מצב רוח טוב זה לא מעט בימינו
הקומדיה השטחית אך החביבה "אליזבט טאון" לחצה לענת ביגר על כל הכפתורים הנכונים
בדיוק את החומר הזה מספק לנו קמרון קרואו בסרטו החדש. פעם היה אפשר להעריץ יצירה פופולרית המבטאת ספקנות בערך ההצלחה (תחשבו על "סוד ההצלחה שלי" שמסמן היטב את שנות השמונים), ודוגלת בפשטות ועממיות, אבל היום זה כבר נפוץ. אני עדיין שמחה לראות סרטים אופטימיים וחיוביים בצורת המחשבה שלהם. אבל היי, זה קצת בנאלי ורדוד.
אורלנדו בלום, עם הפנים האלפיות שלו, הוא דרו ביילור - צעיר מצליח העובד בחברה גלובלית לנעליים. כשלון פנומנלי שמוביל לקטסטרופה הוא המנוע ל-voice over ולפלשבקים של הגיבור, אשר מלווים את סיקוונס הפתיחה של הסרט: מהמסוק המוביל אותו ללשכת הבוס (אלק בולדווין כרובין שארמה קשוח ואלק-בודהיסטי) עד לצלצול הטלפון שמפריע לו להתאבד.
מה קרה? אבא מת, ועוד בקנטקי (האמא של החורים של המערב התיכון). ודרו חייב לקחת אחריות ולהביא את הגופה הביתה לחוף המערבי. ניסיון ההתאבדות ידחה בשבוע, שבו הוא ימצא את עצמו מחדש.
איך? דיילת מקסימה ופטפטנית עד אין קץ תתחיל איתו במטוס ותקח אותו כפרוייקט אישי.
וכמובן, הוא יפגוש את המשפחה החמימה והמשפחתית מקנטקי, ילמוד לעמוד על שלו, יתהה בדילמות לגבי קבורה או קרמטוריום, ויעשה סופסוף את מסע לבד במכונית בכבישיה ובין האיקונות של המערב תיכון- נשוויל, טנסי, מרטין לותר קינג והיריד החקלאי השני בגודלו בעולם - בליווי דיסקים של מוסיקה והוראות מפורטות מקלייר, על איך להיות עצמך.
בין לבין יצליח קרואו לנפק לנו קומדיה חביבה, המלווה (כרגיל אצלו) בפסקול מוצלח, שמצליח להפוך את הסרט לאפקטיבי. הנופים היפים של המערב התיכון, הערכים החיוביים ונצחון הטוב, הצליחו להוציא אותי מבית הקולנוע עם מצב רוח טוב מזה שאיתו נכנסתי. אין מה לעשות, כשלוחצים מספיק על הכפתורים הנכונים - זה יכול לעבוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
