתוך כל מרכיבי חייה. המסע, שמתרחש בין יום השואה ליום הזיכרון, מכוון לקראת פגישה מחודשת עם העבר שלה, המושבה שנולדה בה, מקום קבורתו של אביה, לשם היא חוזרת כדי לערוך חוויה מתקנת שסופה אינו ידוע.
"לאורך הספר נפרש עולמה של אלונה,"מסבירה חנוך",עולם של אישה, של אדם, כבת, כאם, כאהובה, כחברה, כיוצרת, כאדם פרטי, כאדם שבטי שחי בארץ ישראל, עם הקונפליקטים הנצחיים שבין כל הפוזיציות האלו, עם הגעגועים והחלומות, הפחדים והנצחונות וכל האנשים שבונים את עולמה, חלקי הנפש שלה, מראות לנשמתה."
היה לך מעניין לדבר עם הגיבורה שלך אחרי 20 שנה?
"כן, ולא רק בגלל העובדה שאני יצרתי אותה. זה כמו לדבר עם עצמי מלפני 20 שנה. היה לי מעניין לקלוט שהעתיד של אותה בחורה בת 30 הוא למעשה ההווה שלי היום. סמכתי עליה אז והאמת, היא התפתחה לא רע. הילדה הזאת שם, ובעיני אישה בת 30 היא ילדה, הפכה להיות אישה ראויה. הגיל שבו היא נכתבה הוא גיל של חיפוש הזהות, לכן היא באה להציג את עצמה מחדש בפני אבא שלה, דרך כל החזרה למושבה, ואני שמחה ושלמה עם הדרך שהיא בחרה."
מה מניע בן אדם לדבוק באותו הסיפור במשך 20 שנה?
"אובססיה, שזה מבחינתי הכוח שמניע כל יצירה. הצורך לרוקן מתוכי את הדמויות שמסתובבות לי בראש ואינן מרפות. בלי האובססיה שבתוכי אי אפשר להסביר את הקימה הסיזיפית הזאת כל בוקר אל מול הנייר הריק כדי להילחם על חייו של איזה יצור שאין לי מושג איזה תואר וצורה יהיו לו ואם בכלל תהיה בו רוח חיים והמחיר של כל אלה: הבדידות, ההתנתקות מהסביבה וההימור הטוטאלי כל פעם מחדש אם זה יצליח או לא. זה נקרא להיות נגוע."
האובססיה שחנוך מדברת עליה מלווה לדבריה כל יצירה חדשה שאליה היא ניגשת. כמי שביימה עד כה שבעה סרטים והוציאה שני ספרי שירה, היא רגילה לרקוד על פני מדיומים שונים. לוקח לה כמה חודשים לשנות את תבנית החשיבה שלה מקולנוע לכתיבה, מאימג'ים למילים.
"אני אף פעם לא יודעת מה אעשה הלאה, כמו שאיני יודעת מה אכתוב כשאני ניגשת בבוקר לשולחן. לכן גם האדרנלין הוא מאוד גבוה. יש משהו מאוד מרגש באי ידיעה הזה כשמצד שני המחיר של זה הוא התוהו ובוהו, ההריון הפסיבי של לשבת ולחכות בלי לדעת מה ייווצר, מה ידרוש פתאום לצאת עד כדי כך שיכריח אותי להישמע לו ולהיכנס לטיול חדש שסופו לא ידוע.
"כשאני מסיימת פרויקטים אני נכנסת באופן קבוע לתקופות של דיכאון וריקנות שמהן פתאום יוצא הדבר החדש.
"כן. באתי אליו לארוחת ערב עם חברים וישבו שם אנשים שדיברו בליל של שפות וניסו לפרש את המשמעות של הציווי 'נעשה ונשמע.' ובאותו ערב, שבו בקושי דיברתי, נשארתי אחרונה, וכעבור שבועיים התחתנו. זה הדבר האחרון שחשבתי שיקרה. אהבה אצלי זה מקום של חוסר שליטה, שם אני נותנת את עצמי עד הסוף, באמת במשמעות של 'נעשה ונשמע."'
נשמע קיצוני, שלא לומר מתיש.
