כשהגי'נסים לוחצים, המוזות שותקות
ריצ'י בלקמור מדיפ פרפל עושה מוזיקת מעליות, שרון אוסבורן זורקת ביצים על הסולן של איירון מיידן, וכולם מחכים לאקסל רוז, שמאיים באלבום חדש. תמונת מצב של גזרת הדינוזאורים של הרוק
למי שלא ראה את רוז בשנים האחרונות, כדאי לא להיתקל בו בסמטה חשוכה, במיוחד בלילה ערפילי. מהיפיוף במכנסיים הקצרים, זה שרץ מצד אחד של הבמה לצדה השני, זה שקבע אופנות וגרם להיסטריה, נשאר שבר כלי בעל עיניים אדומות. לא נעים, אבל הבחור בן ה-44 מזמן התחרפן. הוא לא מתראיין, כמעט לא מופיע בציבור ובאחרונה צוטט במשפט מחץ: "כותבים עליי רק כשאני הולך למועדוני סטריפטיז, כי אני לא מאלה שרודפים אחרי צלמים". ביום שני האחרון רוז הפתיע בריאיון טלפוני שבו התחייב על מועד יציאת האלבום החדש. אל תבנו על זה. לפני שלוש שנים הוא הבריז מסיבוב ההופעות הקודם של הלהקה למרות הפסיכיאטר שהצמידו לו. אף אחד בהרכב המיתולוגי לא סובל אותו. הגיטריסט סלאש לא מדבר איתו כבר עשר שנים ומנהל נגדו משפט עתיר השמצות בנוגע לזכויות יוצרים.
רק לפני חודשיים סיפר הווארד ויצמן, פרקליטו של רוז, על פגישה בין שתי הצ'ילבות. "סלאש בא לביתו של מר רוז ואמר לו שדף הוא חסר עמוד שדרה ושהוא ממש שונא את מאט סורום".
כל השמות שהוזכרו הם של יתר חברי ההרכב ההוא, אבל רוז, מבחינתו, מחק את עברו. הוא הקים הרכב חדש עם אותו שם, כי בסופו של דבר הכל עניין של כסף ולכן גם אף אחד מאותם יריבים לא מוותר לו.
סלאש, הבסיסט דף מקאגן והמתופף מאט סורום עדיין מנסים את מזלם עם להקת ולווט ריבולבר, אבל זה לא ממש תופס. הם מייצרים רוקנרול חזק, אבל חסרה ברקע החייתיות של רוז. אקסל נעלם ובלי החיבור הזה אין תהילה ואין זרימת מזומנים מאסיבית לחשבון בנק. ולפתע רוז עושה קולות של קאמבק ומעצבן את כל הקשישים מבית האבות, אפילו את ג'ון בון ג' ובי, שבכלל לא שייך.
אי שם באצטדיונים של ארצות הברית התעורר הבחור של הניינטיז בכעס כששמע שרוז חוזר לאור הזרקורים. "אתם יודעים מה מעצבן אותי?", בון ג'ובי אמר בריאיון ל"ניו יורק פוסט". "קראתי מגזין בריטי והיתה שם כתבה על אקסל ו-13 מיליון דולר שהושקעו באלבום שעוד לא יצא. הבן זונה לא עשה תקליט 13 שנה והוא זוכה בכל תשומת הלב. אתם יודעים כמה אני עשיתי בזמן הזה? אבל אתם ממשיכים לכתוב על הפריק שואו".
בטח לא הבנתם מאיפה הקרצתי את הדינוזאורים האלה, ככה בצאת האביב, אבל לא תאמינו מה הולך בשיכון ותיקים, פינת אחוזת ראשונים. זוכרים את דיפ פרפל, בני השנתון של לד זפלין, אלה שזמזמתם שירים שלהם במקלחות של הגרעין? הם חיים ובועטים. איאן גילן על המיקרופון, רוג'ר גלובר על הבס, איאן פייס על התופים וסטיב מורס על הגיטרות.
לא טעיתי. מורס על הגיטרות. נכון שדיפ פרפל היא לא פירמה בלי ריצ'י בלקמור, שמנסר את "סמוק און דה ווטר" עם הפנדר החשמלית, אבל ראו מקרה רוז. גם בלקמור שלנו רחוק מלהיות יציב.
