משם רואים את הגב של שלמה ארצי
הרגישות והאנושיות של דני רובס הן כנראה המשקולת שמושכת אותו כל הזמן למטה. נדב הולנדר בצלילה השבועית לים הקלאסיקה העברית
מהמקום שבו עמד, דני רובס יכול היה להבחין בעיקר בגבו של שלמה ארצי. ברקע, דרך הגב, ראה מאות או אלפי פרצופים של כאלו שבאו לשמוע את ארצי שר. לא שיש משהו רע בגב של שלמה ארצי, להפך; אלא שבגיל 25, לא זה הנוף שדני רובס איחל לעצמו.
זה היה בשנת 1982, ובאופן מפתיע לא הרבה השתנה מאז. רובס כבר מזמן לא מופיע כנגן ליווי של שלמה, אבל זה האחרון עדיין מסתיר לו חלק ניכר מהקהל, מטאפורית כמובן. בניגוד לארצי של ימינו, רובס עדיין נאבק על מקומו בשורה הראשונה של המוזיקה הישראלית. די מקומם, בעיקר כשמקשיבים ל"מסגרות", אלבום הבכורה המצוין שלו, והיחיד עד כה בסדרת הכתבות הזו ששייך רשמית לתקופה הכל כך שנויה במחלוקת העונה לשם שנות השמונים.
ההקלטות החלו במאי 1982, ולמרות שמחלת האייטיז דבקה במוזיקה המקומית כמה שנים מאוחר יותר, כבר אז היה ברור שמשהו באוויר משתנה. רובס, בחור נוסטלגי, גייס לשורותיו את מתי כספי, אחד המפיקים המוזיקליים המוערכים באותה תקופה, ויחד יצרו תרופה מוקדמת, או אופוזיציה נאמנה, אם תרצו, לצליל שעתיד תוך זמן מה להשתלט על הרדיו, זה עם הסינטיסייזרים והתופים האלקטרוניים. לא שאין כאן נגיעות מסונטזות, אלא שאלו הוצנעו היטב בתוך נבחרת הנגנים האיכותית שהשתתפה באלבום.
מבחינה הפקתית אין כאן הפתעות - כספי הוא אותו כספי שהפיק באותה תקופה את אלבומו של ארז הלוי ("הלילה"), וקשה שלא לזהות דמיון רב, לעתים רב מדי, בין העיבודים בשני האלבומים. ובכל זאת, הצליחו רובס את כספי ליצור כאן משהו אחר. רובס הביא את הטקסטים הרגישים שלו וכמות נכבדת של לחנים יפים, וכספי, מצדו, הביא אווירת רוק רכה, הרבה גיטרות אקוסטיות וקצת מיתרים (או כמו שאומרים בעברית - סטרינגס).
האלבום עצמו יצא רק ב-1983, וכלל שפע של שירים מוצלחים. "מסגרות" שפותח וסוגר אותו, הוא קטע אינסטרומנטלי יפה ובחירה נבונה לפתוח
אי שם ביניהם, שוכן לו גם השיר הטוב באלבום, "דבר לא קרה". דווקא השיר הזה ("אם אמצא בי כוח, לא אברח הפעם") גרם לי פעם לחשוב שאולי הבנתי מה בדיוק הבעיה עם רובס, ואיך זה שמוזיקאי מוכשר כמוהו עדיין נלחם על מקומו בהיסטוריה. הכל עניין של מיתוג. יום אחד זמזמתי לי להנאתי את השיר הזה במסדרונות המערכת. חלפתי על פני אנשים רבים, חלקם חובבי מוזיקה לא קטנים. ובכל זאת, היחידה שנענתה לזמזומיי, זיהתה אותו והתחילה לשיר היא עוזרת הפקה אחת, בחורה טובת לב ממשפחה דתייה, שהודתה באוזניי כי דני רובס היה אליל נעוריה.
א', השם המלא שמור במערכת, היא ככל הנראה לא היחידה. אותה רגישות ואנושיות נעימה להאזנה שניצבת בבסיס רוב השירים של רובס, היא שהפכה אותו לבן דוד חורג ברוק המקומי. פעם, היו אלו המתבגרות שרכשו את אלבומיו בדמי הכיס שלהן. לאחר מכן הוא נודע בתור "זה שעושה מחווה לביטלס", תואר שאינו הולם את כשרונו הייחודי, הרגיש, שבכלל כמעט ואינו שואב השראה מוזיקלית מהחבר'ה מליברפול. עכשיו הוא מגלם חבובה מקשישה במופע הגריאטרי (והמוצלח) עם דני ליטני, מופיע כאסיר בקליפ של "תנו לו צ'אנס", ומי יודע מה הלאה.
כמובן שכמו בכל קריירה, גם רובס ידע עליות וירידות. ב"פנים ושמות", למשל, אלבומו המצוין שיצא ארבע שנים אחרי "מסגרות", נכנע רובס עצמו, בעיקר עקב קשיים תקציביים, למלאכותיות ההפקתית של שנות השמונים. ובכל זאת, שווה מאוד להקדיש האזנה או שתיים לאלבומיו המוקדמים של רובס ובייחוד ל"מסגרות". אפילו אם אתם לא נערה מתבגרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
