עוצמה שקשה להסביר
מוטי רייף נפרד מחברתו הקרובה והאהובה, שושנה דמארי
בעידודה היה תמהיל של אמא קשוחה, אחות תומכת וחברה אוהבת. היא דרשה ממני שארגיש טוב, והיה חשוב לה שזה יהיה מכאן, מהמדינה שלנו. היא הכירה את החיים על הקושי והיפה שבהם ובכל שיחה כמו זו שלפני ואחרי, היא גרמה לי לצחוק, ולצחוק שלה היה סוג טעם ישראלי, שאמריקאי לא היה מתרגש ממנו, סוג הומור שנוגע במקומות הכי אמיתיים, שמגיע אחרי משפט רציני להחריד.
בחודש שעבר חזרתי לארץ, כשהמזוודות עדיין באוטו, נסעתי משדה התעופה לרחוב קלונימוס עם נועה ועומרי, הילדים שלי. שושנה חיכתה לי מאופרת ולבושה. היה משהו בחיבוק הארוך והחזק שלה שלא תאם את מימדי גופה הקטנים. עוצמה שקשה להסביר. היא חיבקה אותי והרגשתי שחזרתי הביתה. וככה בשגרת היום מאז שחזרתי היו לי את רגעי שושנה, היפה שלי.
שושנה דמארי עם אחד הציורים שלה. צילום: רובי קסטרו צילום: רובי קסטרו
לפני שבוע, אני באמצע ישיבת עבודה והטלפון על רטט מהבהב, אני מציץ במספר, מבקש סליחה ויוצא החוצה. "מוטי'לה בוא מיד.." היא פוקדת,אני מתנצל ותוך 10 דקות אני אצלה, קצת חושש מהאזעקה הפתאומית הזו. ואז היא פותחת את הדלת בצחוק מתגלגל, מורידה מהקיר תמונה שציירה, היא עצמה, ככלה צעירה, בתלבושת תימנית מסורתית ואומרת: "זה שלך..", "תודה, זה מאד מרגש אותי, אבל את לא נורמלית..", אני אומר לה, "אמצע יום עבודה..כל כך נבהלתי", ואז היא קורצת: "לא נורמלית...אבל אתה אוהב אותי".
אהבתי
אהבתי אותך כשהגעתי לתל אביב, ופגשתי אותך בפעם הראשונה שביקשתי ממך להציג את מלתחתך במסגרת מופע חמישים שנות אופנה למדינה.
אהבתי אותך מלוס אנג'לס כששרת לי בטלפון.
אהבתי אותך וצחקתי כשנתת לי את התמונה,
ואהבתי אותך אתמול בלילה כשהחזקתי לך חזק את היד,..והפעם אני שרתי לך.."שמש...הביאו שמש כי שמיי מעוננים"
ואני אוהב אותך עכשיו נורא נורא ואת כבר חסרה לי.
נא להמתין לטעינת התגובות
