שגעת מכונות הדפוס 2
ניסיון למפות את השדה המודפס של הפרוזה והשירה - חלק ב' של פרוייקט השיחות עם עורכי כתבי עת
מה היה המניע שלך להקמת כתב עת?
"כשייסדנו, דביר אינטרטור ואני, את 'המעורר', לא היתה פריחה דומה של כתבי עת לספרות, להיפך. פעלו אז רק 'חדרים' ו'הליקון', שהתמקדו בשירה. הרגשנו שחסר, בעיקר לנו, אבל אולי גם לעוד קוראים, כתב עת שיעסוק בפרוזה ופיוט ויחזיר לתחום את סוג האנרגיה שעוררו בו בעבר כתבי עת כמו 'סימן קריאה': לחשוף כותבים זרים ולא מוכרים מספיק, ולקדם סוג של מבע ספרותי שהאמנו בו. היה גם חשוב לנו להציב סוג של אסתטיקה המתנגדת במובהק לרוח הזמן - אלה היו הימים של עליית נתניהו לשלטון ופריחת ערוץ 2 - כלומר להקים אי של שקט בלב המהומה".
מהי תפוצת כתב העת?
"שני גיליונות הופצו על נייר עיתון עם 'הארץ', כלומר בעשרות אלפי עותקים. אלה שיצאו באופן עצמאי הגיעו, בשיאם לתפוצה של 1,500 עותקים. אחרים נמכרו בסביבות 500".
אלו כישורים לדעתך צריכים להיות לעורך כתב עת ספרותי?
"תפקידו של עורך הוא לערוך, וזה לא מובן מאליו כפי שזה נשמע. ראשית, עליו להיות בעל ידע לשוני ותרבותי נרחב, שיאפשרו לו לעשות את העבודה הבסיסית שלו: עריכת מקצועית של טקסטים ברמה גבוהה, מתוך התעקשות על חשיבותה של המלה הכתובה. שנית, עליו להיות בעל טביעת עין אסתטית, ושלישית בעל סדר יום תרבותי משלו. כמו כן, רצוי עור עבה ויכולת עמידה בלחצים".
מהו ה'אני מאמין' של כתב העת שלך?
"שקט הוא הרעש החדש"
האם לדעתך חשוב שעורך ספרותי יהיה בעצמו אדם כותב?
"לא. לפעמים אפילו עדיף שלא".
מה יחסך לתופעת ריבוי כתבי העת הספרותיים הפועלים כיום?
"יופי".
מה היה המניע שלך להקמת כתב עת?
"כיוון ש'גג' הוא כתב העת של איגוד כללי של סופרים בישראל, צרכיו של האיגוד היוו את המניע להקמתו. איגוד הסופרים מאגד את כל הסופרים בישראל הכותבים בכל השפות, ולא רק בעברית, 'גג', שגיליונו הראשון ראה אור בעריכתי כשלוש שנים לאחר הקמת האיגוד, ביקש להציע גג משותף לסופרים אלה.
"אגב, מאז ועד היום הופיעו 12 גיליונות, ביניהם גיליון דו-לשוני, עברי-ערבי, המוקדש לספרות הנכתבת על ידי הסופרים הערבים תושבי ישראל (בעריכתי ובעריכת האורחים-עורכים: ד"ר פארוק מואסי ופסח מילין). כמובן, בכל אחד מבין הגיליונות האחרים מופיעות יצירות מתורגמות מרוסית, מערבית ומשפות אחרות".
מהי תפוצת כתב העת?
"'גג' מודפס ב-1400 עותקים. הפרישה שלו היא כלהלן: כ-500 עותקים נשלחים לבתיהם של חברי האיגוד, כ-200 עותקים - לאנשי תקשורת ולאמנים מובילים בתחומיהם, 200 מופצים בחנויות, 125 - למנויים (ספריות, בתי ספר וכו'), והשאר מוצעים למכירה למבקרים באירועים ולמשתתפים בסדנאות של איגוד הסופרים, וכן לחברי איגוד חדשים".
אלו כישורים לדעתך צריכים להיות לעורך כתב עת ספרותי?
א. טעם טוב.
ב. העזה.
ג. כושר החלטה.
ד. 'אני מאמין' ספרותי וחברתי.
ה. סובלנות, פתיחות וכושר הקשבה לטקסטים כתובים.
ו. כושר זיהוי של כישרון אמת.
ז. היכרות עם הספרות הכתובה והנכתבת, ועם סופרים ישראלים לדורותיהם.
ח. שליטה במקצוע העריכה הלשונית וההבאה לדפוס.
ט. שליטה במקצוע ההגהה.
י. היכרות עם מקצוע העריכה הגרפית.
יא. סף תסכול גבוה ויכולת התמדה.