"תראי, ברגע שהחלטתי בחיים האלה שאני הולכת איתם הבנתי שזה הולך להיות בעוצמה מלאה, כמו שאני קוראת בגובה החיטה, כלומר בגובה המקסימלי שאפשר לצמוח אליו. אני בן אדם אנטי אידאולוגיה ואנטי תאוריה ויש לי רק דבר אחד שמאיר לרגלי: לחיות מלא. כבר בתור ילדה שיגעה אותי המחשבה שאני לא שולטת בלידה ובמוות, אז ברגע שהחלטתי שאני חיה התחייבתי לעצמי ללכת בדרך מקצה עד קצה. ואם כבר לחיות, אז לעשות את זה בתור הטיפוס שנקרא ליהי ולא בתור שום דבר אחר."
את מתארת את זה כציווי כמעט דתי.
"אני באמת בן אדם דתי במובן של ההתחייבות לחיים האלה."
מהי בדיוק ההתחייבות הזאת?
"זאת המחויבות הבסיסית שלי לא להיות קהת לב ולא להיות קהת עין כלפי החיים ובוודאי כלפי אנשים. וזה לא קל כי ישנה קהות כמעט טבעית שמתפתחת מעומס הרעש שאנחנו חווים סביבנו. אני זוכרת שיחה שהיתה לי עם אורי זוהר בשלב מסוים בחייו האזרחיים, מה שאני קוראת, לפני שלבש מדי חורף. זאת היתה תקופה שבה למד פילוסופיה והתעסק במדע בדיוני, ויום אחד הוא אמר שההתפתחות הרוחנית של הבן אדם תגיע לכך שאנשים יהיו בלי פה. הכול יעבור בטלפתיה ואי לכך הפה יתנוון וייפול. לא קניתי את זה. ואז ניסינו להבין מהי הנקודה הכי גבוהה שבן אדם יכול להגיע אליה ובאמת הבנתי שהמקסימום הוא לחיות כל רגע ורגע במשך 24 שעות כאילו זהו יומו הראשון עלי אדמות. לכן גם האהבות שלי נשארות איתי כל החיים גם כשהזוגיות נגמרת. יש מצבים שהזוגיות הספציפית שהיתה, במבנה המסוים שלה, כבר לא התאימה ולכן היתה פרידה, אבל האהבה אצלי אף פעם לא הולכת."
לכן נשארת עם שם המשפחה חנוך?
"קיבלתי עלי את השם חנוך מעצמי, מרצוני, מאהבתי. ויתרתי על שם נעורי, עפרון, ואימצתי את זה. זה לא דבר שאת עושה עליו רוורס, גם אם את מתחתנת עוד פעם. זאת מתנה שקיבלתי ומתנה לא מחזירים."
את עדיין בקשר עם חבריך מהתקופה ההיא?
"בוודאי. בסך הכל היינו חבורה של אנשים צעירים שנפגשו בתקופה מסוימת, אבל הקרבה הבסיסית נשארה. עם אלונה איינשטיין, שחזרה בתשובה, האהבה לא נפגעה כהוא זה למרות שאנחנו כמעט לא מתראות. היא גרה היום בקריית צאנז ליד אורי זוהר ויוצא לי לראות אותה בעיקר באירועים ובשמחות או בכל מיני ביקורים. בפגישה האחרונה איתה, שהיתה לפני כמה חודשים, נסעתי אליה והבאתי לה את שני ספרי השירה שלי.
"אלונה, כדרך החרדים, אינה קוראת ספרות חוץ גופית, מה שנקרא. גם אין לה זמן: יש לה הרבה נכדים, היא עובדת חצי יום בסמינר בנות וגם רצה מהרצאה להרצאה לספר על הפלא שקרה לה. במשך השנים היא כותבת לי כל חג ושולחת לי הצעה לבוא לשם. הלב שלה נחרד מהעובדה שאני לא רואה מה שהיא כן, מה שכל כך ברור מבחינתה. היא דואגת לי שאני לא שם ומה יהיה עלי. שבועיים אחרי שנתתי לה את הספרים היא התקשרה אלי בצהרי יום ואמרה, 'ליהי, הוי ליהי אהובתי, אני כל הזמן קוראת את השירים שלך. כמה כאב, כמה כאב, ואת אפילו לא יודעת למה.' אני אוהבת אותה אהבת נפש ולא במקרה אני קוראת לגיבורת הספר שלי אלונה. אלונה איינשטיין עבורי היא קודם כל סוסה אצילה מכפר גלעדי בדיוק כמו שמתואר בו."
