נותן סימן חיים
אמנם הוא מנהל קריירה משגשגת כבר 20 שנה, הוציא 15 אלבומים והשתתף בסרטים, אך זהו אחד הראיונות היחידים של תמיר גל לתולדותיו. ההפסד היה כולו שלנו
"אמרתי שאני לא ליצן של אף אחד", הוא משחזר, "ראיתי שהם עמדו לשאול אם רצחתי את אחותי, למה היא נפלה לסמים, למה ישבתי בכלא, למה פה ולמה שם. הייתי אמור לשיר שם שיר אחד, וגם אותו הורידו לי, אז בכלל הייתי נחוש עוד יותר לקום וללכת".
שלא תטעו בו, גל הוא לא הטמבל המזרחי התורן שמספק ציטוטים עסיסיים בקילו בראיונות. עם כל הכבוד לבשר הנדרש, פה ושם בשיחה הוא סיפק יותר ממה שצריך. עצרתי אותו לא פעם ושאלתי אם הוא מבין את ההשלכות של הפרסום ואת מה שעלול לבוא בעקבותיו. הוא התעקש. בהמשך התרשמתי שהוא מבין היטב את ההשלכות, אבל לא שם עליהן. זאת האמת שלו.
הוא נותן לדוגמה את הסיפור עם ראובן המלאך, זמר מזרחי די מצליח בגזרת הדיכאון, שלפני שנתיים, במסגרת אחת ההופעות שלו במועדון ההאנגר בראשון לציון, לכלך על עופר לוי, איציק קלה, חיים משה ואפילו על תמיר גל, שהופיע גם הוא במקום. "עליתי לבמה מול אלף איש, את החוטים של האורגן הוצאתי לו באמצע ההופעה", מספר גל, "והשמצתי אותו שם:'אל תחייך כאן לכולם ומאחורי הגב תהיה צבוע איתם. אם אתה רוצה להצליח בתחום הזה, תהיה חבר של כולם'. אני לא פוחד מאף אחד כי אני יודע מי אני. ולמרות הסיפור הזה, היום אני וראובן המלאך חברים טובים. הוא מקבל ממני הערות ועצות, ומבין שאם הוא ישמור על הפה שלו, יהיה לו קל יותר להגיע לאן שהוא רוצה להגיע".
את מקרה תמיר גל (במקור מכלוף) אני נותן תמיד כדוגמה בוויכוחים שנוגעים להתעלמות המדיה מחלק לא מבוטל מהזמרים המזרחים הכבדים, למרות ההצלחה הגדולה שלהם בנישה שלהם, הצלחה לא פחות גדולה מזו של להקת אלג'יר, למשל, בנישה שלה. מדובר בריאיון הגדול הראשון שלו באחד ממוספי סוף השבוע הגדולים, כשלמעשה בכלל לא ברור איך עד היום אף אחד לא התרצה לתת במה מינימלית לאמן שהוציא עד כה 15 אלבומים ויש לו קהל נאמן שממלא מועדונים בקביעות. הוא מרוויח כמו שרוב האמנים הכי מתוקשרים היו רק חולמים להרוויח, ובמגרש הביתי שלו גל נחשב לסופרסטאר, לא פחות מאמנים שקראתם עליהם כבר בכל מקום.
בינתיים הוא מתייצב כאן עם אלבום מספר 15, " מלך העולם", ושובר טיפה את ההגה לכיוון הדיכאוני פחות. זה אמנם לא שינוי מוחלט, הוא מקפיד להדגיש, אך בכל זאת. הכנות שלו, אם כבר הזכרנו, מתבטאת גם ביחסו לדיסק החדש. אם מרבית האמנים מצהירים שהחדש הוא הדיסק הטוב ביותר שהוציאו אי פעם, גל מודה בפה מלא שהיו לו טובים יותר, ובכלל, "מלך העולם" לא יצא בדיוק כמו שציפה.