יב. נכונות לעבודה בהתנדבות.
יג. ... לא יזיק גם ניסיון מוכח של 35 שנות עריכה.
מהו ה'אני מאמין' של כתב העת שלך?
"בפתח הגיליון הראשון, שהופיע בקיץ 1998, כתבתי:
'גג' מבקש לנווט את שפע המסלולים והערוצים של הישראליות – אל נתיב משותף; לבלום את מגמת ההתפרדות באמצעות המצע המשותף המוצע בזה לכותבים הישראלים ולקוראי הספרות בישראל, לצמצם את המפריד, ליצור בסיס לרב-שיח משותף.
"נראה היה לי אז, ועדיין אני מוסיף להחזיק בדעה זו היום, כי ההסתגרות הלשונית של כל ספרות בתחומיה, ושל כל קהילה בתרבותה טומנת בחובה פוטנציאל הרסני, המאיים בטווח הארוך לפורר את החברה בישראל לתרבויות נפרדות, אטומות זו לזו. מצד שני, הניסיון מראה כי רב שיח בין סופרים וספרויות שנוצרו בשפות שונות בידי תושבי אותה כברת ארץ, עשויה להעשיר את התרבות שלהם, בעוד שדחייה של תרבויות 'זרות' להחליש אותה. ברוח זו נהגה הספרות הצרפתית בעשורים האחרונים, שהשכילה לקבל אליה סופרים מארצות המגרב (כמו בן ג'אלון) או ממרכז אירופה (כמו מילאן קונדרה)".
האם לדעתך חשוב שעורך ספרותי יהיה בעצמו אדם כותב?
"כנראה שזו אחת הסיבות לכך שלא מעט כתבי עת ספרותיים נערכו על ידי סופרים: ברנר ערך את 'המעורר', שמחה בן ציון את 'העומר', אשר ברש - את 'הדים' ואחר כך ייסד את הוצאתו 'מסדה', שלונסקי - ערך את 'מאזניים', ייסד וערך את 'כתובים' והיה שנים רבות עורך של 'אורלוגין' ועורך ראשי של הוצאת 'ספרית פועלים', יצחק למדן - ערך את 'גיליונות', אורי צבי גרינברג - את 'סדן', משה שמיר - את 'ילקוט הרעים' ואחר כך את המוסף לספרות של מעריב, נתן זך ואורי ברנשטיין - את 'יוכני', מאיר ויזלטיר - את 'קילטרטן' ואחר כך היה עורך שותף של 'סימן קריאה', יונתן רטוש ייסד וערך את 'אל"ף', אשר רייך - היה עורך 'מאזניים', אהרון אמיר - ייסד וערך את 'קשת' ועכשיו את 'קשת החדשה', בנימין תמוז ערך את מוסף הספרות של הארץ, וקדם לו הסופר יעקב הורביץ, אהרון מגד היה עורך של 'משא' וזמן מה החליף אותו בתפקיד דן צלקה, חנוך ברטוב היה עורך המוסף לספרות של "מעריב". וזה רק חלק משפע העורכים בספרות העברית. בצרפת היה הסופר ז'ורז' בטאי, המקורב לתנועה הסוריאליסטית עורך כתב העת שייסד Critique, הסופר אנדרה ברטון ייסד וערך יחד עם המשוררים לואי ארגון ופיליפ סופו את כתב העת הדאדאיסטי Literature ואחר כך ייסד וערך כתבי עת סוריאליסטיים רבים, פיליפו תומאסי מרינטי ערך את כתב העת Poesia וזה רק על קצה המזלג".
מה יחסך לתופעת ריבוי כתבי העת הספרותיים הפועלים היום?
"כן ירבו".
האם בעידן המקוון לא נפגע מקומו של הטקסט המודפס בתהליך מסורתי?
"נראה שהספרים המודפסים בתהליך המסורתי הם הפוגעים ולא הנפגעים. הספרים הולכים ומתרבים והספרות הולכת ומתמעטת. מדי חודש מופיעים בישראל לא פחות מ-800 כותרים חדשים המודפסים בתהליך מסורתי. כיוון שהמקום על המדפים מוגבל, קשה לספרים רבים שאינם מתיישבים עם המדיניות השיווקית של החנויות, לעבור בכלל את סף הדלת של החנות, ובוודאי שקשה להם להיות מוצגים במקום ראוי, וגם אם הוצגו, ולא נמכרו במשך שלושה חודשים, הם מוחזרים כלעומת שבאו, ובזה נסתם עליהם הגולל והתהליך המסורתי מגיע לסיומו. מי יודע כמה יצירות מופת של גאוני ספרות הלכו לאיבוד בעטיה של מדיניות שיווק זו.