כמו אלונה גיבורת הספר, גם חנוך נטועה עמוק בתוך העבר שלה. אצל אלונה הנהייה המתמדת היא לכיוון המושבה, מקום בלי שם ספציפי שמנקז אליו את כל החשבונות הפתוחים שאולי לא ייסגרו לעולם. אצל חנוך מתגלם העבר בדמות המושבה המאוד מסוימת ראש פינה, שבה גדלה.
היא צמחה בתור ילדה גלילית תמירה וגאה, עם היסטוריה משפחתית שטמונה בתוך רגביה הלחים של הארץ. נולדה כבת בכורה לבית עפרון לאבא דור שלישי בגליל שלחם בצבא הבריטי ומאוחר יותר הצטרף לשורות האצ"ל. אמה גם עברה בצבא הבריטי, לחמה בהגנה והיתה קשרית של יגאל אלון. לתוך הסאגה הזאת מצטרפת דודתה ארנה מר, המורדת הגדולה שנישאה לערבי ואחזה בעמדות קומוניסטיות מוצקות עד יומה האחרון. ואם זה לא מספיק נטוע, סבה מצד אמה, פרופ' גדעון מר, היה מממציאי התרופה למלריה וניהל מעבדה לחקר המחלה בראש פינה, שם עמדה חנוך כבר כילדה בת שש בחלוק לבן ומבחנות מסתוריות בידיה.
אם סבא מר, שהיה האדם הכי קרוב לה, היה המדען על ההר המורם מעם, הוריה, "בת הקיסר ונסיך המושבה," תיפקדו כציר החברתי של הגליל. לאביה היו מחצבה ושני בתי קולנוע, במושבה ובחצור הגלילית. ביתם היה גדוש באנשים מכל הארץ ונערכו בו נשפים שבהם היו שרים ורוקדים פסדובלות עד אור הבוקר. בתוך האווירה הזאת צמחה חנוך והרגישה בערך כמו דגל ישראל.
"היתה סימביוזה מלאה ביני לבין המושבה גם אחרי שעזבתי אותה. ראש פינה היתה השם השני שלי. מהרגע שנולדתי הרגשתי שראש פינה זה כל העולם. אני זוכרת שבתור עיתונאית צעירה ב'הארץ שלנו' הגעתי לאיזו ישיבה בתל אביב ואף אחד מהכתבים הצעירים לא ידע איפה זה ראש פינה, הבטתי עליהם ואמרתי, 'כולכם חיים מחוץ לעולם, נפלתם ממנו.' אני זוכרת שהסתכלתי עליהם ממש בבוז."
אלא שמיד אחרי שסבה האהוב נפטר הודיעו הוריה שהמשפחה עוזבת לפתח תקווה. חנוך בת ה13- וחצי חוותה את זה אז ולמעשה חווה זאת עד היום במושגים טראומטיים של הגירוש מגן עדן. "הדפוס שפיתחתי בעקבות העזיבה הפתאומית הזאת, שרדף אותי שנים רבות בחיי,היה לעזוב מקומות,"היא מסבירה".זה היה מבחינתי החזרה למקום האירוע, מבחינת תחושת הזרות שניטעה בי. ברגע שהתחיל להיות לי בית, בין שבתל אביב, בירושלים או בניו יורק, עזבתי אותו. התמכרתי לעזיבה, לגירוש ולזרות שבאה בעקבותיהם."
אחרי תקופה של ארבע שנים בפתח תקווה החלה חנוך לנדוד מעיר גדולה אחת לעיר יותר גדולה אחרת. התחנה הראשונה היתה בירושלים, שם עבדה בטלוויזיה הישראלית כתחקירנית, בהמשך היתה לעוזרת במאי ולבסוף במאית. בגיל ,20 בתחילת שנות השבעים, כבר היתה נשואה לשלום חנוך ואם למאיה. כשמאיה היתה בת חודש נסעה המשפחה הצעירה ללונדון לארבע שנים. בתחילת שנות השמונים, אחרי שנפרדה משלום, נסעה לניו יורק, הכירה את אנדרה ז'ק ונישאה בשנית. אחת החברות שלה שם, פסיכיאטרית, שאלה אותה יום אחד, "ומכאן לאן תלכי."? "מניו יורק חזרתי הביתה," סוגרת חנוך מעגל. "זאת היתה הנקודה שבה הפסקתי לדהור בחוץ והתחלתי לדהור ממקום למקום בתוך הראש, בתוך האי שקט הפנימי שלי."