אחד הגיטריסטים הגדולים בכל הזמנים התחבר לקנדיס נייט, טיפוס של טלנובלות, ומייצר היום מוזיקה של מעליות בקניון. ב-2004 הוא הוציא את "מאחורי השקיעה - האוסף הרומנטי". חבריו ניסו לנתק אותו מהשמאלץ ולחבר אותו שוב אליהם כדי לשחזר את ההצלחה, אבל בלקמור משוכנע שמצא את האור.
"חבר שלי שם במערכת כמה דיסקים וביקש שאני אמצא על עיוור את זה של ריצ'י", סיפר גילן, הסולן של דיפ פרפל. "ישר זיהיתי, אבל פחדתי להודות. הקול של הזמרת היה חלש והגיטרה נשמעה איום ונורא. ריצ'י הוא מהגדולים בדורו, אבל משהו עובר לו בראש ואני לא
גילן לא ילד. הוא באמת מתקופת הנפילים של פעם. הקול שלו בטח לא אימתני כמו אז, אבל לפחות הוא היה מספיק הגון כדי לספר על המניעים להמשך פעילותו למגזין עסקים אמריקני. "אף פעם לא השקעתי בשותפויות או במניות או איך שאתם קוראים לזה. אין לי אפילו חשבון בנק. יש לי כמה כרטיסי אשראי, ויש לי קצת כסף, אבל המנהל שלי בלונדון מטפל בכל ההוצאות של הבית. אני לא מתערב".
המראיין המשיך לנבור בפיקנטריה: "אז מה אתה עושה עם הכסף שלך?". גילן לא התרגש. "אני לא יודע. ממש לא יודע. אין לי הרבה. זה לא מטריד אותי יותר מדי". המראיין לחץ: "מה עם נכסים?". גילן הביט בו משועמם. "נכסים, למה אתה מתכוון? יש לי בית ולנד רובר בת 30".
לא כולם תמהונים כמו גילן. עסקי הרוק הרבה יותר מתוחכמים, ממוסחרים ומונעים על ידי מנהלים ממולחים. ברוק הכבד יש שתי להקות - איירון מיידן וג'ודאס פריסט - שהן תוצר מצטיין של שנות ה-70 העליזות. שתיהן נפרדו בשנות ה-90 מהסולנים הכריזמטיים, ברוס דיקנסון ורוב הלפורד, וחשבו שהשם לבדו ימלא אצטדיונים.
איירון מיידן נאלצה לעבור בישראל כדי למשוך קהל ואילו ג'ודאס פריסט חרקה כל הדרך אל הדיסק הבא. גם הסולנים ניסו קריירת סולו, אבל כמעט נמחקו מהמפה. רק בשנות האלפיים נעשה החיבור מחדש, כי הקהל דרש והתעשייה רצתה למקסם רווחים.
למעשה, איירון מיידן המריאה לגבהים חדשים אחרי האיחוד. לסיבוב ההופעות הקרוב שלה, זה שיתחיל בחודש נובמבר, נמכרו כבר 95 אלף כרטיסים. כל שלוש ההופעות הראשונות שלה בשבדיה הפכו לסולד-אאוט תוך שעה. ההופעה בברגן שבנורבגיה, אזלה תוך 30 דקות מהמדפים.
דיקנסון, הסולן, הוא מגה-סטאר אמיתי. מלבד שירה בעלת נוכחות יש לו תוכנית רדיו בבי.בי.סי, תוכנית טלוויזיה בערוץ דיסקברי והוא גם טייס בזמן שנותר. רק שההצלחה שלו כמובן עוררה שוב מתח בתחום הגריאטרי.
בקיץ האחרון איירון מיידן הופיעה בארצות הברית במסגרת פסטיבל אוזפסט עם בלאק סבאת, זקנים חסרי מנוח. ההופעות הראשונות עוד היו בסדר, אבל לקראת הסיום, בסן ברנרדינו, ההופעה של בתולת הברזל הופרעה בהפסקת חשמל ובמטר ביצים לכיוון הבמה. שרון אוסבורן, אשתו של אוזי, לא הכחישה את מעורבותה.