"לכן, חסד עשתה עמנו רשת האינטרנט, העשויה לאפשר גישה מהירה אל מכמני הידע האנושי, הקיים והמתחדש. מי ייתן והספרות המקוונת תגדל ותשגשג ברשת, ולסוחרי הספרים לא תהיה שליטה בלעדית בהפצת פאר רוחם של גאוני הדור".
איזהו, לטעמך, כתב העת הספרותי החשוב ביותר בכל הזמנים (בארץ או בעולם)?
אינני נוהג לדרג כתבי עת על- פי מידת חשיבותם, אלא על פי מידת העניין שאני מוצא בהם, ועניין זה משתנה מדי פעם על פי חילופי מצב הרוח שלי.
מהו מעמדו של כתב עת ספרותי בארץ כיום?
"מעמדו של כתב עת ספרותי, בארץ, היום, ובחו"ל מאז ומעולם, הוא שווה ערך לאיכות היצירות המודפסות בו".
מהו הספר האחרון שקראת?
"בשבוע האחרון קראתי בפעם באחרונה, לפני המסירה לדפוס, את הרומאן הראשון, המקסים ועתיר הדמיון של מיקי בן-כנען 'אם החיטה', ואת קובץ הסיפורים 'מסכת התלאות של חסוס מאגנו ונקמת הדרקון', ספרה הראשון המרגש של הסופרת הצעירה, רינת שניידובר. שני ספרי פרוזה אלה עומדים לצאת בקרוב בעריכתי בהוצאת 'ספרא'".
מה אתה מחפש ועדיין לא מצאת?
"ג'יפ סוזוקי מיד שנייה במצב טוב".
מה היה המניע שלכם להקמת כתב עת?
סימון: "רצינו עיתון שנוכל לקרוא"
ארד: "ראשית היו ערבי השירה שעשינו במקומות כמו סניפי מקדונלד'ס, מכולות, סופרמרקטים ומקומות שונים ומשונים. האירועים נועדו להראות את השאיפה שלנו להשיב את השירה לכביש או לעם. הם היו הצלחה גדולה. חלק מהמשוררים שקראו בערבי השירה שלנו אולי יכלו לפרסם בכתבי עת אחרים. אבל המשוררים שהערכנו יותר היו חסומים לכניסה לאותו רחם צר וקר של ההכרה הספרותית. אולי טעמנו הוא רע, אבל רצינו להוציא עיתון כדי לתת לטעם הרע אפשרות ביטוי. די עם שליטת הטעם הטוב והמשעמם".
מהי תפוצת כתב העת?
ארד: "4000 עותקים, חצי מהם מופצים באופן רשמי ומסודר בכל הארץ, בעיקר דרך חנויות צומת ספרים, וחצי בשיטות גרילה, דרך חנויות בגדים, חנויות די.וי.די, חנויות ספרים יד שניה ובפסטיבלי קומיקס. מחיר מעיין 17 ₪, כמחיר שכר מינימום לשעת עבודה. רוב הקוראים שלנו הם צעירות וצעירים, שגרים בדירת 2 וחצי חדרים עם שותף. אני מדמיין את חוברת מעיין יושבת על שולחן קש קטן בחצי סלון שלהם או לצד מזרון על הרצפה, כי החוברת נשרה בזמן הסקס. 17 ₪ זה מחיר שהם מסוגלים לשלם".
אלו כישורים לדעתך צריכים להיות לעורך כתב עת ספרותי?
סימון: "יש שני מודלים של עורך כתב עת ספרותי - העורך המסוגר שמתגונן מפני משוררים ורואה בכל פנייה אליו הפרעה או ניסיון לשדל אותו לפרסם משהו; והעורך החודרני, המתפלש בחיים, שמבקש מאדון שיעלה על הכתב את הדברים שאמר בתחנת האוטובוס כדי שיוכל לפרסמם ואשר פונה לנערות בחנות לצילום מסמכים ומבקש לפרסם את רישומיהן, שיצרו כחלק מהכשרתן למורות לילדים ליקויי שמיעה. עורכי 'מעין' מתאימים יותר לקבוצה השנייה".
ארד: "חשוב לגבש טעם בלבוש. שיראו אותו ויאמרו, 'אה, הוא נראה כעורך כתב עת ספרותי'".
מהו ה'אני מאמין' של כתב העת שלך?
ארד: "מעיין אמור לעסוק בחיים. העולם המעייני הוא כרך ללא קירות בטון או איטונג, אלא קירות שקופים. עולם שבו אפשר לראות את האנשים מתפשטים, צוחקים מול הטלוויזיה ועושים פיפי. יש שירים טובים בעיתונים אחרים אבל המשקל והמקצב שלהם הרבה פעמים לא אמיתי, אפילו מזוייף. תקראו את כתבי העת בים ואז תביטו באנשים עושים על האש. תבינו שאותם משוררים מדמיינים עולם לא קיים. זה כבר לעתים גובל בגזענות. המילה הזאת לא שימושית, אבל אנחנו בראש ובראשונה עיתון הומניסטי".