כשהיא לא עובדת מבלה חנוך עם משפחתה ובעיקר עם נכדיה יהלי ועמרי, ובמקום לצאת לחבוש ברים מעדיפה להזמין אוכל הביתה, לדירה התל אביבית שבה היא חולקת את חייה עם העיתונאי ואיש העסקים איתן ליפשיץ.
מאז שחזרת את חיה כבר 15 שנה עם אותו גבר, שזה זמן כפול מכל הגברים שחיית איתם עד היום.
"כן. הכרתי את איתן שנתיים אחרי שחזרתי מניו יורק, זה היה הזמן של הדמדומים שקשור למעבר ממקום למקום. לאיתן ולי כמעט אין דברים שאנחנו מסכימים עליהם. יש בינינו שוני גדול, אבל אני אוהבת את זה, זה מאפשר לשנינו הרבה חופש. בכלל אני חושבת שגבר ואישה לא יכולים באמת להבין אחד את השני, וככל שמיטיבים להבין את זה ככה נפתח יותר מקום לאהוב. בעצם ביקשתי מאיתן את הבקשה האולטימטיבית: תן לי רשות להיות אישה, תן לי רשות להיות אישה לידך. מה שאומר: תן לי רשות להיות אני, אני אתן לך רשות להיות אתה. זה בעצם יכולת הכלה. אנחנו חיים מרכז ליד מרכז ובגלל שאני רואה את הכל דרך ריקוד אז רוב הזמן אנחנו מצליחים לרקוד."
איזה מין ריקוד?
"הייתי מתארת אותו בתור ריקוד של מרבה רגליים. בלב העניין יש גבר ואישה בכל העוצמה של זה, אבל יחד איתנו נפגשו המון אנשים עם המון אנשים: הילדים שלנו והילדים של הילדים וההורים ובני הזוג של הילדים ואהובים ואהובות לשעבר והמתים שלו והמתים שלי."
חנוך מוצאת את עצמה מוגנת היטב בתוך המשפחה מרובת הרגליים שלה. "אני חיה במשפחה שמלאה אנשים דומיננטיים ומלאה יוצרים, שאלה כולם אנשים שמסתובבים עם בורות שצריך למלא אותם," היא אומרת. "בסרט הראשון שעשיתי, רני אחי, שהיה בן ,15 כבר היה עוזר סאונד. בסרט השני אמא שלי שיחקה, בסרט השלישי שלום כתב את המוזיקה ומאיה שיחקה. ב'רומן אמיתי' עבדתי עם שלום, הרבה שנים אחרי שנפרדנו, ומאיה, שהיתה בת ,18 עשתה את הארט. מאיה גם עשתה את העטיפה לספר וצילמה אותי עכשיו לכתבה. איתן צילם את התמונות לספר הזה ולשני ספרי השירה שהוצאתי. כך שמעבר לזה שבורכתי במשפחה מלאת כשרונות, יש מבחינתי משהו נכון וצודק ליצור עם האנשים האהובים עלי. כולנו נמצאים כאן ועכשיו, התחברנו בקשרים של אהבה, והיצירה שלנו מוכרחה לצמוח מזה."
ומהמקום הזה מצאת את עצמך על במה במופע משותף שלך ושל אחיך רן עפרון?
"כן. רני החליט לפני שלוש שנים להוציא את המילים שלי מתוך מחבוא ספרי השירה ולהלחין אותן. הוא הוציא אותן לאור המוזיקה, לאור הפנסים, וגם אותי הוא הוציא לאור. אני זוכרת שכשהוא עבד על המופע הראשון שבו היה אמור להופיע לבד עם השירים המולחנים הוא בא אלי וכמעט הציב את זה כעובדה שאני אעלה איתו על הבמה. בהתחלה התפלצתי מהמחשבה. בתור במאית קונטרול פריק שרגילה להיות מאחורי העדשה, מאחורי הנייר, פתאום מצאתי את עצמי חשופה, בלי יכולת לדעת איך אני נראית. אבל הנה, מתוך הקשר הכל כך עמוק איתו עשיתי את הקפיצה הזאת ועליתי על הבמה."
מה היתה הרגשה?