"בטח שכיביתי את הרמקולים", היא הודתה בלי למצמץ. "אני גם קניתי 50 ביצים ושאלתי את הקהל 'מי רוצה לזרוק ביצים על כוכב רוק?'. אתה יודע למה? כי דיקנסון כל הזמן מתלונן. למה הווליום חלש מדי, למה בעלי עושה תוכניות ריאליטי, למה מחיר הכרטיסים גבוה מדי. אם איש הקוף לא אהב את ההופעות למה הוא לא עזב? למה הוא בא כל ערב כדי לקבל את המאה אלף דולר שלו? יש לו מנטליות של שנות ה-80. אני לא אתן לו את הסיפוק לעצבן את אוזי. הרי, בואו נתרכז בעובדות. אלבום הסולו שלו מכר בארצות הברית 6,000 עותקים ובעלי מגיע תמיד לפלטינה. אם ניקח תמונה של אוזי ושל איש הקוף לריג'נט סטריט בלונדון נראה את מי יזהו יותר. אין כאן בכלל שאלה".
אוזפסט מתקיים בכל שנה וממלא אצטדיונים בארצות הברית. הקהל האמריקני לא שוכח את ותיקי הבריגדה. האבנים המתגלגלות הן תמיד להיט היסטרי ועכשיו, בימים אלה, סטיבן טיילור ואירוסמית סוגרים קופות. מגזין ה"בילבורד" נוהג לפרסם נתונים על מכירות כרטיסים. בדאלאס, בסוף חודש ינואר, 15 וחצי אלף צופים הכניסו לקופתה של אירוסמית 1.4 מיליון דולר.
טיילור לא ילד. הוא בן 57, כבר סבא. "נכד זה באמת אחד הדברים המדהימים בחיים", הסולן הקשיש הודה באחרונה. "עוד שלוש שנים אני אכנס לשנות ה-60 שלי וכשאני אעמוד על הבמה הדבר האחרון שאני ארצה זה להיראות כמו שמוק".
החיים בדרכים לא קלים, במיוחד אם אתה סבא שלובש ג'ינסים צמודים ועדיין מדבר על בחורות בשביל למכור תדמית של חיית מין חסרת מעצורים. קיס עשו את זה במשך שנים, אבל גם הם מתעייפים. לא שזה יפריע להם להיות גדולים ביפן גם הקיץ, בעוד סיבוב הופעות. כן, קיס, הלהקה עם האיפור הכבד, עדיין איתנו. חיים וייץ, הלוא הוא ג'ין סימונס הבסיסט, יליד חיפה, נראה פה ושם עם כוכבות פורנו ובתוכניות ריאליטי. כשהוא פותח את הפה זה עדיין מוכר.
"אני לא יודע מה קיס תגיד בעוד מאה שנה לאנשים, אני יודע מה היא אומרת היום. היא חלק מהחיים של רבים וטובים. יש כאלה שקראו לילדים שלהם על שמנו, יש כאלה שמסתובבים עם קעקועים. העולם קצת יותר טוב בגלל קיס".
זה כשהוא רגוע. כשהוא מתחמם הוא הוסיף באותו ריאיון פרטים נוסטלגיים על הימים נטולי הוויאגרה. "בשנות ה-70 כל הבחורות רצו להיכנס איתנו למיטה. אספקת הנשים לא נגמרה. ואתם חייבים לזכור שהייתי מכוער פחד. בימים הטובים שלי נראיתי כמו כלבלב שהרגע נולד".
עולם המוזיקה שייך לזקנים. בין להקות הרוק שעדיין מחממות גרון נמצאות סטטוס קוו, מוטלי קרו, צ'יפ טריק, מוטורהד, דף לפארד, מטאליקה, אוריה היפ וסקורפיונס. האנשים האלה מסרבים ללכת.
יש אפילו להקות שלא מוותרות על חלקן בעוגה, אף שהמצב שלהן כמעט אנוש. אליס אין צ'יינס, להקה שולטת בשנות ה-90, נאלצה להתפזר אחרי שסולנה, ליין סטלי, נמצא לפני ארבע שנים מת בדירתו שבסיאטל כתוצאה מערבוב מאסיבי של הרואין וקוקאין באותו סלט. סטלי היה האיש המרכזי, גולת הכותרת, אבל לא מזמן הגיטריסט הודיע שהקיץ הם שוב בדרכים. סולן הם כבר ימצאו על האוטובוס.
לכן בקיץ הקרוב שימו לב אם גאנז אנד רוזס בסביבה. או שזו תהיה מוזיקה שתצא מהרמקולים או שאלה יהיו היריות בקרב המתמשך בין הגיטריסט לשעבר לסולן המחורפן. בביצה הזאת הכל אפשרי. "אני ממש אוהב אותו", אמר רוז על סלאש אחרי כל הלכלוך שעבר ביניהם. "מה יהיה איתי? עוד נראה ".
נא להמתין לטעינת התגובות
