לפחות בארוחה אמיתית אוכלים משהו

"עד שהמשפחה תפריד בינינו" לוקח את ז'אנר סרטי ארוחות חג המולד לאיזורים ירודים ולא מצחיקים במיוחד

מאיר שניצר | 11/1/2006 13:00

כל אמונה והצרות שלה. היהודים התברכו בליל הסדר, כסוג של התוועדות משפחתית שנתית, שנועדה להוציא את המיץ אחד לשני. הנוצרים משמרים את האנרגיה הטהורה הזו במיוחד למועד סעודת חג המולד, כאשר כל הצאצאים, על צאצאיהם שלהם, זורמים לבית אמא ואבא. בעיקר כדי לנגח זה את זה. "עד שהמשפחה תפריד בינינו" לוקח כמובן מאליו את הסיטואציה הטעונה הזו. בערב חג המולד גודשים חמישה ילדים - שתי בנות ושלושה בנים - את ביתם של אמא דיאן קיטון ואבא קרייג נלסון אשר בניו-ג'רזי. אחד הבנים, הבכור שבהם, מביא עימו צלב אישי, את ארוסתו הטרייה. וזאת, בעיקר כדי שכל יתר בני משפחתו יעשו צחוק ממנה, ישפילו אותה ויגרמו לה לסדרה של התמוטטויות עצבים קטנות.

והאמת, לארוסה הזו, שרה ג'סיקה פארקר, מגיע כל עלבון שבעולם. כבר זמן רב שהקולנוע לא הציג אישה באור כה שלילי. עצבנית, קולנית, מתגוננת ללא הרף, חסרת הומור, כזו שאוספת את שיערה ומהדקת אותו לאחור. בעצם, גם מרבית הנשים האחרות בעלילה הן די איומות, בעוד הגברים הינם סמרטוטי רצפה חסרי רצון משלהם. הגבר הסימפתי היחיד הוא האח הצעיר, מעין ועידת פסגה של כל מושגי "האחר" החברתי; גם הומו וגם חירש, שגם הביא מתנת כריסטמס לאמא-אבא - את החבר השחור שלו.

נשים איומות, גברים סמרטוטים. "עד שהמשפחה תפריד בינינו" יחצ

הבדיחות לא מצחיקות, מוגשות בטעם רע ובתזמון לקוי. הבדחנות מהולה ביבבנות שמקורה במחלת סרטן, לא עלינו, שבה לוקה האמא המפלצתית דיאן קיטון. זוהי עסקת חבילה קומית/מדמיעה המוגשת לצופים בלי שמץ של תחכום או הלעגה עצמית. כאילו מדובר במופע הצחקה המועלה במסיבת החג של כיתה ג‭.'‬

כקומדיית דיאלוגים, הסרט נכשל. שהרי הדיאלוגים בלתי שנונים; כקומדיית מצבים, הסרט

עוד יותר עלוב, שכן התסריט והבימוי אינם משכילים לייצר ולו סיטואציה אבסורדית אחת; כקומדיית סלפסטיק פיזית, "עד שהמשפחה תפריד" הוא סרט ירוד. בעיקר משום שכל אותן סצינות שבהן משליכים צלחות וחפצי בית הן בלתי נחוצות. תומאס בזוקה כתב וביים את הסרט ולאור ההיצע הקומי הנפרש בו, דומה שהוא בהחלט משווה גבהים עם ציורי קומיקס העתידות הישן נושן, המצורפים למסטיק בזוקה.

למאמר זה לא ניתן להשאיר תגובות .