סימון: "לעיתים נדמה שהמרחק בין העולם לשירה, מעולם לא היה גדול יותר מכפי שהוא היום. בעולם אריסטוקרטי שבו יש אולמות נשפים ומדרגות רחבות, אנה קרנינה יכולה להתחבט חיבוטי נפש, על גבי עשרות ומאות עמודים, בימינו כשיש מעלית ו-SMS, אין מקום לפואטיקה הזו של של 'הפְּנים' אלא לעולם עצמו. במובן מסוים מעולם גם לא היה מקום לשירה כזו אלא לשירה של העולם - יותר משאנחנו יודעים שלאנה קרנינה היתה נפש, נדמה לי שברור שהיו שם אולמות נשפים ומדרגות רחבות".
האם לדעתך חשוב שעורך ספרותי יהיה בעצמו אדם כותב?
ארד: "כשרון כתיבה אף פעם לא יזיק, אבל חשוב יותר שיחזיק מכונית".
סימון: "זה נכון שכשרון כתיבה לא מזיק, אבל הוא לחלוטין לא ערובה למוסף ספרותי או כתב עת מעניין. חשוב שהעורך יהיה סקרן ובעל אומץ".
מה יחסך לתופעת ריבוי כתבי העת הספרותיים הפועלים כיום?
ארד: "הייתי שמח אם יהיו עוד שלושה ארבעה כתבי עת. 'מעיין' הוא עיתון מינורי בתפישתו את עצמו. חסר לי כתב עת שתופש את עצמו כמרכזי וגדול, כתב עת שיפרסם משוררים מרכזיים וותיקים יותר, ללא תפיסת נישה, אפילו ללא קו עריכתי. 'עכשיו' ו'הקשת החדשה' קרובים לזה, אבל עדיין בעלי 'קו".
סימון: "'מעין' ראה אור מתוך צורך, כפי שצ'יקי כבר הסביר בתשובתו לשאלה על המניע להוצאת העיתון. השאלה היא היכן השירה מתרחשת או מתקיימת היום - מאחר ומוספי הספרות השבועיים, ההוצאות הגדולות, ואתרי האינטרנט, מספקים כל אחד זווית צרה ומסויימת, נותרה עוד קרקע נרחבת של שירה שלא הופיעה, לא מוּפּתה ולא הוצגה. מבחינה זו העבודה שלנו כעורכי 'מעין' מרגשת ומפתיעה כל כך - כמו קרטוגרפים בשירות ג'ימס קוק או וסקו דה גמה, אנחנו נחשפים לארץ שטרם התגלתה."
האם בעידן המקוון לא נפגע מקומו של הטקסט המודפס בתהליך מסורתי?
ארד: "האינטרנט הוא מקור השפעה על הכתיבה של צעירי מעיין, כפי שהרכבת התחתית היתה השפעה על האמנות של מונדריאן. בגיל 8 היה לי מחשב ולמדתי לתכנת בשפת בייסיק וטורבו-פסקל. דבר כזה בוודאי משפיע על התחביר שלך. מדובר בכל זאת בשפה. האינטרנט לאו דווקא מזיק לכתבי עת הנייריים. ואם הוא מזיק, גם כן זה לא נורא. הנייר אינו קדוש, אלא מה שכתוב עליו. במעיין 2 יש טקסטים מדהימים שתורגמו מכתבי יתדות. בוודאי משוררי כתב היתדות הלכו אבלים כשהגיעו הבחורים הצעירים עם הנייר, אבל בדיעבד אפשר לומר שהנייר לא הזיק כל כך לשירה".
סימון: "היה לנו חשוב מאוד שהעיתון יראה אור בדפוס. 'מעין' הוא קודם כל מוצר דפוס - האופי התלת-מימדי שלו והתכונות הויזואליות שלו חשובות שלו מאוד. עם כל הסרק, הסילוף ואי האמינות של הדימוי, דווקא האמת מקבלת חיזוק בטקסט - יכול להיות שבמובן מסוים בתקופתנו חזרו לעידן הכתב. לתחילת ההיסטוריה".
איזהו, לטעמך, כתב העת הספרותי החשוב ביותר, בארץ או בעולם?
ארד: "אני אוהב את 'עכשיו' של שנות השבעים, 'סימן קריאה' ואת 'קילטרטן'. הם חשובים? אני נהנה לקרוא בהם".
סימון: "'מחברות הקולנוע' הוכתר כ'כתב העת התרבותי החשוב ביותר במאה ה-20'. אני מופתע בכל פעם שאני פותח גיליון מוקדם של 'עכשיו', 'פרוזה' ו'סימן קריאה'. גם את 'מחשבות' אני זוכר לטובה".
