פושע או כומר. אין באמצע
אף אולפן הוליוודי לא רצה לממן את "שר המלחמה", סרטו החדש של ניקולס קייג', שמספר על חייו של סוחר נשק ועל מעורבותה של ארצות הברית בעסקות אפלות במיוחד. זה לא הפריע לו לגייס את הכסף, לעשות סרט מעורר מחלוקת וכולם יכולים לקפוץ לו
אי אפשר להאשים את קייג' בפחדנות בכל מה שקשור לבחירות המקצועיות שלו. "אדפטיישן" מהשנים האחרונות, "לעזוב את לאס וגאס" שזיכה אותו באוסקר ו"לב פראי", הם רק כמה דוגמאות לסרטים לא מתחנפים. "שר המלחמה" מסחרי יותר, אבל בעידן של פטריוטיות גועשת, יצירת סרט אקטואלי שמטיח ביקורת בפרצופו של הממסד האמריקני היא לא משימה טריוויאלית. עובדה, קייג' לא הצליח לגייס ולו דולר אחד בארצות הברית למימון הפרויקט. "הסרט הזה נדחה על הסף על ידי כל האולפנים בהוליווד", הוא אומר, "אף אחד לא רצה לגעת בו וזו רק היתה בשבילי סיבה נוספת לעשות אותו". קייג' והבמאי-תסריטאי אנדרו ניקול לא נרתעו, הם השיגו את הכסף באירופה ויצאו לצלם.
ולמרות הדברים הנ"ל, בראיון שנערך במלון "אסקס האוס" בניו יורק לקראת יציאת הסרט, קייג' חומק מהצהרות דרמטיות. אולי בצדק. כששון פן נסע לעיראק לבדוק את המצב לפני הפלישה האמריקנית ויצא בפומבי נגד בוש, הוא זכה לאהדה מצד החוגים הליברלים (בוודאי באירופה), אבל עם כל הכבוד לאומץ לשאול שאלות קשות, עולה התהייה איך בדיוק תהילת הכוכב הופכת את דעתו של שחקן לקול שראוי להישמע בשאלות פוליטיות בינלאומיות. במובן הזה, קייג' נוקט גישה צנועה. "אני רק שחקן ואני מנסה להציג סיפורים שיעוררו דיון ויעלו את מודעות האנשים בנוגע לנושאים".
אתה אדם פוליטי?
"כן, במובן שאני מתעניין בקהילה, באנשים. המילה פוליטיקה באה מ'פוליס',עיר , אני מהעיר. בשנים האחרונות קרו הרבה דברים שגרמו לאנשים להיות מוטרדים בקשר למה שנעשה כאן אצלנו בבית ומסביב לעולם. יש הרבה אמריקנים, ביניהם אני, שלא מרוצים מהדרך שבה דברים מנוהלים, אבל אני משתדל לשמור את הדעות הפוליטיות שלי לעצמי ולתת לעבודה לדבר עבורי".
והסרט הזה נועד לעורר מישהו?
"כל הזדמנות לעורר מודעות עוזרת. אני עצמי לא הייתי מודע למה שמתואר בסרט, אף פעם לא ראיתי סרט שהוקדש לחייו של מבריח נשק. לא היה לי מושג שסחר נשק כל כך מקושר פוליטית וגבוה במעלה הסולם. זה בריא שסרטים נעשים כדי לבדר אנשים. לכו לקולנוע, קצת צחוק, קצת פופקורן, גוד טיים. אבל אני גם רוצה לעשות סרטים שיגרו את המחשבה ומקווה שיעשו קצת טוב, או לפחות יאפשרו לאנשים לדעת על בעיות".
וזה לא בעייתי בעיניך שסרטים, מוצרי בידור, הם מקור השפעה עיקרי בתהליך עיצוב תודעת האנשים בנוגע לנעשה בעולם?
