פסנתרן בגן
בועז כהן פותר את הדילמות שלו בכפול החדש של בילי ג'ואל
הפעם הראשונה ששמעתי את בילי ג'ואל היתה בהסעה לבית הספר, בשנת 1976. היה זה אלכס אנסקי שבתכנית הבוקר שלו בגלי צה"ל שידר שני שירים ברצף וסיפר שיש לו שלושה תקליטים של המתאגרף הפסנתרן הזה, בילי ג'ואל. ככה התחיל הרומן המוזר שלי עם הפיאנו-מאן הזה, רומן שמזגזג בין התענגות גדולה על חלק מתקליטיו לבין גירוד בתוך הראש שגורמים לי האחרים. מעטים הזמרים היוצרים שנעים בין רגישות מופלגת לבין מיאוס גמור (עד כדי כך שתקופה מסויימת כיניתי אותו "בילי גועל"). הבנתם כבר. היחס שלי לבילי ג'ואל הוא אמביוולנטי. הוא נשמע כמו הכלאה מושלמת בין סטיבי וונדר לבין אלטון ג'ון (תקשיבו לשיר שלו ותנסו לדמיין את זה, ותראו – פעם זה מזכיר את אלטון, פעם את סטיבי).
עכשיו 2006, שלושים שנה אחר-כך, בילי ג'ואל הוא אמן אמריקאי מצליח עם קריירה ארוכה ומשגשגת ויש לו אלבום כפול בהופעה חיה, סיכום 12 לילות רצופים במדיסון סקוור גרדן בניו יורק שבהם הופיע בפני אלפי אנשים מריעים. Gardens: Live 12 מאגד 30 שירים (במפתיע, הלהיט הכי גדול שלו בישראל, "אוהב אותך כפי שאת", לא נמצא בו) בהופעה.
וויליאם ג'ואל מרטין, זה שמו המלא של הבחור. הוא נולד ברובע ברונקס בניו יורק ב-9 במאי 1949 ועבר תהפוכות ומשברים רבים, פיזים ונפשיים. בגיל 16 נאלץ לוותר על קריירה כמתאגרף, לאחר פציעה קשה (שהשאירה אותו עם אף שבור ולסת מרוסקת), הוא ניגן לפרנסתו בבארים ובפרסומות (ותיעד את התקופה בשיר "איש הפסנתר", התמוטט והתאשפז בבית חולים לחולי נפש ב-1970 וכשיצא משם (עם שפם גדול) בגיל 22 הקליט ב-1971 את תקליט הסולו הראשון והיפה עד מאוד Cold Spring Harbor.
התקליט נכשל. ג'ואל עזב ללוס אנג'לס כדי לנסות את מזלו כמוזיקאי עצמאי, ניגן בבאר בשם בדוי (ביל מרטין) והתגלה על ידי קלייב דיוויס שחילץ אותו מחוזה הקלטות נצלני והפיק לו את התקליט השני והמצליח עד מאוד Piano Man שיצא ב-1973 (השנה שבה הוציא טום וויטס את "קלוזינג טיים" שלו). ג'ואל התחתן, חזר לניו יורק ומרוב התרגשות כתב להיט ענק בהשראת עיר הולדתו האהובה: "New York State Of Mind”. הנסיקה שלו רק המשיכה מכאן. ב-1977 יצא תקליטו "הזר" (עם הלהיט " just the Way You Are”, שזכה מאז לכ-200 גירסאות כיסוי) שנמכר במליונים. ב-1978 הוא סיפק למעריציו עוד אלבום מוצלח, "רחוב 52". זו התקופה המוצלחת שלו.
ניגודים
ב-1981 עבר תאונת דרכים קשה שכמעט הרגה אותו. הוא התגרש מאשתו אליזבט בסוף אותה שנה ויצא להירגע באיים הקאריביים. כמו באגדות היפות, הוא פגש שם נסיכה גבוהה בשם כריסטי ברינקלי, דוגמנית-על מהחלומות שהפכה לאשתו ואם ילדיו. ברינקלי כיכבה בקליפ שנעשה לשיר שהביא לבילי ג'ואל את המקום הראשון בארה"ב ובבריטניה גם יחד: Uptown Girl
מפה ואילך זו כבר שאלה של התייחסות. העובדה היא שג'ואל השפיע גם על גארת' ברוקס, רכיכת קאנטרי מורטת עצבים, וגם על בן פולדס, איש פסנתר אנרגטי וכשרוני מאוד. שני הצדדים
הסותרים באישיותו המוזיקלית באים לידי ביטוי (וניגוד) חריף גם באלבום החי.
כשמקשיבים לשני הדיסקים מגלים את שני הצדדים של ג'ואל, רוקנרול שטוח אך קצבי ויעיל, לצד ביטויי רגש אצור ונגינה רבת-ניואנסים של בלדות עם פזמונים כובשים. ג'ואל משתמש בפסנתר לרוחב ולעומק ומרשה לעצמו לגעת בנקודת הכאב שלו, מבהיר לשומעיו מה, בכל זאת, יש בו שהופך אותו לאמן טוב. הוא עובר מהתפרצויות של אנרגיה והתלהבות למופנמות נרעדת ויודע לשבור את המונוטוניות המסוכנת עם שינויי ניואנסים ושזירה דקה של הומור.
ונסכם: הדיסק השני מוצלח יותר מהראשון, לטעמי, בזכות רצף כובש של שירים שמקבלים חיים חדשים בהופעה. Movin' Out, תמיד אשה, Innocent Man , "יו מיי בי רייט" וכמובן "פיאנו מאן". מי שאוהב את ג'ואל בפרט ואת הז'אנר הפסנתרי הזה בכלל, יפיק הנאה גדולה מהאלבום הכפול הזה, שמתחבב יותר ויותר עם הזמן וההאזנות הקשובות לו.
נא להמתין לטעינת התגובות