מהו מעמדו של כתב עת ספרותי בארץ כיום?
סימון: "זה מסוג הדברים כפויי הטובה שהם בה בעת גם ערובה לחיי נצח. אתה עמל על דבר שנחשב בהקשר רחב יותר לזניח, ובמקביל אתה חש שאין דבר חשוב ומרכזי יותר ממעשה ידיך - ממש בדומה להתעקשות וההתמקדות שלנו בַּ'יש', בעכשיו, שנובעת מראייה מסויימת של ההיסטוריוּת של הרגע הזה."
ארד: "זה עוזר לי עם בחורות, אם לזה התכוונת".
על מי אתה מהמר, מבין היוצרים הצעירים, שיתפתחו ליוצרים מרכזיים בעתיד?
ארד: "זהיה קונדוס שכתבה סיפור מטלטל בגיליון השני על ילדותה, אם תמשיך בעברית, תהיה אחת מכותבות הסיפורת הטובות ביותר בשפה הזו. שמות חזקים הם מיכל דר, אמיר נעמן, יוני רז פורטוגלי, סתווית סיני, ומרב כהן נחמיה. יש עוד כמה לא פחות טובים מהם, שכבר חסרים לי ברשימה. במעיין 2 יש שישים יוצרים, מתוכם כ-40 בפרסום ראשון. חוץ מזה, אין לי הרבה ניסיון נבואי והטעם שלי הוא לא מרכזי בשום דרך".
סימון: "העיתון הוא קודם כל החומרים שיוצרים אותו - השירים, הסיפורים, הצילומים, הציורים, הרישומים, המאמרים - והיוצרים שיצרו אותם".
מהו הספר האחרון שקראת?
ארד: "אני קורא את 'בצל אנשים טובים' של אשר ברש. ספר מאוד רגוע. הוא מתאר יפה נשים. אני לא יודע אם להמליץ על הספר. במקביל אני לוגם את '41 שירים סיניים' היפהפה בתרגום דן דאור. אני מנסה לקרוא את השירים הסיניים כמה שיותר לאט, כמו בריקוד בוטו".
סימון: "בין השאר אני קורא במקביל את 'חייהם של גדולי יוון ורומי' של פלוטרכוס, 'הוידויים' של ז'אן ז'אק רוסו, 'כיסופים בארץ המחסומים' של עזמי בשארה, ואת הביוגרפיה האחרונה של אורסון וולס מאת רוברט גאריס".
מיהו גיבור התרבות שלך?
ארד: "כשהייתי ילד אהבתי את ערפאת. חיבבתי גם את יוסי בניון, אבל אני לא סובל כדורגל, זה הפחד הגדול שלי. אולי אהבתי אותו כי הוא, כמוני, מדרום הארץ. כיום, הגיבורים שלי הם ויקי קנפו ומרדכי ואנונו. לא קל למצוא דמויות הערצה. אני נוטה להעריץ אנשים שמסכנים משהו ושנואים על מעשיהם. חשוב גם שהם לא יהיו קדושים גמורים, אלא בני אדם שלעתים מתבזים".
סימון: "אני מאוד אוהב את אורסון וולס ואת גודאר וכן את חורחה לואיס בורחס וויקטוריה אוקמפו. אני אוהב גם את דושאן וארסמוס ופיקו דה לה מירנדולה ורוזה לוקסמבורג, ואת קרל מרקס ואנגלס ולנין. ואת חנה ארנדט. לאחרונה אני מתרשם מדמותו של אלקיביאדס שפלוטרכוס כותב עליו וקסנופון וטוקידידס גם כן, והוא מופיע בסוף 'המשתה' של אפלטון. אבל ה-גיבור שלי עכשיו הוא איוו מורלס נשיא בוליוויה הנבחר!"
מה אתה מחפש ועדיין לא מצאת?
יהושע: "הסכמה גורפת בציבור שיש לבחון מחדש את מדיניות ההפרטות בכלל (הרווחים העצומים של בנק דיסקונט מעידים כאלף עדים על המחיר הנמוך מדי בו נמכר), ומאבק בלתי מתפשר נגד הפרטת רשות הדואר!"
ארד: "אני הרבה שוכח את הפלאפון במקומות שונים".
מה היה המניע שלך להקמת כתב עת?
"כמובן שלא אני הקמתי את 'מאזנים' שהוא כתב עת לספרות הוותיק ביותר בארץ, בן 80 שנה לערך".
מהי תפוצת כתב העת?
"מאזנים נדפס ב-1500 עותקים ומופץ בכל חלקי הארץ, וכמובן נשלח למנוייו".
אלו כישורים לדעתך צריכים להיות לעורך כתב עת ספרותי?