"זה היה בשבילי ניצחון גדול. באיזשהו שלב אפילו הצלחתי קצת ליהנות מזה. הדבר שהכי ריגש אותי היה שהרופא הסיני שלי אמר לי לפני שעליתי: 'את הולכת לעשות את הדבר הכי גדול שאת יכולה בשביל הבת שלך. כשהאמא מנצחת, הבת מתחילה לעוף.' ובאמת נגמרה ההופעה הראשונה, כל אהובי ומשפחתי היו שם, שלום שלח לי קריאות עידוד מהקהל ומאיה ניגשה אלי ואמרה לי באוזן: 'ניצחת."'
אז בעתיד נראה אותך שוב על הבמה?
"ימים יגידו."
מה המקום של מאיה בחיים שלך?
"מאיה היא הבאדי הכי טוב שלי בעולם. היא התוצרת הכי מובחרת שלי. בחייה היא ציירת, כותבת ומעצבת תפאורות. היא יוצרת בעצמה והיא אמא, ומהבחינה הזאת שתינו מכירות מאוד טוב אחת את השנייה. אבל לצד החברות העמוקה שתינו מקפידות לשמור על הגבולות של אמא ובת, וקיים כבוד הדדי לתנועה הזאת. חברה טובה שלי קראה למאיה, מרגע שהיא נולדה, 'למפה,' אור, ובאמת רק בן אדם שהוא אור יכול להוציא ספר כמו 'תפילילה,' שכל פעם שאני קוראת אותו אני בוכה."
והנכדים שלך?
"הם גם כאלה, לשניהם יש אור בעיניים. אני מרגישה מרותקת מהמפגש עם שתי הנשמות האלה שמעשירות את חיי. אם להיות דבילית לרגע, אני על גבול דגים וטלה, נולדתי ב23- במרס, ויהלי בן העשר וחצי הוא דגים ועמרי בן השש וחצי הוא טלה. שלושתנו חברים. יש לנו שפה משלנו ואנחנו אוהבים להיות ביחד. מרתק אותי לעבור יחד איתם כמה שאפשר. אני מוצאת את עצמי יושבת בחדר וחווה כאב על זה שאני לא יכולה להיות בבית ספר ולראות מה עובר עליהם. אני הרוסה מההפסד הזה. אני זוכרת שכשמאיה ילדה את יהלי רציתי שהם ירגישו בבית שלי כמו שאני הרגשתי אצל סבא מר, ולשמחתי זה קורה. כשהם פה זה המקום שלהם והם גדלים לי מול העיניים והולכים למקומות שלהם. היום למשל התקשרתי אליהם ויהלי ענה ושאל אותי, 'מה קורה עם הספר,'? ועמרי, שבא עם חברה, אמר שאין לו זמן בשבילי. הם גדלים מהר מדי."
על עטיפת הספר כתוב "רוב הזמן אנחנו לא מתגעגעים. אנחנו רודפים. כובשים את הכאב ואת הכעס ואת הפחד, כובשים את הבכי מפני התינוקות. אלה שמתגעגעים, עטופים בבור גדול, משוגעים." הסבירי בבקשה.
"געגוע זה דבר שנולדים איתו.זה בור שאצלי קיים מאז שאני זוכרת את עצמי. אנרגיה שאינה תלויה בדבר או בזיכרון ספציפי. השם 'סעיף צ'לו' מדבר על האנשים האלה, המתגעגעים."
איך זה באמת מתקשר?
'"סעיף צ'לו' הוא שם של אחד הפרקים שמספר על נער, מישהו מאוד קרוב אלי, שאהב מאוד כדורגל ובגיל 14 הרופאים אסרו עליו לשחק כי גילו לו בעיה בלב ואז הוא בחר בצ'לו. כשהתגייס, בגלל שהיתה לו בעיה בלב, שמו אותו בשלישות לתייק מסמכים. תוך זמן קצר הוא למד לתייק במהירות ונשארו לו שעות פנויות כל יום. ואז הוא הגיע לוועדה בבסיס וביקש שיאפשרו לו לנגן צ'לו באיזה חדר פנוי, כי אחרת זה יברח לו מהידיים. והם לא אישרו לו את זה כי אין בפקודות סעיף צ'לו, אז הבחור לקח את המכונית שלו ונכנס לתוך קיר.