"לא אם הם כנים. אנחנו נכנסים לצרות כשמעוותים את ההיסטוריה, משכתבים אותה או מנסים להציג משהו שהוא שקרי, כמו שבחדשות עושים במקרים רבים. אני חושב שאנחנו לא תמיד יודעים אם מה שאנחנו צורכים כחדשות זו אכן האמת. לא יודע מי עושה את הטלפון, אבל מישהו עשוי לחייג ולשאול 'למה שלא תדווחו על נושא מסוים בדרך מסוימת'. אני חושב שאחד הדברים הנפלאים שאמנים יכולים להציע זה קול שלא זוהם, אני כולי תקווה, בכסף ובפוליטיקה".
אתה פעיל בצורה כלשהי?
"אני חבר באמנסטי זה כשנתיים. אחרי שעברתי גירושים היתה לי הרבה אנרגיה ורציתי לעשות קצת טוב, אז פשוט הלכתי לאמנסטי, דפקתי על הדלת ושאלתי איך אפשר לעזור. לקחתי על עצמי כמה משימות, אבל אז שוב נהייתי עסוק ולא יכולתי לבצע את מה שהתחייבתי לו. היום אני מנסה לשלב את העבודה איתם עם העבודה שלי בסרטים. אני לא רוצה לעשות סרטים כדי שבסוף היום אשב בנחת ליד הבריכה עם מרגריטה".
איך הסרט התקבל בארצות הברית?
"באופן מאוד מעורב, חצוי ממש באמצע. זה סרט מעורר מחלוקת, ידעתי את זה, אבל אני גם יודע שזה סרט טוב ואם הייתי חי את חיי לפי דעות של אחרים לא היתה לי אמת משלי. אנדרו הבמאי היה כן בעבודה, כל השחקנים עבדו קשה וזה תסריט מקורי, אמיתי. בגלל זה אני יודע שכש'אנטרטיינמנט וויקלי' נתן לנו את הציון הגרוע D מינוס, שזה פשוט להכשיל את הסרט, זה לא היה בגלל איכותו, כי מצד שני יש לך את דיוויד דנבי מה' ניו יורקר', מהמבקרים
לצד סרטים איכותיים או אמיצים, גם אתה עושה סרטים שנועדו לגרוף כסף.
"אני רוצה לעשות הכל. אני אוהב קולנוע. אוהב כל מיני סוגים של סרטים. אני אף פעם לא מרשה לעצמי להרגיש יותר מדי נוח עם מה שאני עושה. אני לא מרגיש נוח לעשות את 'אוצר לאומי' ולא מרגיש נוח לעשות את 'שר המלחמה'. ככה אני יודע שאני עדיין חי, עדיין גולמי, עדיין מרגיש. אמרו לי בזמנו שאני לא אתקבל ככוכב סרטי פעולה, שזה לא יעבוד. דווקא בגלל זה עשיתי את זה. הסוד שלי הוא שאני לא מוטרד בנוגע לזהות שלי. הרבה אנשים נכנסים לקופסה שלהם, מתיישבים בה וסוגרים על עצמם את המכסה. שם הם חשים נוח. כי הזהות שלהם היא פאנק רוק, אז אל תנגן שום דיסקו בשבילי, או שהזהות שלהם היא שחור ולבן, מאוד קול, סרטי ז'אן לוק גודאר, אז תרחיקו ממני את 'כוכב הקופים'. לי אין מעצורים מבחינת הזהות. הזהות שלי היא הכל, אני מוכן לכל ביטוי קולנועי. מלבד פורנו. לא תראו אותי בסרט כחול".
יורי אורלוב, הדמות שמגלם קייג' ב"שר המלחמה" (שעלה אתמול לאקרנים בארץ), הוא בן למשפחת מהגרים מאוקראינה שמגיעה ל"אודסה הקטנה" שבברוקלין. אב המשפחה מתחזה ליהודי, כי זה טוב לעסקים. יורי, ששואף לקצת יותר מהכנת בורשט במסעדה המשפחתית, מנצל את הזהות היהודית הבדויה כדי ליזום את עסקת הנשק הראשונה שלו. בזכות הקשרים עם החבר'ה מבית הכנסת הוא משיג, איך לא, עוזי ישראלי שאותו הוא מוכר לעבריין מקומי. משם הוא נודד לכל חור שבו אנשים הורגים אנשים. הפריצה הגדולה שלו מגיעה לאחר קריסת ברית המועצות, כשהמדינות הסובייטיות לשעבר הופכות לבזאר אדיר של נשק לכל המרבה במחיר. אורלוב מתפקד כספק הראשי של רודן אפריקאי, קשר שמסתיים בטרגדיה אישית.
