כה רחוקה
30 שנה אחרי צאת האלבום "כמו צמח בר", חוה אלברשטיין מספרת בראיון נדיר על הדילמות הישנות, ההרפתקאות החדשות וגזירי העיתון שהיא שומרת
כנראה שבמקרים מסוימים 30 שנה הן לא כל כך הרבה זמן. הדיונות מהסרט נשארו אותן דיונות, הצבא הוא אותו צבא, וגם המלחמות - שהקשה שבהן התרחשה זמן קצר בלבד לפני צילומו - עוד לא ממש הסתיימו. וכמו אותה קלאסיקה קולנועית, גם "כמו צמח בר", אלבומה המופתי של חוה אלברשטיין, מסרב לוותר על מקומו בזיכרון הלאומי 30 שנה אחרי. גם הוא נולד מתוך אותה מלחמה, וגם הוא עסק בה באופן עקיף, אך כמעט טיפולי."' כמו צמח בר' הוא תקליט של הזדככות, של רצון להפוך את התסכול, את העלבון, את האבל ואת הכאב שעברו על כולנו אחרי מלחמת יום כיפור, למשהו חיובי, לשינוי, לתקווה. היה בי צורך לנחם. לא לצעוק ולא להאשים. השירים בתקליט הזה מצאו זה את זה, כמו אנשים שמוצאים נשמות תאומות בתוך המון אדם. ואחר כך מצאו השירים את האנשים שהיו זקוקים להם באותו רגע נתון בחייהם. עם הזמן הפכו השירים לחלק מטקסים חילוניים רבים שמלווים את חיינו. אולי עכשיו נוכל לנסות ולהקשיב להם כמו בפעם הראשונה".
את הטקסט הנ"ל כתבה אלברשטיין בדצמבר האחרון, לטובת המהדורה המיוחדת של "כמו צמח בר" שיוצאת בימים אלה. כשהיא כותבת "כמו בפעם הראשונה", נדמה שבעיניה של אלברשטיין, מעט מאוד השתנה בין ישראל של 1975 לזו של היום.
"לדאבוננו, על אף שבכל כמה זמן יש לנו הרגשה שדברים נכנסים למסלול שקט ורגוע, ומעכשיו יהיה הכל נהדר וטוב, עובדה היא שזה לא ככה", מאשרת אלברשטיין בראיון נדיר. "אותן דילמות והתחבטויות, אותן דאגות ואותם כעסים חוזרים תמיד. ובאמת, אחרי מלחמת יום כיפור היתה תחושה של התפייסות, שמעכשיו, אחרי שלמדנו איזשהו לקח, לקח של יוהרה ושל כוחנות, עכשיו נתנהג אחרת, ודברים יהיו טובים יותר. אבל אנחנו רואים שבכל כמה שנים שוב עולות אותן בעיות, ושוב עושים שרירים, ושוב חוטפים".
"כמו צמח בר" הוא אלבומה העשירי של אלברשטיין. באופן לא מפתיע, הוא נחשב לתקליט הנמכר ביותר שלה, ושירים כמו "אדבר איתך", "לכל איש יש שם", "פגישה לאין קץ", "את תלכי בשדה", "חופים הם לפעמים", "ימי בנימינה" ושיר הנושא, הפכו ללהיטים באופן מידי, וכלל לא איבדו ממעמדם מאז.
מדובר בהישג נדיר, מודה אלברשטיין, אבל עם בעייתיות רבה. "חלק מהשירים באלבום, למשל'כמו צמח בר', הם שירים אינטימיים ואישיים מאוד. אבל לאט לאט הזמן מועך אותם קצת, ומוציא מהם את העוקץ. הרבה
"לשמחתי, יש המון צעירים היום שמגלים את השירים מחדש, וכך גם מתייחסים אליהם, ולא כאל'שירת רבים'. אנחנו הרי באיזשהו מכבש כזה שרומס את כולנו לתוך מין מגירות של שירי אבל, שירי זה ושירי זה. אני אשמח אם כעת יוכלו להקשיב להם לרגע בלי כל האסוציאציות. להחזיר את זה לחדר הפרטי של כל אחד".
ולדעתך , אם לצטט מהאלבום, האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד?