"סעיף צ'לו מתייחס לאותם אנשים שנולדים עם הבור ויש להם אובססיה למשהו. אלה אנשים שכל הזמן מתגעגעים. זה יכול להיות גם אומה שלמה או קבוצה, לאו דווקא אנשים בודדים. אני חושבת שהעם היהודי הוא סעיף צ'לו, עם שבנוי על געגוע מתמיד. תחשבי על המשפט: לשנה הבאה בירושלים. המרפא הוא להמשיך לנגן ולהמשיך לדבוק בדרך, וזה מה שמוביל את העם הזה כמו שאני מבינה יהדות."
למה הספר נפתח בסיפור על מאיר אריאל?
"מאיר זה איש שאני אוהבת. הוא כמו משפחה. הכרתי אותו בגיל 18 כשהכרתי את שלום. הספר התחיל להיכתב סמוך למותו של מאיר, והדמות שלו מבחינתי מגלמת כמה מהרעיונות היותר עמוקים שהספר מדבר עליהם, סיפור השיבה הנצחי הביתה וכמובן תהליך היצירה. מאיר עבר לפרדס חנה חודשים ספורים לפני מותו. הוא קנה שם דונם אדמה והתקרב לקברי הוריו. יש פה את הידיעה שלפני הידיעה, כאילו משהו בו הרגיש שהוא הולך לקראת מותו. אבל בחיים שלו כל מה שהוא היה צריך, כמו שכתוב בספר, זה שהמילים יבערו. הוא רצה להישמע. אני זוכרת שמאיר היה אומר לי: 'הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר כשאנשים שומעים את השירים שלי, זה כל מה שאני מבקש.'
"תרצה אריאל, אשתו של מאיר, סיפרה לי שהוא לקח איתו לאיכילוב את הספר שלי 'מתוך התנאים' ודיבר איתה על הסיפור 'דיאלוג פוסט' שמבוסס על שיחה שלי עם טליה שפירא אחרי מותה. נדמה לי שגם כאן אני עושה 'דיאלוג פוסט' עם מאיר אחרי מותו."
את בת ,54 בתור מי שמתעסקת כל הזמן בשאלת החלוף, עד כמה מטריד אותך הגיל שלך?
"אין לי שום בעיה עם גיל. איך יכולה להיות לי בעיה עם גיל כשהדרך מרתקת אותי. בתור אדם שלא אוהב מים עומדים אני סקרנית לגבי התהליך עד הקצה."
הקדשת את הספר, קודם כל, "למיה ושמוליק עפרון הוריאהובי, למי אם לא לכם."
מה את רוצה שהם יקבלו ממנו?"פגישה נוספת איתי, עם הבת שלהם. הרי האבסורד הוא שהאנשים הכי קרובים אלינו לפעמים הכי פחות מכירים אותנו. אחרי שנה של כתיבה אבי חלה והמילים שכתבתי קיבלו משנה תוקף כי אני כותבת שם בתחילת הספר 'שלום אבא, הילדה שלך כאן כמו שחלמת, כמו שנשבעת שתהיה,' וכמו שהספר מתעסק בקו השברירי שבין האמנות לחיים, החיים כמובן התערבבו לי בתוך הכתיבה. אמא שלי התעייפה ושברה את הירך והמשכתי לכתוב בין בתי החולים שלו,שלה. המשכתי לכתוב את המונולוג של בתם בת ה30- ואת המונולוג של בתם 20 שנה מאוחר יותר.
"כשסיימתי לכתוב החלו לרדוף את אבי מחלה אחר מחלה והוא עדיין נלחם כמו גיבור ואני התחלתי להילחם על להביא את הספר לדפוס במהירות הכי גדולה. חשוב היה לי לתת לו אותו עכשיו כי אני רוצה עוד פגישה איתו. הרי החיים הם פגישות עם אותם אנשים על רצף הזמן, כשכל פעם מתחלפים התפקידים. אני ילדה והוא אבא צעיר, אני אישה צעירה והוא גבר בשיא אונו, אני אמא והוא סבא, אני סבתא והוא סבא רבא, ואני רוצה פגישה איתו כשהוא במקום מאוד קיצוני שבו הוא נלחם על חייו ואני מולו עדיין נלחמת על האפשרות שאבא שלי יכיר אותי טוב יותר."
נא להמתין לטעינת התגובות
