הגעגוע הקבוע
לקראת הרטרוספקטיבה של yes לסרטיו של בועז דוידון, תפסנו את הבמאי הגולה בלוס אנג'לס לשיחה. "בסופו של דבר הכל התחיל ונגמר בתל אביב", הוא אומר
אני תופס את דוידזון בוושינגטון, באמצע צילומי סרט עם ג'ון טרבולטה, ג'יימס גנדולפיני וסלמה הייק. הרבה כוכבים עבדו איתו לאחרונה בחברת "new image" בה הוא משמש כמנהל אמנותי. "אנחנו עובדים על 18-20 סרטים בשנה", הוא מסביר "הסרט החדש עם טרבולטה מבוסס על סיפור אמיתי של שני רוצחים סדרתיים בשנות החמישים ועל שני שוטרים שמתחקים אחריהם. לפני רגע סיימנו לצלם את 'איש הקש' עם ניקולאס קייג' ועוד סרט עם ברוס וויליס שעלה שבעים מיליון דולר".
26 שנים בחו"ל, אתה לא מתגעגע לארץ, ליצירה בעברית?
"לא היה יום אחד מאז שעזבתי שלא התגעגעתי. אני קורא לזה הגעגוע הקבוע, אבל אני בא לבקר מדי פעם. עכשיו, אני מתגעגעג לעשות סרט בישראל. אני מתגעגע לזה בלי קשר להצלחה של סרטים ישראליים בתקופה האחרונה, למרות שאני מאד שמח שזה קורה. הסרט הישראלי האחרון שראיתי
מאז תקופת "לול" כמעט הכל השתנה. מה אתה זוכר מאז במיוחד?
"זו בסך הכל הייתה תקופה אחרת לגמרי. בימים ההם זה היה דבר מאד נדיר להתעסק בקולנוע ואני הייתי במאי הקולנוע היחידי שהתפרנס אך ורק מבימוי סרטים. האמת היא שהיה לי מזל והקהל אהב אותם ולכן הצלחתי".
כמי שאחראי על מספר רב של קלאסיקות ישראליות, אתה חושב שהצלחת לפצח את הגן הישראלי, זה שמביא את הקהל לקולנוע?
"אני חושב שקודם כל מה שמייחד את הסרטים שלי זו האהבה לראות כל דבר מנקודת מבט מצחיקה ודבר שני, השימוש בסובב. כל הטיפוסים שהקיפו אותי ושהכרתי, לקחתי אותם קצת הלאה ושמתי אותם על הבד. ככה אנשים מוצאים עם מי להזדהות. מאז ומתמיד המוטו שלי היה שאני אוהב להיות טמבל ולהשתטות".
מכל הסרטים שיוקרנו בסוף השבוע, איזה מהם אתה אוהב במיוחד?
"זה בערך כמו שתשאל אותי איזה ילד אני הכי אוהב. בכל סרט יש משהו שאני מאד אוהב. באופן כללי, אנחנו מדברים עכשיו על החיים הקודמים שלי. אני גם לא רואה את הסרטים שלי, למרות שאני מאד גאה בהם ולמרות שעברתי תקופות קשות עם העיתונות כי טענו שאני גזען וולגארי, אבל אני את שלי עשיתי ונהניתי".
אם היית עושה היום את הסרטים ההם, הם היו נראים אחרת?
"הכל תוצאה של מקום וזמן. היום זה היה יוצא אחרת כי זה פועל יוצא של מה שקורה באותו רגע. המבקרים יודעים הכל על סרט ברגע שהוא יוצא אבל האמן, כשהוא מתחיל סרט הוא לא יודע כלום. לוקחים את הבד ומתחילים לצייר. סך הכל אתה מביע משהו ואחר כך אנשים באים ואומרים כל מיני דברים, קודם כל אתה עושה דברים בשביל עצמך. לא היה לי מושג אם סרטים שלי יצליחו ואני זוכר שהסרט שהתפללתי בכדי שלא יפסיד כסף הוא "אסקימו לימון" (שבסופו של דבר היה הסרט הרווחי ביותר של דוידזון- א.ש.) כי זה היה סרט כזה קטן ומשפחתי, שהייתי צריך לעשות בכדי לחזור למקום הפשע ולגמור את הבעיות שהיו לי בגיל ההתבגרות".
אחד הדברים שהכי משמחים את דוידזון הם המפגשים עם צעירים ישראלים שמדקלמים סרטים שלו בעל פה. "הם ניגשים אלי ומתחילים לדקלם משפטים מסרטים שלי, שאני בעצמי כבר לא זוכר וזה תמיד מאד משמח". מסקרן לראות האם תחושת הגעגוע תביא את דוידזון לחזור וליצור סרטים בישראל. אחרי הכל, תקציב אחד של סרט שלו משם, יכול להרים כאן תעשייה שלמה.
רטרוספקטיבה לבועז דוידזון, ערוץ הקולנוע הישראלי, 11-12 בנובמבר
נא להמתין לטעינת התגובות
