תמיד נופלת על הרגליים
אפילו בגיל 65 לג'וזי כץ יש תוכניות לעתיד מכאן ועד לאמריקה. ראיון מפוכח לרגל סרט חדש וחושפני על חייה של נערת רוק
הראיון המיוחד הזה עם ג'וזי, שממעטת לשתף פעולה עם עיתונים, כמו גם הסרט שנעשה על חייה ויוקרן מחר בערוץ "יס דוקו", רק מגביר את הגעגוע לזמרת היפה עם החיוך השובה והקול העמוק שמלווה במבטא אמריקני כבד ומלא חן. היא, אגב, למרות השנים הרבות שחלפו מאז, עדיין ממשיכה לשיר, באותו מבטא מתגלגל, ומקווה שגם היום יימצא מי שיהיה מוכן להאזין. "אני מאוד רוצה לעשות דיסק חדש, ויש לי כבר שירים חדשים מוכנים שכתבו לי יוצרים כמו יהודה פוליקר, דניאל סלומון ונפתלי אלטר", היא מספרת בעיניים נוצצות. "אני רוצה לעשות שירים שאני אוהבת, ולא משנה אם הם יהיו להיטים, העיקר שאני אוהב אותם. כרגע אני מחפשת חברת תקליטים שתאפשר לי להגשים את החלום".
וג'וזי מאוד אוהבת לחלום. מלבד השאיפה להוציא תקליט סולו חדש, היא חולמת גם לסיים לכתוב את ספר הזיכרונות שלה שעליו היא עובדת כבר למעלה משמונה שנים, לבלות יותר זמן עם הנכד אור ולהציג תערוכה מציוריו של בן, בנה הבכור. "קשה לעשות תוכניות לעתיד, כי אף פעם אנחנו לא יודעים מה הולך לקרות", היא אומרת - ומי כמוה יודעת, "אבל לחלום אנחנו תמיד יכולים".
השם ג'וזי כץ התגלגל לראשונה ברחובות תל-אביב לפני קצת יותר מ-40 שנה , כאשר עשתה את הפריצה הראשונה שלה, אז דווקא בתור רקדנית צעירה במועדונים שהצליחה להפנט את גברברי העיר ולשבור לא מעט לבבות. אחד מהלבבות הללו היה זה של שמוליק קראוס, בעלה הראשון והאיש ששמו נשזר בקורות חייה, בין אם רצתה בכך ובעיקר אם לא, עד היום. על שמוליק היא כמעט שלא מוכנה לדבר. "הגיע הזמן שסוף-סוף יפרידו אותנו אחד מהשני", היא אומרת. "הכל כבר נכתב עלינו, ואת מי זה בכלל מעניין?".
האמת היא, שלפחות על סמך אינספור הכתבות שנכתבו על מערכת היחסים הסבוכה בין השניים, כנראה שיש רבים מאוד שמוצאים בה עניין. הם נפגשו כשג'וזי היתה בת 20. קראוס , אז כישרון צעיר ושם עולה בעולם הבידור, ראה את ג'וזי רוקדת, נדלק מיד והזמין אותה להשתתף כרקדנית בהצגה בה שיחק. הרומן שהתלקח ביניהם הפך עד מהרה לאהבה סוחפת, ושמוליק, שהיה בכלל נשוי באותה תקופה, החליט להתגרש למענה.
זמן לא רב לאחר מכן הפכו השניים לצמד גם על הבמות. הם הופיעו ביחד בכל הארץ ומאוחר יותר גם חברו לאריק איינשטיין בלהקת "החלונות הגבוהים" שזכתה להצלחה מסחררת, ואף נסעו להופיע בחו"ל. דווקא בשיא ההצלחה, כאשר החבורה החלה להקליט אלבום בלונדון וקיוותה לפריצת דרך בינלאומית, העסק התפרק. "אני
אינשטיין אכן חזר לישראל, קראוס נסע למדריד לשחק בסרט, וג'וזי החליטה לוותר על קריירה בלונדון לטובת האהבה והצטרפה אליו. משם הם המשיכו לארצות-הברית, התחתנו וחזרו לישראל. אבל האהבה לא היתה מושלמת. עד מהרה התחילו להופיע סדקים במערכת היחסים של השניים ואיתם, כך מספרת ג'וזי, הגיעו גם המכות שרק הלכו והחריפו עם הזמן: "הסטירה הראשונה שקיבלתי בחיים שלי - זה היה ממנו. וזה היה מההתחלה-התחלה. ולמה קיבלתי את הסטירה? כי היה לי את החוצפה להגיד לו:'אני יודעת ששיקרת אותי'", היא מתארת בסרט החדש.