בסצנת הפתיחה מסביר אורלוב מה מניע אותו. "יש מעל 550 מליון נשקים שמסתובבים בעולם", הוא אומר למצלמה, "זה אומר רובה לאחד מכל 12 אנשים. השאלה היחידה היא, איך מחמשים את ה-11 הנותרים". מיד לאחר מכן מגיעה סצנה מטלטלת. המצלמה מלווה קליע רובה, מנקודת מבטו, החל מפס הייצור בברית המועצות דרך אריזתו ושליחתו לאפריקה, טעינתו במחסנית ועד שיגורו אל מחוץ לקנה, מסלול שמסתיים בפיצוח מצחו של ילד אפריקאי. בתמונה הזאת מתומצתת הביקורת שמטיח הסרט. סוחרי הנשק, כמו גם המדינות שמפיצות כלי הרג, עשירים בכסף, אבל מרוששים מוסרית. הם, בדיוק כמו האדם שלחץ על ההדק, אחראים להרג. איתן הוק, בדמות סוכן האינטרפול שרודף אחר יורי אורלוב, מחדד את הנקודה. "נכון", הוא מסביר לקייג', "התפקידים היוקרתיים בסוכנות הם אלה שרודפים אחרי מפיצי הנשק הגרעיני. אבל לטבח העם האמיתי אחראים הרובים שלך".
עם זאת, יוצרי הסרט השתדלו להימנע מאמירה פשטנית על טוב ורע, נכון ולא נכון. אורלוב הוא אדם נעים ואיש משפחה מסור. קל לחבב אותו. הוא לא עובר תהליך צדקני שבסופו מגיעה ההכרה כי דרכו בחיים מוטעית. הוא לא אפולוגטי, רק מתעטף בעצב שעיסוקו כפה עליו. וממשיך לסחור. "כשניגשתי לעצב את הדמות שאלתי את עצמי: 'אם הייתי רוצה למכור הרבה רובים, איך הייתי עושה את זה?'", אומר קייג'. "הייתי צריך להיות מאוד חביב, מאוד מקסים, לא להראות את הקרניים שלי, ולחייך. מרצ'לו מסטוריאני היה המודל שלי מבחינת המראה של הדמות. רציתי חליפות בקו מאוד נקי, אלגנטי. אורלוב הוא איש עסקים קשוח, לא רציתי מראה של כוכב רוק יהיר. הוא צריך היה להיות קלאסי עם סטייל במידה מספקת, כזו שלא תגרום ללקוח שמולו להרגיש נחות".
קייג' לא ערך תחקיר משלו על חייהם של מבריחי הנשק. הבמאי, אנדרו ניקול, נפגש לעומת זאת עם כמה מהטיפוסים היותר מפוקפקים שפועלים בין הצללים של אותו עולם. דמותו של אורלוב וההתרחשויות בסרט מבוססות על התחקיר המקיף שערך. חלק מהדברים שלהם היה עד היו כל כך הזויים, עד שניקול היסס לשלבם בסרט מחשש שייתפשו כלא אמינים. "ילדים לוחמים באפריקה באמת מסניפים 'חום-חום'", הוא סיפר בראיון, "שילוב של קוקאין ואבקת שריפה. זה נשמע מומצא, אבל זה לא. אתה גם לא מדמיין לעצמך שספינות שמבריחות נשק משנות את השם שכתוב על צדן באמצע הפלגה כדי לחמוק מהרשויות, אבל זה קורה".