"עורך - חייב לדעת ולהבין מה זאת עריכה. חייב להבין בהדפסה, בעיצוב, וכמובן לדעת להבחין בין יצירות אמת , או לפחות, יצירות מבטיחות, ובין גרפומניה. בקיצור: עליו להיות מקצוען, בעל ניסיון וידע רחב ככל האפשר, בכל הנוגע לפרישה הספרותית בארץ, בעל השכלה בתחומים ספרותיים ובקשורים בהם. באשר ל'ניסיון' התחלתי בעבודת עריכה בהיותי בן עשרים כשערכתי את ירחון הנוער של איחוד הקבוצות והקיבוצים 'ניבים' כשהחונך שלי היה אורי סלע ז"ל".
מהו ה'אני מאמין' של כתב העת שלך?
"אני מאמין בפלוראליזם, לא בניגודי דורות, לא בפסבדו-מלחמה-דורית. אך כמובן בשימת לב לדופק הספרותי העכשווי, למעניין, המרתק, לכשרונות של יוצרים חדשים".
האם לדעתך חשוב שעורך ספרותי יהיה בעצמו אדם כותב?
"רצוי שעורך ספרות יהיה יוצר בעצמו לפחות באחת הסוגות (הז'אנרים') של הספרות. שירה, פרוזה, ביקורת, מסה. עורך חייב להיות מנוטרל מחשבונות אישיים או טעמים המקובלים על 'צד' זה או אחר".
מה יחסך לתופעת ריבוי כתבי העת הספרותיים הפועלים כיום?
"יש כתבי עת שרמתם גבוהה, ויש כאלה שלא מקפידים כל כך ומדפיסים מכל הבא ליד. אינני רוצה לציין את שמם. לסיכום - יש המון עיתונים גרועים".
האם בעידן המקוון לא נפגע מקומו של הטקסט המודפס בתהליך מסורתי?
"להיפך, כתב העת המודפס דווקא צומח יותר. העובדה אומרת שיש ריבוי כתבי עת וזאת עובדה חותכת. אולי מפני שיש אנשים שלא רוצים לקרוא כשהם יושבים מול מסך המחשב. והקלות שבה מוקמים אתרים ספרותיים עוד יותר מכאיב , כי האתרים שם לא תמיד אליטיסטיים והיום כל אחד יכול להרים אתר ספרותי ולשחות בו כמו דג במים ויכול לפרסם שם בעיקר את עצמו".
איזהו, לטעמך, כתב העת הספרותי החשוב ביותר בכל הזמנים, בארץ או בעולם?
"'בכל הזמנים' זו אמירה מוגזמת. כיוון שאני עצמי 'פרנקופיל' אני מעדיף כתבי-עת מוכרים בלשון צרפתית כמו 'ליר', 'לה טומפ מודרן' (הזמנים החדשים) שהוא וותיק ונוטה ליצירות קלאסיות וכן "ל'אנפיני" מיסודה של הוצאת גאלימר. אבל גם ה'טוב' ביותר עשוי להשתנות. זמן הוא דבר משתנה, לא כן?"
מהו מעמדו של כתב עת ספרותי בארץ כיום?
"כתבי-עת ממלאים צורך חיוני, מהיר ומשתנה - ויש להם קוראים רבים ומגוונים ובצדק".
על מי אתה מהמר, מבין היוצרים הצעירים, שיתפתחו ליוצרים מרכזיים בעתיד?
"ישנם יוצרים צעירים חדשים ופחות צעירים וחדשים ומאד מוכשרים. לא אוכל לציין את כל השמות המוכרים לי. אמנה אחדים בלבד: אלברט בן יעקב, (מבאר שבע או אולי מדימונה), אמיר שפט, אנשי קבוצת 'כתובת' רובם ככולם, יחזקאל רחמים, יחזקאל נפשי, גלעד חי, גלעד מאירי, בתגל אריאל, גלעד מעיין,יאיר אסולין, ועוד מוכשרים, בחלקם פורסמו לראשונה ב'מאזנים'".
מהו הספר האחרון שקראת?
"אך במקרה אני קורא במקביל, עכשיו, שני ספרים מתורגמים: 'טיול' של הנרי דיוויד תורו, ואת ספרו העיוני של אלבר ממי 'דיוקן הנכבש' ולפני כן 'דיוקן הכובש', ספר שהופיע בצרפתית לפני שנים. בשל עבודתי אני קורא עשרות כתבי יד וכמובן, ספרי שירה. אני חוזר לאוהבי בשירה: פסואה, אמיר גלבוע, הסוריאליסטים כמו פיליפ סופו, בנז'מן פרה ועוד".
מיהו גיבור התרבות שלך?
