ראשי » תרבות » קולנוע

פריז בלהבות והנשים מתלוננות

ענת ביגר ראתה כבר לא מעט בחורות עוברות את משבר אמצע החיים שלהן על מסך הקולנוע, ובכל זאת הצליחה ליהנות מ"שלושים פלוס"

הצרפתים אולי יודעים להתלבש ולאכול טוב מאיתנו, אבל כשזה מגיע למערכות יחסים הם סובלים בדיוק מאותן בעיות כמו שאר בני התמותה. השינויים התרבותיים שעברה החברה המערבית בשני העשורים האחרונים, אלה שהובילו לחופש ואפשרויות ליחיד, הובילו גם לחיי משפחה נוטים-להתפורר ולחיי רווקות מזן חדש. בגלל שיש לנו כל כך הרבה אפשרויות, נורא קשה לבחור ולהתחייב. "שלושים פלוס" הוא תוצר נוסף של השבר הסוציו-אקו-סקסואלית הנידון.

הקומדיה הרומנטית הקלילה הזו, כמו קומדיות רומנטיות רבות מהשנים האחרונות, מגישה סטריאוטיפים וקלישאות על מערכות יחסים בעיר הגדולה. יש לנו כאן את הרווקה השנונה והעצמאית שלא מצליחה למצוא גבר שיישאר איתה, את האישה המושלמת עם הבית-בעל-ילד מושלמים שכבר לא נהנית מסקס או מהחיים בכלל, ואת האישה המצליחה עם הבעל הבטלן שכבר לא יכולה להמשיך לעשות את הכל. נשמע מוכר?

בפתיחת הסרט הגיבורות נפגשות מחדש אחרי שנים בהן לא התראו, ומספרות אחת לשניה כמה חייהן מושלמים. הסצינה הבאה דואגת כמובן להציג את ההיפך, ומובילה לתהליכים של שינוי והתמודדות והעלאת שאלות (לבגוד? להתרכך? לצאת עם הבנקאי החנון? להוציא עוד כסף על קוסמטיקה?) עד לסיום המיוחל של מציאת אהבה ומימוש עצמי.

השנינות של הדמויות, בעיקר של ז'ולייט הרווקה,

כמו גם הנטייה שלהן להתנהג בצורה פתטית ולעשות את כל הטעויות האפשריות, מעוררת סימפטיה מיידית. מתילד סניה המגלמת את ז'ולייט אחראית לצחוק, ומתגלה כשחקנית קומית מצוינת. גם הדמויות האחרות מגלמות לא רע את הכמעט קריקטורות שהם. הגברים עוד יותר קלישאים מהנשים (במאי הקולנוע עם מעיל העור שמביים סרטים על ייאוש, הקבלן שמסור לעבודתו ולמאהבת).   

זהו הסרט הראשון של ססיל טלרמן, ותסמכו על אישה שתצליח לדייק בניואנסים. הסרט משחק לא רע עם הקלישאות שהוא מציג, ומצליח עדיין להעניק לדמויות חיים. טלרמן עשתה שיעורים בקומדיה אצל הבמאים של הוליווד הקלאסית - בראשם בילי ויילדר - ומצליחה ליצור סרט עם מקצב קומי מוצלח, ולא מעט רפליקות מדויקות. בסך הכל, מדובר ביצירה קטנה וכיפית. 

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

ענת ביגר

דוקטורנטית בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב

לכל הטורים של ענת ביגר