גל, בן לאם יהודייה ולאב דרוזי ("אני יהודי לכל דבר") שהתגרשו, מעיד על עצמו שהוא מודל טוב לחיקוי: בצעירותו ריצה מאסרים בעקבות הסתבכויות פליליות של פריצות ותקיפות שוטרים ("הסתבכויות של גיל 15, אתה יודע, כמו כולם"), גדל במוסדות ובמשפחות אומנות, אביו היה בכלא, והוא עבר ילדות לא קלה, אף שמעולם לא התפתה לסמים או אפילו לסיגריות. "היום אני מרצה במוסדות חינוך לעבריינים", הוא אומר, "ואני מספר להם במשך שעה איך למרות כל הטרגדיות, הכאב והצער, יש חיים גם אחרי. זה מה שאני מסביר לחבר'ה במצפה ים, נוה חורש וכל השאר, תוך כדי הופעה".
אחרי שהשתחרר מהצבא, בתום שירות של שנה בלבד בעקבות אי התאמה והמצב הקשה בבית, עבד גל בעבודות מזדמנות כמו בניין, שטיפת מכוניות וכדומה במשך ארבע שנים. הוא התחתן בגיל 20, התגרש ונישא בשנית למרטין גל שבהמשך היתה שותפה מקצועית שלו בדיסקים ובסרטים. הנישואים שלהם נמשכו 13 שנה, הניבו שתי בנות והסתיימו בפתאומיות לפני ארבע שנים וחצי.
את הדיסק
ובמהלך כל התקופה הארוכה הזאת, תקשורת אין. "אף פעם לא בניתי על המדיה", מסביר גל. "הרחוב, הסביבה, השכונות, העם, אלה הביאו אותי להצלחה הזאת. ממני התעלמו כי הם לא ידעו איך לאכול אותי. שמו לי רגליים בהרבה ערוצים ובהרבה כתבות, ולמרות זאת, תמיד התמדתי. גם כשהגעתי לקולנוע לא ידעו איך לאכול את זה".
והוא צודק. "תני סימן חיים", סרטו האחרון שהפיקו וכתבו ירמי קדושי וימין מסיקה, נחשב להצלחה יפה. היו לו יותר מ-10,000 צופים, הוא היה הסרט השישי הפופולרי ביותר ב-2004, והיום מדובר באחד מהסרטים הנצפים ביותר בווי-או-די של הוט. "עכשיו, יש סרט של אסי דיין שהביא 3,000 צופים ", משווה גל, "אחרי שבועיים הוא ירד מהמסך. אני לא זוכר את השם שלו, הוא לא מעניין אותי בכלל ("הבשורה על פי אלוהים", ד.כ) ואחרי זה בערוץ 2 קנו את הסרט הזה ב-200 אלף דולר, סרט שלא הצליח בכלל.
"את הסרט שלי שהצליח, ערוץ 2 לא קנה בטענה שהוא לא מחובר לסרטים כאלה וש' זה לא בשביל הצופים שלנו'. מי הם בכלל שיחליטו מה טוב בשביל הצופה? להקרנות בקולנוע הגעתי עם היחצנית שרית בירן, שהיתה נוכחת איתי כמעט בכל הקרנה. היינו באים, יושבים על הרצפה, 700 איש באולם, לא היה מקום לזוז".
עד היום כיכב גל בשלושה סרטים מבית מדרשם של קדושי ומסיקה: "שלום לך סיגל", "צעדים נואשים" ו"תני סימן חיים", כשהראשון והאחרון עסקו בסיפור של סיגל, החיפושים אחריה וכן הלאה. "זו היתה עבודה קשה", מספר גל על המעבר המקצועי החלקי, "זה לא כמו סרט של זאב רווח שהכל בא לו מוכן: כסף מקרנות, הפקה בתקציב גבוה. אנחנו עבדנו בתנאי שטח, ועם מצלמה אחת הוצאנו את מה שלא הוציאו שבע מצלמות, והוכחנו את זה גם מול אסי דיין".
מה יש לך נגדו?