למרות זאת, עם שובם המשיכו השניים להופיע יחדיו וחברו בשנות ה-70 לחבורת "לול". " היינו קבוצה יחד עם אריק, שלום חנוך, אורי זוהר ואחרים, ועבדנו יחד בסך הכל ארבעה-חמישה חודשים", משחזרת ג' וזי. "בארץ עושים עד היום מהתקופה הזו את מה שעשו בארצות-הברית מהוודסטוק - סקס, סמים ורוקנ' רול. אבל זה ממש לא היה ככה. לפחות לא מצדי. זו היתה בסך הכל עבודה ספונטנית שהיתה בה המון מקוריות. זה, אגב, מה שחסר לי היום במוזיקה בארץ. חבל שיש כל כך הרבה חיקוי של מוזיקה מחו"ל".
נשארת בקשר עם מישהו מחברי "לול"?
"כמעט שלא. אנחנו לא עובדים ביחד או נפגשים לקפה. הזמן עושה את שלו. לכל אחד מהחבורה קרה מאז משהו. נראה לי, למשל, שאריק הפסיק להופיע, כי הוא החליט שהוא לא מוכן יותר לעשות מה שלא עושה לו טוב. הוא אף פעם לא אהב להתראיין או להופיע ושנא את הלחץ של המעריצים ברחוב".
ג'וזי לא הסתפקה רק ב"לול" והיתה חברה גם בהרכבים נוספים, כמו "כיף התקווה הטובה" עם חנן יובל ואחרים ו"הטוב, הרע והנערה" עם בני אמדורסקי וישראל גוריון, והיא זכורה מאז בזכות להיטים כמו "אצלי הכל בסדר" ו"לוח וגיר". אבל לידת שני בניה, בן (כיום 31) ושם (29) הפכה אותה לאמא במשרה כמעט מלאה. משימה לא פשוטה כיוון שלדבריה היא גידלה אותם כמעט לבדה, ללא שמוליק שנהג לשתות הרבה ואף אושפז לפרקים במחלקות סגורות.
איזו מן ילדות היתה להם?
"שש השנים הראשונות של ילדים הן החשובות ביותר ביחס ליתר החיים שלהם. לשני הבנים שלי היו שש שנים ראשונות לא טובות, שנים של עינוי נפשי ופיזי ויש להם צלקות מאז ועד היום הזה. יש דברים שיישארו איתם לאורך כל החיים בגלל השנים הללו, שבהן לא היתה להם האהבה, ההתחשבות ותשומת הלב שמגיעה לכל ילד. אני רואה על הנכד שלי, הבן של שם, איך הנפש שלו כל כך עדינה, נאיבית, פתוחה להכל ונתונה להשפעה לרע ולטוב. אני רואה איך שם מגדל את הילד שלו ונותן לו את כל מה שהוא לא קיבל. לצערי, גם לי אולי היה קשה לתת להם יותר ממה שנתתי. נתתי מה שיכולתי בהתחשב במצב שהייתי בו באותה תקופה".
בגלל זה בעצם עזבת את ישראל?
"בגללם ובגלל שהודעתי לשמוליק שנים לפני כן שאם הוא עוד פעם ירים עלי יד, הוא לא יראה אותי יותר. לא רציתי שהילדים שלי יבואו לגן או לבית הספר, כשבעיתונים יש כותרות על זה שאמא קיבלה מכות או שאבא עשה משהו. מספיק ראיתי שהם סובלים, ולא היה שום סימן לכך שפתאום הוא יהפוך להיות אבא למופת".
ג' וזי זוכרת במדויק את היום בו החליטה לברוח מהארץ, בשנת 1980. באותו יום היא היתה אמורה להופיע במועדון "האסם" על חוף ימה של תל-אביב, מועדון שבבעלות מתי כספי ואריק סיני, אבל לשמוליק היו תוכניות אחרות. "שמוליק הגיע לשם ואיים עלי'את לא תעיזי לשיר. את לא תשירי את השירים שלי. אני אשבור אותך ואת המקום הזה'", היא נזכרת. לג' וזי לא נותרה כל ברירה והיא נמלטה מהמועדון מפוחדת. שמוליק עלה לשיר במקומה. "לא נעים לי להגיד את זה אבל אני יכולה להגיע רק למסקנה אחת-שהוא קינא בי, קינא בזה שהצלחתי בלעדיו".