כדי לצלם חלק מהסצנות בסרט יצר ניקול קשרים אישיים עם כמה מהמבריחים שאליהם הגיע. "הפכתי לסוחר נשק בעצמי", הוא אמר. "קניתי 3,000 קלצ'ניקובים אמיתיים, כי זה היה זול יותר מלשכור אותם מחברת ציוד לסרטים. את הטנקים שמסודרים בשורה באחת הסצנות קיבלתי ממישהו שהיה מוכן לתת לי אותם בלי בעיה, אבל רק עד תאריך מסוים. אחר כך הוא מכר אותם ללוב. מטוס התובלה שמופיע בסרט שייך גם הוא לסוחר אמיתי, רוסי. שבוע לפני הצילומים המטוס הזה העביר נשק לקונגו. כמה חודשים אחר כך הוא התרסק באוגנדה כשהגיע עם מטען נשק אחר".
יש לך עמדה בנושא תפוצת נשק והקלות שבה ניתן להשיג אותו, גם בארצות הבית?
קייג': "בחוזה שלי כתוב במפורש שאסור להציג אותי בפוסטר עם רובה. בכל הסרטים. אני לא רוצה שצעירים יקשרו את פרצופי עם כלי קטלני. אני מדבר על מי שצעירים מדי כדי לקנות כרטיס לסרטים שמוגבלים לגדולים, כאלה שלא יכולים לראות סרט ולהתרשם ממנו בעצמם.
"כילד, כשהלכתי למחנה פעם בשנה, הייתי די טוב עם רובה, אבל העמדה שלי היא שאני לא מעוניין להרוג אנשים. מצד שני, אין לי כלום נגד ציידים, אני חושב שהם כנים יותר במובנים רבים כי אם הם הולכים לאכול בשר, הדם הוא על הידיים שלהם, הם לא קונים אותו במקדונלד'ס כשמישהו אחר עושה את ההרג עבורם. הם מכבדים את הסביבה, ה-NRA (איגוד הרובאים האמריקני) נותן הרבה כסף לסביבה, כנראה יותר מכל חברה אחרת. הם רוצים לשמור על הספר כדי שיוכלו לצוד.
"אנחנו נולדים עם רגשות אגרסיביים, ויש לזה סיבה. הם לא קיימים כדי שנפעל על פיהם, הם שם כדי שנתגבר עליהם ונתחזק כתוצאה מזה שלא פעלנו על פיהם. הם נועדו לאימון ולחישול עצמי. נראה לי שזה כל מה שאומר לגבי עמדתי בנוגע לרובים".
קייג', 41, התייצב לפגישה עם מעצמות הציר של העיתונות (עשרה גרמנים, עשרה יפנים, שלושה איטלקים. וגם ישראלי אחד) בשפם לא ברור ובחולצת ערסים. הוא עושה רושם רגוע, קול. לא מישהו שמנסה למכור תדמית. "פעם חייתי את חיי כאילו אני חי בסרט", הוא אומר, "אני חושב שיותר מהכל ניסיתי לממש את פנטזיית כוכב הקולנוע. עשיתי מעצמי אידיוט מושלם כשניסיתי להרשים בחורות. לא דברים כמו שעושה יורי בסרט, לא שכרתי מלון שלם רק כדי להיות בו לבד עם מישהי, אבל דברים די מוטרפים. כשהייתי רומנטיקן חסר תקנה רדפתי חזק. עכשיו אני כבר לא כזה".
אז מה כן?
"אבא ובעל שבע רצון. זה עדיין רומנטי, רק לא חסר תקנה".
קייג' הוא אב טרי. לפני כחודש נולד בנו השני מאשתו השלישית, שהיתה בת 20 כשהשניים התחתנו ביולי 2004, חמישה חודשים אחרי שנפגשו. בניגוד לנשותיו הקודמות, ליסה מארי פרסלי ופטרישיה ארקט, אליס קים לא היתה ידוענית עד לפגישה, אבל היה לה המזל להגיש לקייג' הרעב את מנת הסאשימי שהזמין במסעדה שבה עבדה בלוס אנג' לס. קים נולדה וגדלה עד גיל עשר בקוריאה. קייג' מנסה ללמוד עכשיו את השפה, "אבל זה קשה לי, כשאני מנסה את זה במשפחה שלה צוחקים עלי".