"תראה, תמיד יש איזו הרגשה שבכל כמה זמן, כשאנחנו ושכנינו באיזה טקס לוחצים ידיים וחותמים על משהו ומחייכים למצלמות, שאוטוטו יגיעו הימים הנורמליים. ואז שוב מגיע איזה שבר. לדעתי, זה הרבה עניין של רצון ונכונות של אנשים להגיע לזה. אבל אנחנו חיים באזור של הרבה עקשנים וסרבני שלום, שלא דחוף להם כנראה להגיע לזה. יש אנשים שהשלום פשוט מפחיד אותם נורא, הוא נראה להם כמו איזה אסון שממשמש ובא עלינו, כאילו כשיבוא שלום זה יהיה הסוף שלנו, יבלעו אותנו ויזרקו אותנו לים. אבל אנחנו חייבים להאמין גם בשלום האמיתי".
את חושבת שלזמן ולמקום היה חלק מרכזי בהפיכת האלבום לקלאסיקה, או שפשוט מדובר בשירים טובים?
"גם וגם, אני חושבת. דבר אחד מקרין על האחר. המצב מקרין על השיר, והשיר עוזר לאנשים אחר כך לאבחן ולהבין יותר את המצב".
וגם למבצעת עצמה?
"האם הם עוזרים לי? הרבה פעמים כן. לפעמים לא מיד, לפעמים אני שרה שיר, ואחרי זמן רב הוא מתברר לי בצורה חזקה יותר, אני מבינה אותו, והוא נהיה חלק ממני. לפעמים אתה שר שיר פשוט כי אתה אוהב את המילים ואת המנגינה, ולאט לאט אתה מרגיש פתאום שכאילו אתה כתבת אותו".
למשל ?
"זה מוזר נורא, דווקא בשנים האחרונות בתקופה שבה הפסקתי קצת להופיע בארץ, שיר כמו 'צמח בר' - 'מחר אני אהיה כה רחוקה, אל תחפשו אותי', פתאום כאילו אומר דברים שעוברים עליי באמת. או שהיה למשל את 'את חירותי', שזה גם מין שיר של 'נטשתי ארצי וטובי ידידיי'. או שיר אחר שהייתי שרה בזמנו, 'משירי ארץ אהבתי'. ישנה שם השורה היפה 'מעיר לעיר, ממדינה למדינה, אנודה עם שיר ותיבת נגינה', גם זה ניבא פתאום משהו שרק אחר כך באמת קרה, כשהתחלתי להסתובב בעולם. הרבה פעמים לשירים יש משהו שרק אחרי שנים פתאום נהיה אמת. או שאולי אני בוחרת אותם מראש כי יש בהם משהו אמיתי".
ומה על השירים של היום, מאז שהפכת כותבת עצמאית? את מרגישה שהם משדרים את אותה אינטימיות?
"כשאתה כותב, אתה טיפה מנסה להגן על עצמך, לא להיחשף לגמרי. עצם השירה היא בעיניי חשיפה, גם אם אתה לא כותב. פעולת השירה היא בעיניי משהו חשוף מאוד. אדם, כשהוא שר, הוא הרבה יותר חשוף מאדם שמדבר. יש משהו שמתגלה באופן שבו אתה משתמש בקולך, שזו פעולה אינטימית נורא. השירים שאני כותבת יש בהם אולי איזו הגנה, אבל הם שונים בהרבה מובנים. בתקליט 'צמח בר' נאספו גדולי המשוררים יחד, אלתרמן ועמיחי וזלדה ונתן יונתן וביאליק. קטונתי מלהשוות את עצמי. אני כותבת ברמה אחרת לגמרי - השפה היא אחרת, התקופה השתנתה, וזו מין הרפתקה אחרת לגמרי".
עד היום הוציאה אלברשטיין קרוב ל-60 אלבומים. המהדורה המחודשת ושופעת הבונוסים של האלבום הזה (ועמו שתי קלאסיקות נוספות - תקליטיהם של להקות "תמוז" ו"קצה השדה") יוצאת במסגרת סדרת "סימני דרך" החדשה, שצפויה לאוורר כמה קלאסיקות שפורסמו בחברות סי.בי.אס ואן.אם.סי. למרות האהדה הבלתי דועכת ליצירתה, בשנים האחרונות מופיעה אלברשטיין אך ורק מחוץ לגבולות המדינה, בהופעות שנמכרות מראש בכל יבשת אפשרית.