"אין לי כלום נגדו ברמה אישית. אני רק נגד היחס הגרוע לסרט מצליח כמו שלנו בהשוואה ליחס המצוין שקיבל הסרט הכושל שלו. זה לא אומר דרשני? היום אני כבר לא בונה על אף אחד, חוץ משני אנשים: ירמי קדושי וימין מסיקה. הם הסוד להצלחה של הסרטים שלי ושל הקריירה שלי. תגיד לי עכשיו לבוא לעשות סרט בהפקה של כמה מיליוני דולרים, או הפקה עם ירמי וימין, ואני אעדיף אותם ללא ספק בכלל. כי הם בראש שלי, לא צריכים 20 עוזרות מים, 20 אנשי סאונד, ובסוף יוצא חרטה-ברטה. הם מביאים מכל דבר אחד, ובונים את זה מעולה.
"שאלת למה אחרים מקבלים במה ואני לא מקבל. אז במילים פשוטות, מי שקרוב לצלחת, יכול לאכול ממנה. אף פעם לא באתי לתוכנית טלוויזיה כדי לשיר שיר שהם רוצים. אני אשיר 'אל תבכי, גם לי עצוב', ' דמייני' וכדומה. אתם רוצים תמיר גל? תיקחו את תמיר גל עם השירים שהוא הביא, ועם השירים שהקהל אוהב. לא אבוא כדי לשיר 'קשה לי' או 'פוסומוליפי' בשביל לרצות את התקשורת. ש ייקחו אותי כמו שאני. ועובדה, איציק קלה ועופר לוי, לדוגמה, בחיים לא סמכו על התקשורת, והם הגיעו לאן שהם הגיעו בלי התקשורת. היום מתחננים אליהם שיבואו לטלוויזיה. הם סמל לחיקוי, ואני בדרך שלהם".
גל טוען למכירות של מאות אלפי דיסקים, ביניהם 200 אלף של המצליח ביניהם, "דמייני", ומספרים קרובים ב"מתחרט", " משחקי מילים" ו"שביל האושר". אבל בגלל כללי התעשייה הזאת, שאינם קיימים למעשה, אי אפשר להוכיח את הנתונים. היום הוא מופיע במועדונים במשך ערב שלם לבדו, דבר די נדיר בז'אנר שמציב שלושה-ארבעה זמרים בערב הופעות ממוצע. זה קורה בעיקר בסופי שבוע והדרישות גבוהות יחסית: סאונד משלו, חמישה-שישה נגנים ו"מודעה פרטית שלי. זאת אומרת, שלא יהיה רשום יחד איתי זמר זה או אחר. אני סומך על עצמי. הגעתי למצב שכשתמיר גל בא למועדון מגיע גם הקהל שלו. 400-300 איש אני מביא למועדון, וזה מספיק. פעם הייתי מופיע עם חמישה אמנים, היום אני לא צריך את זה. הקהל שלי נאמן לי, כי אני נותן לו תמיד את מה שהוא אוהב. שוב, זה קורה למרות שאני לא מצליח בתקשורת.
"הרבה זמרים, ולא אנקוב בשמות כי כולם חברים שלי, שילמו לי, בתחילת הדרך שלהם, הרבה מאוד כסף כדי שאני אקליט איתם דואט, והיום אולי הם מתוקשרים ממני. אבל לא מזמן, כשהופעתי בקריית גת בערב עם כמה כוכבים (רק במועדונים אני מופיע לבד), כשעליתי לבמה זה היה כאילו הם היו היומן, ואני הייתי הסרט. ואני לא משתחצן. בחיים לא אתן כסף לשדרני רדיו כדי שישמיעו אותי, למרות שזה מה שהרבה זמרים עשו. סליחה שאני אומר, אבל הם אפילו קיבלו מאחורה בשביל להגיע לתהילה ולהצלחה. אני רציני מאוד, מדובר בכמה זמרים שבוודאות, ואני יודע מאנשים שלא מדברים סתם באוויר, פשוט נתנו מהגוף שלהם ".
אתה אומר כאן דברים חמורים. אתה בטוח בזה?
"בטוח. אני לא נוקב בשמות ולא אומר לך מי".