בנו הבכור של קייג', ווסטון (15), הוא זכר לרומן עם השחקנית כריסטינה פולטון. עם קצת מזל ווסטון יהיה יום אחד דור רביעי לאוסקר. אבא קייג' דאג לשבצו ב"שר המלחמה" בתפקיד מכונאי המסוקים ולדימיר. "אם הייתי מאמין שווסטון לא מסוגל לעשות את זה לא הייתי לוקח אותו", מתגונן האב. "הקהל יוכל לראות כמה הוא טבעי על המסך".
את האוסקר הראשון בשושלת הביא סבו של קייג', כרמיין קופולה, מלחין שבין היתר יצר את המוזיקה ל"אפוקליפסה עכשיו" ולסדרת "הסנדק", סרטיו של בנו פרנסיס, שגרף ארבעה אוסקרים משלו. בת דודתו של קייג', סופיה קופולה, זכתה באוסקר על התסריט לסרטה "אבודים בטוקיו".
צירופו של ווסטון לסרט של אבא הוא לא שיתוף הפעולה הראשון הפנים משפחתי. הרשימה ארוכה ומסועפת וכוללת לצד הכוכבים גם בני דודים ואחים זניחים יותר בשרשרת המזון ההוליוודית. על קצה המזלג: פרנסיס הפיק את סרטיהם של בתו ובנו רומן. סופיה הופיעה בשלושת סרטי "הסנדק", קייג' שילב בסרט "סוני" שביים את אחיו מארק, והשתתף בעצמו בסרטיו של פרנסיס, כמו "מועדון הכותנה" ו"ראסטי ג'יימס", אז גם החליט לשנות את שם המשפחה קופולה כדי להתרחק מצלו של הדוד המפורסם. הוא התלבט בין ניקולס פאוסט, ניקולס בלו וגם שקל את ניקולס מסקלזונה (ילד רע באיטלקית), עד שבחר בשמה של דמות קומיקס ("עלילון" על פי האקדמיה, תאמינו או לא) שנקראה לוק קייג'. "דרך הקומיקס למדתי לקרוא, זה מה שעורר אצלי את העניין בקריאה. אישית נמשכתי למפלצות - ה'ענק' ו'גוסט ריידר'. למה, אני לא יודע". היום הוא מבקש להבהיר שמאז שמכר את אוסף הקומיקס המפואר שלו תמורת 1.7 מיליון דולר, הוא לא מעלעל בעלילונים. מה שלא הפריע לו לקרוא לבנו הרך קלאל, שמה המקורי של הדמות המצוירת הכי נצחית שיש, סופרמן.
קלאל? ברצינות?
"אליס ואני רצינו שם שהוא אקזוטי, אמריקני ושמייצג טוב. הבן שלנו אקזוטי, אמריקני ואנחנו מאמינים שהוא טוב. זה פשוט כך. וגם תמיד אהבתי את הצליל של השם קלאל, יש לו צליל קסום. אבראקדברה קלאל שאזאם".
כמעט בכל כתבה מדביקים לך את התואר אקסצנטרי. אתה מסכים עם התיאור הזה?
"אתם צריכים לומר לי. אני אוהב את המילה Edgy, על הקצה. אני לא בטוח לגבי אקסצנטרי. על הקצה, באיזון, שם אני רוצה להיות מבחינת העבודה, או כישלון מוחלט או לא, אבל אני רוצה למתוח את המעטפת, אני אוהב את הקטבים. אני פושע או כומר, לא באמצע. אולי זה קשור ללהיות אקסצנטרי. לא יודע. אקסצנטרי זה שם שנותנים לאנשים עם כסף שחושבים שהם משוגעים. כשאין להם כסף פשוט קוראים להם משוגעים".
יש לך חטאים?