עוד באותו הלילה התחילה ג'וזי לארוז, ולמחרת נסעה עם בן ושם לארצות-הברית, שם חיה 15 שנה. הפרידה החפוזה, אפילו בלי לומר שלום, מכל החברים בארץ לא היתה פשוטה, לא לה ולא לילדים: "איזה חיים יכולים להיות כבר לשני ילדים שגדלים בלי אבא, בלי דמות שאפשר לתת לה כבוד? מצד שני, אמא שלי אמרה לי פעם שמוטב לגדול בלי אבא מאשר עם אבא לא טוב. כשהם היו קטנים שמי היה מדבר על מה שקרה עם אבא, שואל שאלות. אז נהגתי לומר לו:'הוא לא אשם, אבא שלך, הוא חולה, הוא לא אשם'. ואז שמי, שהיה מאוד קטן, היה אומר לי:'מישהו לקח את בקבוק הוויסקי ושם לו את זה בכוח?'. הסתכלתי המומה על ילד בן שבע שצדק".
אילו חיים היו לכם בקווינס?
"החיים בקווינס לא היו קלים, אני ניהלתי משרד של חברה שייבאה פרחים והם היו הרבה ברחובות. אבל היינו שלושת המוסקטרים. חמש השנים הראשונות היו לא קלות, אבל בלי פחד. אחרי חצי שנה הילדים דיברו אנגלית ולא רצו לדבר עברית בטענה שזו שפה קשה. אבל אני חושבת שזה פשוט הזכיר להם תקופה לא טובה. הם עשו את החיבור בין העברית לעבר שלהם. כשהגעתי לקווינס הכרתי גם אישה ישראלית, סוזי רונן, שחיה עשר שנים באמריקה ועזרה לי לעמוד על הרגליים. היא הפכה להיות ידידת נפש ועמוד השדרה שלי שם. אני לא יודעת איך הייתי עוברת את השנים הקשות שלי שם בלעדיה. היא המלאך שאלוהים שלח לעזור לי".
במהלך השנים הללו היה לך בכלל איזשהו קשר עם ישראל?
"ימים ספורים לפני שעזבתי את הארץ קיבלתי הזמנה להופיע בקיבוץ מעיין-צבי מאיש בשם זאב בלוך. ביקשתי ממנו להתקשר כמה שבועות לאחר מכן, ולא ידעתי שבתוך שבוע כבר לא אהיה בארץ. נסעתי ולאחר כמעט שנה קיבלתי ממנו מכתב של 13 עמודים שעבר המון גלגולים עד שהגיע אלי. זה היה מכתב מלא אהבה, שמספר איך אני חלק מהתרבות של ישראל והוא חימם לי את הלב כי כל-כך התגעגעתי לארץ. התחלנו להתכתב. במשך 15 שנה זאב שלח לי קלטות של מצעד הפזמונים עם שירים שהוא חשב שאני אוהב ואחר כך גם וידיאו ופקסים. הוא הפך להיות המשפחה שלי. כשהגעתי ב-1995 לביקור ראשון בישראל נפגשתי איתו בפעם הראשונה והאחרונה, וזה היה יום מרגש מאוד.
"כשחזרתי לאמריקה ציירתי לו, לבקשתו, תמונה של שנינו. המשכנו להתכתב ושנה מאוחר יותר קיבלתי פקס, שלא עניתי עליו מיד. יומיים לאחר מכן אחותו התקשרה וסיפרה לי שהוא נפטר ושהמשפט האחרון שלו היה:'קיבלתי פקס תגובה מג'וזי?'. זה היה קשר טהור ויפה עם בן אדם שפגשתי בסך הכל פעם אחת, ואני מודה על זה".
אחרי כחמש שנים ג'וזי עברה לעבוד כמוכרת תכשיטים בחנות ב"מגדלי טראמפ" שבמנהטן, שם פגשה בדיוויד סקלאר, עוזרו של המיליונר דונלד טראמפ ומי שלימים הפך לבעלה השני. לרגעים נדמה היה כאילו היא סוף-סוף הגיעה אל המנוחה ואל הנחלה, גם אם לילדים לקח זמן להתרגל. "בן ושם לא היו פתוחים לדיוויד. הם חשבו שהוא בא להפריע לשלישיית המוסקטרים. רק אחרי שנה הם למדו לקבל אותו כידיד ולא כאבא, כי גם הוא לא התיימר להיות אבא שלהם".
אבל האושר, מתברר, היה קצר. בשנת 1990, שנתיים בלבד אחרי שהתחתנו, נהרג דיוויד בתאונה בדרכו לבית הספר של הילדים. "כשהוא נהרג, לא האמנתי שזה קרה לי, שאני עוד פעם נשארת לבד. אבל אמא שלי אמרה שאני כמו חתולה-תמיד נופלת על ארבע רגליים", מספרת ג' וזי בעיניים אדומות.
ובאמת, איך הצלחת להתאושש?