"אדם פולו, דמות גיבורו של הסופר הצרפתי ז'אן- מארי לה קלזיו בספרו 'זכרון דברים' או 'דין וחשבון', גיבור זה ההופך לאנשים רבים, השפיע עלי מאד, ובמהלך 15 שנים "גנבתי" את שמו וניסיתי ליצור לאני-הכותב שלי אלטר-אגו (האיש האחר) משלו. שירים אלה קובצו בספרי 'אדם פולו' שאף זכה לפרס היצירה של אקו"ם".
מה אתה מחפש ועדיין לא מצאת?
"אני מחפש את שחסר בי".
מה היה המניע שלך להקמת כתב עת?
"הליקון נוסדה ב- 1990, שנה שהיתה שנת משבר לשירה בארץ: השירה החדשה איבדה אז את רוב קהליה המסורתיים, ורוב כתבי העת חדלו לצאת לאור. הוצאות הספרים הפסיקו לפרסם שירה כשירות
לציבור, ותבעו תשלום ממשוררים. דור העתיד של המשוררים לא זכה למסגרת לימודית, לבמות או
לפרסומים.
"שנים רבות שימשה השירה בארץ כלי מרכזי ורב עוצמה בהתחדשות העברית ובגיבושה של תרבות ישראלית. אבל באותה שעת משבר כוחה המלכד ובונה התרבות נראה כרחוק מלשמש אותנו במלוא אפשרויותיו, הן כיחידים והן כחברה. הליקון קמה כדי לעמוד במשבר ולהפוך אותו לנקודת זינוק חדשה. החזון שלי היה פשוט: להשיב לחברה בישראל את הפוטנציאל הרוחני והערכי של שירתה, ולהעמידו שוב לרשותה. צריך לומר שכתב העת הוא רק אחד מן המפעלים של הליקון. כדי לממש את החזון הזה, קיימה ומקיימת הליקון מגוון רחב של פעילויות בקרב כל שכבות הציבור: ביה"ס לאמנות היצירה הספרותית, פסטיבל השירה הבינלאומי 'שער', קברטים, אתר אינטרנט לימודי ועבודה בקהילה".
אלו כישורים לדעתך צריכים להיות לעורך כתב עת ספרותי?
"עורך טוב צריך להיות אדם סקרן, אבל גם בעל הבחנה. עורך הוא הקורא הכי קשוב של היוצר. כשעורכים טקסט העורך לא נמצא שם בשביל לחלק ציונים, אלא בשביל לשאול את הטקסט שאלות. אבל כשמדובר בפרסום, עליו גם ליישם כמיטב יכולתו קני מידה איכותיים, ולבחור רק את הטוב ביותר. כשמדובר בכתב עת, עורך טוב צריך להיות מסוגל ליצור ממגוון היצירה קומפוזיציה מעניינת, לתת לה חוד ורלבנטיות עכשווית. זהו לעתים תפקיד אכזרי, ולא קשה לרכוש בו שונאים, אבל עורך צריך גם להרגיש בני אדם, וגם להיות נאמן לדרכו. עורך צריך לא רק לדעת לזהות כשרונות צעירים, אלא גם לטפח אותם בזהירות - לא יותר מדי ולא פחות מדי, אלא מה שנחוץ לצמיחה טובה".
מהו ה'אני מאמין' של כתב העת שלך?
"אני חושב שזה מסתכם בשירה איכותית וקהלים איכותיים. אנחנו רוצים לתת במה לכל הקשת העכשווית של סגנונות אמונות, שפות וגישות, אבל לא להכתיב אותן. אין לנו אידיאולוגיה פוליטית, דתית, או מגדרית, אבל יש לנו הייד פרק פואטי להשמיע בו כל דיעה. הליקון שמה לה למטרה להיות במה גם ליוצר היחיד, וגם למגוון המצטבר של שירה בזמן אמיתי. לכן אנחנו מוציאים כמה סוגים של גליונות. גליונות הנושא של הליקון הם משהו בין צלום מצב למשוב של תובנות פואטיות על נושאים קיומיים, ספרותיים וחברתיים; גליונות 'רשות היחיד' מתמקדים בעשרה יוצרים בכל פעם - משוררים עבריים, משוררים מתורגמים בני זמננו, שירה קלאסית ואמן פלסטי. גליונות 'שירה חדשה' הם במה דו-לשונית עברית-ערבית לדור העתיד של השירה, ומביאים את שיריהם ותרגומיהם של בוגרי בית הספר לשירה. ואחרון - ספר הפסטיבל מביא לקורא פסיפס שירה בינלאומי בחשיפה רחבה. בכל גליון של הליקון מתפרסמים מאמרים בנושא, יצירות אמנות ושירה.