באחד הראיונות שנתת לאהוד מנור בשנות ה-70, סיפרת על הצעות שקיבלת מכיוון ארצות הברית וויתרת עליהן, כדי לשמור על הקהל שלך כאן בארץ. זה די מעניין בהתחשב בכך שכיום את מופיעה רק שם.
"ההופעות בחוץ הן עדיין במסגרת של זמרת ישראלית פרופר עם חומרים ישראליים פרופר. זו לא קריירה של זמרת אמריקנית או משהו כזה. זו זמרת מכאן שמופיעה בחוץ, לא זמרת שכל העולם מכיר את החומרים שלה ויש לה רפרטואר בינלאומי וכל הדבר הזה, ממש לא".
ומה על הופעות בארץ, אפשר לקוות?
"האמת, זה יכול לקרות מחר, וזה יכול לקרות בעוד שנה".
את המשפט הזה כבר שמענו.
"כן, נכון, כי זה ממש ככה. לפעמים זה ממש מדגדג לי באצבעות, ולפעמים אני אומרת 'עוד קצת, עוד קצת'. דווקא החומרים האחרונים שהוצאתי הגבירו אצלי את החשק, אז כן, יש תקווה".
את עדיין צרכנית תרבות כמו שהיית, או שאת מרגישה כבר שובע?
"אני מקשיבה פחות, קצת פחות מחוברת. העולם החיצוני הוא ממש 'טראח', חודר אליך מכל הנקבים ומכל הסדקים. ברדיו, אפילו בטלפון אתה שומע מוזיקה, בכל מקום. אז עכשיו אני זקוקה מאוד להקשיב לעצמי יותר ויותר, והשקט נהיה חלק יותר ויותר דומיננטי בחיים שלי".
לא מזמן, בהופעה טלוויזיונית די חד-פעמית, סיפרת שאת דווקא די מחבבת את המדיום הזה.
"זה נכון, אני אוהבת כל מיני סדרות מתח ודברים כאלה. אבל לא אקטואליה, רק קצת סרטים דוקומנטריים - שלדעתי עושים בארץ ברמה גבוהה מאוד וגם אמיצה מאוד. וכן, גם קצת סדרות מתח, להעביר את הזמן, זה הכל".
ומה על "כוכב נולד "?
"זה ממש לא. כלומר, אני יודעת שזה קיים, ובטח הצצתי וראיתי איזה פרומו, אבל ממש לא. אני לא יודעת, זה נגד כל החינוך שלי והגישה שלי למקצוע ולאמנות ולכל. זה משחקים, זה מין תיאטרון בובות כזה, שבו כל מיני כוחות עליוניים מושכים בחוטים, ואנשים מתנהלים לפי האופן שבו מושכים אותם. אותי זה די מדכדך".
באותה הופעה טלוויזיונית גם שלפת מהיומן האישי קטע שגזרת מהעיתון, שמדבר בכלל על מוזיקה אלקטרונית.
"כן, זה היה קטע שאהבתי בעיקר בגלל השפה. זו השפה של הצעירים, של המוזיקה של היום, של המועדונים. מה שהיה יפה שם זה האופן שבו זה נכתב, כאילו זה ברור שכל אחד יודע על מה הם מדברים. כאילו כולם יודעים מי זאת הלהקה הזאת, ואיפה היה הזמר קודם ואיפה היה הנגן. לכן אהבתי את זה מאוד. אומרים שיש עולם, שבתוכו יש הרבה עולמות קטנים, אז זה אחד העולמות הקטנים האלו".
ומאז הכנסת ליומן דברים חדשים?
"האמת שכן, הרבה פעמים אני שומרת לי איזה קטע מעיתון, איזה שיר שמוצא חן בעיניי, איזו כותרת. זה כנראה משהו אינפנטילי שנשאר לי מהילדות, לגזור קטעים מהעיתון".
נא להמתין לטעינת התגובות