רשימת המפורגנים של גל כוללת, בין השאר, את משה פרץ, ש"מגיע לו להיות הרבה מעבר לאיפה שהוא נמצא. הוא לא נופל מאייל גולן, שרית חדד, ליאור נרקיס, אף אחד. זה עובד ככה פשוט: איך אתה מקומבן, איך אתה מקושר. גם ליאור פרחי זמר מצוין. במוזיקת הנשמה, שאתה קורא לה דיכאון, זה הולך ככה: עופר לוי הכי מצליח, אחריו תמיר גל, ואחרי זה אבי ביטר ואלון חסון ".
מלבד ההצלחה, לא מעייף אותך לשיר כל הזמן על דברים עצובים וכואבים?
"אני אוהב לשיר לקהל שירים שעוברים עליו ביומיום:'אהבת אותי', 'שרפת אותי', 'פגעת בי', אבל ברור שהטקסטים שלי יותר מורכבים והם ברמה מאוד גבוהה. לגבי ההישארות בסגנון, אני אומר שארץ ישראל היא גדולה: צריך לתת לכל אחד קצת ממה שהוא אוהב. יש כאלה אוהבים דיכאון, יש כאלה אוהבים ים-תיכוני, ראפ, פופ, טראנס. זה מחולק".
אבל איך המוזיקה שלך יכולה לדבר אל אחד כמוני? בחיים שלי, בניגוד לכל הטקסטים שלך כמעט, אין אהבות נכזבות, אין בגידות, אין משחקי קלפים.
"יכול להיות שזה לא ידבר. יש כאלה שארקדי דוכין לא יוצא להם מהקומפקט. יש כאלה שאם תיתן להם את עופר לוי זה בשבילם עולם. כל אחד והטעם שלו, אתה מבין?".
אפשר להתעשר מהופעות במועדונים?
"להתעשר לא, אבל לחיות טוב כן".
מה זה אומר לחיות טוב?
"זה אומר בית של 180 אלף דולר בראשון לציון בלי משכנתה, אוטו דה-בסט, ב-מ-וו, טיול בחו"ל לפחות פעם בחודשיים, שעון חדש, כמו שאתה רואה, ב-62 אלף שקל. מה שאני רוצה יש לי. אני קם בבוקר, אין דאגות ורגשות לכלום, חוץ מלשתי הבנות שלי. הרבה אנשים במעמד גבוה מאוד, נניח מנהלים בהיי-טק, אין להם את זה. לרצות יותר ממה שיש לי זה להיות חזיר. חשוב גם להדגיש שלא עברתי חיים קלים. על הבית שלי היה אפילו כונס נכסים בתקופה שקדמה להצלחה שלי. לא הגעתי לאן שהגעתי ביום אחד. והיום? יש גם את החסכונות של 10,000 שקל בחודש שאני חוסך לבנות. הן החיים שלי, וכל מה שאני עושה זה בשבילן. אני כבר מיציתי את ההצלחה והקריירה. עכשיו זה לגדל אותן כך שלא יחסר להן כלום, ששום דבר לא יפתה אותן, שלא יבוא אף בן זונה ויפתה אותן באיזה אוטו, בב-מ-וו. הכל יהיה להן, בעזרת השם".
נשמע כאילו אתה שבע מהקריירה.
"יש לי אולי עוד איזה חלום להשלים, איזה מופע גדול. לא קיסריה, אלא משהו יותר צנוע: היכל התרבות, אלף איש, 12 נגנים. כרגע אני במועדונים, ברור שלחלק מהם יש הרבה בלגן, אבל אין מה לעשות, צריכים להתמודד גם עם זה. אני בא, נותן את ההופעה שלי, מנסה לתת לכל אחד את מה שהוא מבקש, משתדל לא לבאס אף אחד, ורוצה שאחרי זה כולם יגידו: 'וואו, איזו הופעה הוא נתן'. כולם מבסוטים, סבבה, על הכיפאק, וקדימה, יאללה, להופעה הבאה".
נא להמתין לטעינת התגובות
