הירואין שטיק
לאלתר עם דיזי גילספי ולהקליט עם ג'ון קולטריין זה לא מעט, אבל החצוצרן לי מורגן גם חזר מהמתים
סצינה בלתי נשכחת אחרת, דומה להפליא ומציאותית לגמרי, התרחשה במועדון סלאג'ס בניו יורק ב-19 בפברואר, 1972: החצוצרן לי מורגן, מוזיקאי בחסד וחובב סמים לא קטן, מסיים את חייו בצורה אלימה משהו: אישתו מהירת החימה לא סולחת לו על רומן שניהל מהצד, ולאחר ויכוח קולני היא שולפת אקדח ויורה בו. הוא נפטר במקום, לפני שהספיק לחגוג את יום הולדתו ה-34. עולם הג'אז החף מפיקציות מספק סיפורים אנושיים מציאותיים, ואינו נזקק לטיפוסים כמו מקלארן כדי להאדיר את ההיסטוריה של העוסקים בו.
מורגן, אחת הדמויות הבולטות שהצמיחה חברת "בלו-נואוט", היה בעצם מוזיקאי של אולפן ההקלטות. אלבומו "The Sidewinder", שהוקלט בסוף 63', הוא אחד מאלבומי הג'אז הפופולאריים בכל הזמנים. החצוצרה שלו מלאה ברק ורווייה בשמחת חיים; הוא עירבב ברוב כישרון בי-בופ ובלוז, והיתה בו כנות אמיתית שנבעה מאהבה גדולה לג'אז. נער פלא שניחן בטכניקה מפוצצת וידע גם לרגש בקטעים עדינים; מוזיקאי שהגיע לפסגות וירד לתהומות של התמכרות להירואין; וטיפוס טראגי שהטביע את חותמו על הסצינה ונפרד מהעולם בטרם עת.
הוא נולד בפילדלפיה ב-1938 והחל לנגן בחצוצרה מגיל צעיר. בעידוד אביו, פסנתרן גוספל חובב, הוא פנה ללמוד מוזיקה באופן מקצועי, נרשם לבית ספר תיכון לאמנויות, והתלבט בין החצוצרה לסקסופון האלט. מורגן, חובב ג'אז מינקות, נהנה מסצינת הג'אז הפורחת שהציעה העיר, שכללה מועדונים שוקקים בהם הופיע גם ג'ון קולטריין, יליד המקום. בן 15 הוא פוגש את נגן הקונטרבס ספנקי דה-ברסט והשניים מייסדים הרכב; כמו כן הוא משתתף בקביעות בסדנה שבועית הנערכת במועדון "מיוזיק סיטי קלאב", שם הוא מאלתר לצידו של החצוצרן קליפורד בראון, וזוכה להדרכה מדיזי גילספי.
הזדמנות לעלות ליגה ולנגן עם הגדולים נופלת על מורגן בקיץ 56', בסיימו את בית הספר התיכון. ארט בלייקי ושליחי הג'אז מגיעים העירה ללא שני נגנים: קונטרבס וחצוצרה. דה-ברסט ומורגן מצורפים להרכב. התחייבות ארוכת טווח לא מתאימה לו בשלב זה, והוא עוזב אחרי שבועיים. לא חולף זמן רב, והזדמנות שנייה נקראת על דרכו. הפעם מדובר בתזמורת של גילספי, שבדיוק מחפש נגן חצוצרה; מורגן שהרשים את גילספי בימיי הסדנה מתקבל כחבר בתזמורת. הוא עושה חיל, נחשב לנער פלא, מתפרסם והופך נגן מבוקש.
בראון נספה בתאונת דרכים ומותיר אחריו חלל; מורגן עתיד למלא חלל זה. הוא עובר להתגורר בניו-יורק וחותם בחברת "בלו-נואוט". מכאן מתחילה להתגלגל קריירה פוריה ביותר: שישה אלבומים כמוביל ומספר לא מבוטל כסייד-מן, כל זה ב-15 חודשים, מציבים אותו במרכז הסצינה. הוא מחצצר ב"Blue Train" המופתי של קולטריין, מאלתר ב"The Sermon" המפוצץ של נגן האורגן ג'ימי סמית, ונכנס לאט לאט לקטע של סמים. 1958. מורגן פורש מהתזמורת של גילספי ומתקבל בזרועות פתוחות על ידי שליחיי הג'אז. הוא תורם רבות ממירצו וכשרונו, ולוקח חלק פעיל בתנועה המוזיקלית המתגבשת, הארד-בופ. שלוש שנים חולפות, מורגן עדיין נחשב לפלא אבל כבר לא נער, ומסתבר שהוא ג'אנקי רציני. הוא מאחר להופעות, שוכח להגיע להקלטות, ושורף את הכסף שהוא מרוויח על מנות הירואין. בלייקי, מנהיג שליחי הג'אז, מפטר אותו בקיץ 61'.
מורגן מוריד פרופיל, חוזר לפילדלפיה ונעלם למשך שנתיים. רצות שמועות שהוא לא בחיים; תחנת רדיו מקומית המשדרת ג'אז מקדישה תוכנית שלמה לזיכרו. גיבוריי חצוצרה חדשים תופסים את מקומו: פרדי האברד מחליף אותו בשליחי הג'אז, דון צ'רי ובוקר ליטל זוכים לתשומת הלב שהיתה שמורה לו.
ואז מתרחש נס. מורגן חוזר לניו-יורק, נכנס לאולפן (21.12.63) ומקליט אלבום חדש, "The Sidewinder", שהופך בין לילה ללהיט היסטרי. קטע הנושא מטפס לראש המצעד, ואף משמש כפסקול לפרסומת של חברת המכוניות קרייזלר. הוא חוזר (בפעם השלישית) לשליחי הג'אז וממשיך איתם שנתיים נוספות, יוצר אלבומים משלו, וממשיך ליצור עד למותו.
ובחזרה ל"The Sidewinder". חמישה קטעים, רצועת בונוס והרבה לי מורגן. מנגנים לצידו ג'ו הנדרסון בסקסופון טנור, בארי האריס בפסנתר, בוב קרנשואו בקונטרבס ובילי היגינס בתופים. מורגן לוקח את ההארד-בופ צעד נוסף קדימה, מטבל אותו בהרבה בלוז ומתחבר לסגנון חדש – סול-ג'אז. רית'ם סקשן פשוט שלקוח מרית'ם נ'בלוז, עם קצב שמזכיר שירי סול של אמנים כמו מרווין גיי ואוטיס רדינג, ומלודיה שתופסת אותך מהצליל הראשון. מורגן פורח בהקלטה הזו. החצוצרה שלו עולצת מתמיד, האילתורים עתירי דמיון ועם זאת פשוטים ונעימים לאוזן. הגרוב נשפך בנדיבות, הכל זורם והחיים יפים מתמיד. הנגנים האחרים מצטרפים לחגיגה, הסקסופון של הנדרסון והפסנתר של האריס נדבקים לשמחה הכללית ונותנים
נא להמתין לטעינת התגובות
