יום בחיים
מארק צ'פמן רצה להוסיף סיום משלו לספר האהוב עליו, "התפסן בשדה השיפון", אז הוא החליט לרצוח את ג'ון לנון. היום לפני 25 שנה זה קרה
מיליוני מילים נכתבו ב-25 השנים שחלפו מאז, מילים שהפכו את מותו של לנון לאחד האירועים המתוקשרים והמייצגים ביותר של המאה הקודמת. בתוך שלל ניתוחי האישיות המדוקדקים, המחוות הבלתי פוסקות ואפילו תיאוריות הקונספירציה, נשכח מעט אופיו האמיתי והעגום של אותו ערב: מפגש טרגי בין שני אנשים, שהפך אחד מהם מלוזר בעל הפרעות אישיות לרוצח שנוא, ואת האחר מכוכב רוק מבוגר לצעיר נצחי. לא רצח פוליטי - על אף שבמהלך השנים דבקו בו כל הסממנים של כזה - אלא מעשה טיפשי והרסני של איש צעיר שרצה להכניס קצת עניין לחייו האומללים.
ב-6 בדצמבר 1980 עשה מארק דיוויד צ'פמן, יליד טקסס בן 25, את דרכו מהוואי לניו-יורק. את שני הלילות הבאים העביר באכסנייה ברחוב 63, לא רחוק מדירתו של לנון בבניין דקוטה בסנטרל פארק מערב. בלילה הראשון הפריעו את שנתו רעשים מוזרים מהחדר הסמוך. הוא פירש אותם כיחסי מין הומוסקסואליים, ואף שקל לפרוץ לחדרם ולעשות משהו בזעם הזה. בלילה השני הוא הזמין נערת ליווי.
מעשיו במהלך היומיים הבאים, כמו גם ההיסטוריה הפרטית וההפכפכה שלו - הילדות הבעייתית, ההתאשפזויות, ההתקרבות לדת וההתמסרות הכמעט טוטאלית לספרו של סלינג'ר "התפסן בשדה השיפון" - תוארו באינספור ספרים ומאמרים. האקדח שקנה ב-169 דולר, העותק של האלבום "פנטזיה כפולה"
כדי להבין את אותו יום, כדאי לחזור כמה שנים לאחור. כאשר נולד בנו הראשון של לנון, ג'וליאן, ב-1963, היה אביו בעיצומה של אחת התקופות העמוסות בחייו, "הביטלמניה". אין פלא שב-1975, בעקבות הולדת בנו השני שון, החליט לנון לקחת הפסקה מעולם המוזיקה. באותה תקופה (אמצע שנות ה-70) חדל האף-בי-איי סוף סוף מלהטריד אותו (לדבריהם, היה זה על רקע אזרחותו הלא-תקנית בארצות-הברית, ולטענתו - על רקע פוליטי) כך שלנון הרגיש שעכשיו הגיע הזמן לנוח קצת.
חמש שנים אחרי, בתחילת 1980, תפס לנון את הגיטרה כדי לבדוק אם הוא עדיין זוכר איך עושים שירים. בתוך כמה חודשים הפך הניסיון הזה לקאמבק מוצלח - התקליט "פנטזיה כפולה" שעסק בזוגיות שלו עם יוקו אונו ובחוויית האבהות. בשבועות הראשונים לאחר צאתו טיפס אחד השירים- (Just Like Starting Over) - במעלה המצעד, ומדירתו הסמוכה לסנטרל פארק החל לנון לתכנן מסע הופעות בינלאומי.
אלא שלא רחוק משם, ב-8 בדצמבר, צעד צ'פמן כשבידו עותק מהאלבום החדש ואקדח. בדרכו נקלע צ'פמן לחנות ספרים, ונזכר שהעותק של "התפסן" נשאר בהוואי, והוא החליט לרכוש לו עותק נוסף. שיהיה. כשהגיע לדקוטה החל לקרוא בספר, ומרוב שהיה שקוע, פספס את לנון עובר. הוא נשאר באזור, ואחר כך באותו יום, כשיצאו שון הקטן והמטפלת שלו, ניגש אליהם צ'פמן ולחץ את ידו של הילד. "הוא היה הילד הכי חמוד שראיתי בחיי", יספר כעבור שעות. "לא תיארתי לי שאני הולך להרוג את אבא שלו".
אחר כך עבר שם לנון שוב. צ'פמן, ששמע קול מוכר, הסתובב וראה את ג'ון ואת יוקו מגיחים מתוך הבניין. צ'פמן ההמום ניגש אל לנון, הגיש לו אלבום ועט. "הוא אמר 'בטח', וכתב את השם שלו", סיפר צ'פמן, "וכשהחזיר לי את האלבום הוא הסתכל עליי, הניד קצת את ראשו, ושאל: 'זה כל מה שאתה רוצה?'"
"הם לעולם לא יאמינו לזה בהוואי", אמר לידיד שעמד לידו ופרש בדיוק לביתו בניו-ג'רזי. אותו ידיד עוד שמע את צ'פמן אומר: "כדאי לך להישאר, אולי לא תראה אותו יותר", אבל לא הבין את הרמז. צ'פמן נותר לבד עם הדורמן, נאבק בקולות הפנימיים שקראו לו להשלים את המשימה.
22:50. הלימוזינה של לנון עוצרת, והקולות הפנימיים של צ'פמן קוראים "תעשה את זה", "תעשה את זה". "יוקו הלכה ראשונה ואמרתי לה שלום", ישחזר צ'פמן באוזני השוטרים שלוש שעות לאחר מכן. "לא רציתי לפגוע בה. ואז ג'ון בא והסתכל עליי. לקחתי את האקדח מכיס המעיל ויריתי בו חמש פעמים". צ'פמן כלל לא ברח, רק התיישב במקומו כדי לשמוע את הדורמן צועק: "אתה יודע מה עשית? אתה יודע מה עשית?" לקרוא פרק נוסף מ"התפסן", ולראות את השוטרים באים ולוקחים את לנון לבית החולים, שבו תימסר ההודעה הרשמית על מותו. בשעות הבאות יתמלא הפארק מעריצים ועוברי אורח המומים, שינסו להבין את המעשה המטורף הזה-שעם השנים זכה לשם "הפרק ה-27", בפרפרזה על 26 הפרקים בספר "התפסן". צ'פמן עצמו נמצא כשיר לעמוד למשפט, וב-25 השנים האחרונות הגיש לוועדת השחרורים שלוש בקשות מחילה שנענו בשלילה. מעשי רצח ממניעים הזויים היו ויישארו נחלתם של מפורסמים. באותו המון שהתאסף בדצמבר 1980 בסנטרל פארק, היה גם בחור צעיר ששמו ג'ון הינקלי, שצפה יותר מדי פעמים בסרט "נהג מונית", ושלושה חודשים לאחר מכן יתפרסם כאיש שירה ברונלד רייגן, כדי לזכות באהבתה של ג'ודי פוסטר.
נא להמתין לטעינת התגובות