"בקצרה, אנחנו רוצים לעשות כל מה ששירה יכולה לעשות ללא תויות נוספות. המכנה המשותף לכל הפעילים בהליקון הוא האמונה בכוחה של השירה להעשיר אותנו, ולשפר את תרבותנו ואיכות חיינו. במקום "אני מאמין" הייתי מעדיף להרחיב על האתגרים שהליקון הציבה לעצמה - להנחיל תרבות שירה בישראל; - לקרב קהלים חדשים אל השירה; - לתת במה קבועה והולמת למשוררים ולשירתם; - לטפח את דור העתיד של השירה; - לשלב את השירה במסגרות החינוך והתרבות המקומית; - לקרב לבבות באמצעות השירה. מאז היווסדה של הליקון נדמה לי שהצלחנו להגשים חלק ממטרותינו".
האם לדעתך חשוב שעורך ספרותי יהיה בעצמו אדם כותב?
"יש למשל מתרגמים שחושיהם הספרותיים משוכללים יותר מאלה של סופרים ומשוררים רבים, למרות שאינם יוצרים ספרות מקור. לא, זה לא הכרחי שהעורך עצמו יהיה אדם כותב, אבל הכרחי שיהיו לו כישורים ספרותיים".
מה יחסך לתופעת ריבוי כתבי העת הספרותיים הפועלים כיום?
"למה לא? אני לא מבין את הטענות נגד הריבוי. ככל שיש יותר במות, יש יותר רמות איכות, וכך הנגישות לשירה רבה יותר. ריבוי זה טוב. בעולם אידיאלי כל אחד יוכל להתחיל איפה שהוא, במדרג המתאים לו. אותן טענות נשמעות גם ביחס לאתרי שירה חובבניים, אבל אני חושב שמי שרוצה תמיד יכול להשתפר ולהתקדם למסגרות עם רף איכות גבוה יותר. הסכנה היחידה היא טשטוש אמות המידה ויכולת ההבחנה. במלים אחרות, אם מחר תבוא קבוצת חסידי חומוס ותטען שהחומוס הוא פסגת הגסטרונומיה, יש מי שישמחו לקבל את הטענה ולהרגיש שייכים למכנה המשותף הקל הזה".
מה היה המניע שלך להקמת כתב עת?
"כש'כרמל' הופיע לראשונה לפני כשבע שנים היה ואקום בתחום ולמעשה לא היו כתבי עת שניתן לפרסם בהם. המניע העמוק יותר להוצאת החוברת הוא תופעת ריבוי הכתיבה ושטף היצירות, גם בגלל המחשב, והיתה תחושה של אבדן אורינטציה וקושי להבדיל בין ראוי ללא ראוי והכול כאילו התקבל".
מהו ה'אני מאמין' של כתב העת שלך?
"'כרמל' ביקש לשים רף גבוה שיגדיר מהו שיר ראוי ולא ראוי והוא בפירוש כתב עת שאפתני שחותר למיטב".
מה יחסך לתופעת ריבוי כתבי העת הספרותיים הפועלים כיום?
"עכשיו קיים ריבוי של כתבי עת שונים ומשונים, ואני אישית מקבל זאת בברכה, למרות שעקרונית יש לי הסתייגות מריבוי הכתיבה מתוך חשש שהוא גורם להורדת הרמה של הכתיבה".
מהו מעמדו של כתב עת ספרותי בארץ כיום?
"מעמדה ומצבה של השירה השתפר ביחס לשנים קודמות, אך נדמה לי שהוא עדיין מוגבל, קהל הקוראים של כתבי העת קטן. בתחום הזה יש מקום למאמץ של המשוררים לכוון לקהל יעד רחב יותר ולהפוך את השירה לנגישה יותר".
על מי אתה מהמר, מבין היוצרים הצעירים, שיתפתחו ליוצרים מרכזיים בעתיד?
"כרמל מרכז בתוכו את מיטב השירה הישראלית המקורית והמוניטין העיקרי שלו הוא בזכות תרגומי שירה מעולים במיוחד של מתרגמים כמו משה זינגר, פטר קריקסונוב, רמי סערי ואחרים. כתב העת שלנו שמלכתחילה הציב רף גבוה ממשיך במאמץ הסיזיפי למצוא את השיר הטוב, בלי שיקולים זרים כלשהם, והוא מחוץ למשחק של קליקות ואינטרסים אישיים. בין השאר אנו נותנים מקום למשוררים צעירים, הייתי מצביע לדוגמה על מרים גולן כגילוי שירי צעיר שעוד נשמע עליו".
מה אתה מחפש ועדיין לא מצאת?
לשאלתך מה אני מחפש ועוד לא מצאתי, הייתי אומר שאני עדיין מחפש את המשורר הגדול שעדיין לא נמצא. אני חושב שכל הספרות שלנו מחכה לו.
נא להמתין לטעינת התגובות