"שנתיים אחרי שהוא נהרג עברתי עם הילדים לקליפורניה. אח שלי ומשפחתו גרו שם. הבאתי את אמא שלי אלי, כי היא היתה חולה, ובינתיים התחלתי לצייר הרבה. אחרי שהיא נפטרה אמרתי לעצמי שזה הזמן לחזור ארצה, ובכל זאת לא היה לי את האומץ. הייתי חולמת כל הזמן על הארץ, שאני הולכת ברחוב ואומרים לי שלום. יום אחד קיבלתי פקס מאסטרולוגית ששלחה לי מפה, ומתוכה קפץ משפט אחד:'עומדות להגיע הזדמנויות שחבל לא לנצל אותן'. כשלמחרת קיבלתי טלפון מנתן כהן שביקש ממני להשתתף באלבום אוסף של שירים שהוא הכין - החלטתי לקפוץ על ההזדמנות ולהגיע לארץ".
מה הרגשת כשנחתת פה אחרי כל כך הרבה שנים?
"כשהגעתי לכאן הרחתי את הים והבנתי כמה התגעגעתי. אחרי הביקור הקצר חזרתי שוב לארצות-הברית ואמרתי לעצמי שהתקופה באמריקה היתה צריכה מזמן להיגמר. מצד שני, אחרי 15 שנה מעבר לים לא ידעתי מה באמת אעשה פה כשאחזור. רציתי להוציא דיסק סולו ראשון וללכת לבית קפה ולים, אבל לא האמנתי שאחזור לבמה, מקסימום חשבתי שאולי יבקשו ממני לעשות פרסומות לקרמים לנשים מזדקנות. ובכל זאת, תליתי שלט למכירה על הבית והתחלתי להתרגל לרעיון. בינתיים, במשך חודש שלם, התחלתי לכתוב את הזיכרונות שלי מגיל ההתבגרות. עבורי זה כמו טיפול פסיכולוגי. אחר כך זוג צעיר קנה את הבית והדרך לארץ נסללה".
בספטמבר 1997 חזרה ג'וזי לישראל והשתקעה בדירה בלב תל-אביב. הבנים שלה שבו לכאן עוד אפילו לפניה. בהדרגה היא גם חזרה לבמה ואף הוציאה דיסק אוסף משיריה, למעשה דיסק הסולו הראשון והאחרון שלה עד כה, בשם "התשמע קולי" שכלל גם שני שירים חדשים. "אחרי שחזרתי לאט לאט התחלתי להופיע. זה לא רק שלא שרתי 20 שנה, אלא שמעולם לא באמת שרתי לבד על במה. אז גם החלטתי לספר בהופעות סיפורים שקשורים לתקופות שבהן נכתבו השירים, ונורא נהניתי. קול ענק אין לי, אבל נשמה גדולה יש. היום אני ממש נהנית להופיע, ואני גם יכולה עכשיו לברור מתי אני רוצה להופיע, איפה ועם מי. אני מופיעה עם אריק סיני, יצחק קלפטר, טל גורדון ואחרים, ובהמשך הייתי רוצה להופיע גם עם דניאל סלומון, רונה קינן, עברי לידר ואיתמר רוטשילד, שכרגע עדיין לא מוכר. הייתי שמחה להופיע גם עם אפרת גוש שאני חושבת שהיא מדהימה ומקורית. יש גם חבר'ה בגילי שהייתי רוצה לעבוד איתם, כמו שם-טוב לוי, מתי כספי ויהודית רביץ - יש להם בשלות, ולעבוד איתם זה יהיה כבוד".
את בקשר היום עם שמוליק?
"לא, ואני גם לא רוצה להיות. היה בהתחלה קשר שהתנתק, כי נורא רצינו ליצור תחושה של משפחה ואפילו עשינו כמה ארוחות ערב משפחתיות, אבל לא היה לזה המשך".
ובכל זאת נראה שמבחינת שניכם המעגל לא לגמרי נסגר. אומרים, למשל, שאת האלבום "אחרי 20 שנה" הוא כתב לך.
"אין לי מושג אם האלבום נכתב עלי. גיסתי לשעבר, אשתו של אח של שמוליק, הביאה לי אותו בחנוכה אחד, כשעוד חייתי בארצות-הברית. ישבנו בספרייה בבית, והיא אמרה לי:'תדעי לך שהרבה שירים באלבום הם עלייך'. שמעתי את האלבום, סגרתי את עצמי לכמה ימים בספרייה ופשוט בכיתי, כי המילים של יענקל'ה רוטבליט מדהימות והמוזיקה של שמוליק כל כך יפה. לדעתי, זה האלבום הכי טוב שלו".
עם היד על הלב, היית רוצה לחזור אחורה, לימים ההם?
"אני לא רוצה לחזור לשום תקופה בעבר, אלא לחיות את היום".
נא להמתין לטעינת התגובות