"אממ. לאחרונה אני נוטה לזלול ממתקים שנקראים דגים שוודיים. זה עשוי מג'לי. אני אוכל הרבה מהם. אני בטוח שזה לא טוב לי, אבל פשוט לא מסוגל להפסיק. אנא, עזרו לי עם בעיית הדגים השוודיים שלי".
כשהוא לא תוחב לפרצופו דגי ג'לטין שוודיים קייג' דואג להעסיק את עצמו. לשנתיים הקרובות מתוכננים תשעה פרויקטים שבהם הוא מעורב. בחלקם כשחקן, כמו בסרטו של אוליבר סטון על אסון התאומים ("שום דבר שקשור לקונספירציה"), באחרים כמפיק. גם על "שר המלחמה" הוא חתום כאחד המפיקים. "מפיק זה כמו המארח של המסיבה, וככה יש לי את האפשרות להזמין אליה אנשים שאני מעריך ורוצה להיות בקרבתם, כדי שאוכל ללמוד מהם. כשעשיתי את'צל הערפד' יכולתי ללהק את ג' ון מלקוביץ' לצד ווילם דפו, שניים מהשחקנים האהובים עלי שמעולם לא שיחקו לפני כן יחד. כשהפקתי את'שר המלחמה' יכולתי לעבוד עם שחקנים כמו ג'ראד לטו, שאיתו ניסיתי לעבוד במשך מספר שנים. אותו דבר לגבי ברידג'ט מויינהן ואיתן שתמיד הערכתי. זו הסיבה שהפכתי למפיק. יותר מכל דבר רציתי לעבוד עם כשרונות גדולים".
תרמת גם לתסריט של "שר המלחמה" ?
"אנדרו כתב תסריט טוב. הא ניסה לעודד אותי לאלתר, אבל אני הייתי ממקד אותו חזרה בתבנית של התסריט והוא היה אומר:'כן, כן. תן לי לשאול את התסריטאי, רגע, אני התסריטאי'. יש שורה אחת שאני אוהב, כשברידג'ט שואלת אותי למה אני עושה את מה שאני עושה, ואני אומר'כי אני טוב בזה'. את זה אני כתבתי. את השורה האחת הזו".
אתה עדיין מאמין בלהישאר בתוך הדמות גם מחוץ לסט?
"זה היה ממש בהתחלה, כשלא ידעתי מה אני עושה, אז רציתי להישאר בתוך הדמות. כשצילמנו את'מועדון הכותנה' גילמתי גנגסטר בשם 'מד דוג קרל'. דמות אמיתית. הלכתי לווילג', נכנסתי לחנות ושם ריסקתי בעצבים מכונית צעצוע עם שלט. אחר כך הרגשתי רע ונתתי למוכר 50 דולר. חייתי את התפקיד יום ולילה והיה נורא להיות איתי. זה היה מאמלל להיות לידי. אני חושב שככל שצברתי ניסיון הפכתי מודע יותר לאמנות המשחק.
"ב'אדפטיישן' כולם רצו שאעלה 15 קילו, אבל אחרי נקודה מסוימת הרצון לפגוע בגופך כדי לגלם דמות הופך חולני. למה לא להשתמש ביכולת המשחק כמו לורנס אוליביה, שיצר את המראה של הדמות מהחוץ תוך עבודה פנימה. אני לא חייב להרוס את עצמי או לחיות את התפקיד בבית או שכולם ייאלצו לקרוא לי יורי, או משהו כזה, אני יכול לבנות את זה מאפס בצורה אמנותית. פיקאסו אמר שאמנות היא שקר שמספר את האמת. אותו דבר עם משחק. אין לי גיטרה להתחבא מאחוריה או מכחול, אני הכלי של עצמי. אני שחקן ואני הולך לשקר כי אני משחק, אבל אני אנסה להגיע לאמת כלשהי. אוף... אוליבר סטון אמר פעם שאני נשמע כאילו אני קורא יותר מדי ספרים. אז אני מנסה לא להישמע ככה, אבל, אממ, אתם מבינים מה אני מנסה להגיד, כן? זה נשמע הגיוני, נכון? או-קיי. אז זהו".
נא להמתין לטעינת התגובות
