זה מטוס? זאת ציפור?
לא, זה רק האלבום האלטרנטיבי הכי טוב שכנראה עוד לא שמעתם. לרגל ההוצאה המשודרגת של האלבום של ניוטרל מילק הוטל, בועז כהן סוקר את התופעה המוזרה והמופלאה של "באווירון, מעל הים"
פעם סודות כאלה, כמו הלהקה הזאת והאלבום הזה, היו נשארים בין החבר'ה. אם היה לך מזל, אז אחד מחבריך היה מיידע אותך, וזהו. היום יש אינטרנט. היום אסור לאלבומים שכאלה להישאר במחשכים. את זאת יודע גיא חג'ג' מהשרת העיוור, שמנהל מסע מסיונרי חסר-פשרות ומוצדק לגמרי למען האלבום הזה. את זאת יודעת גם נטע קובלנץ שפרסמה טקסטארוך ויפהפה על הדיסק הזה בבלוג שלה - "רשימות של ספרנית דילטנטית".
הבלוגרים התגייסו למען יצירת-המופת-הידועה-למעטים-הזו. שירים של חיפוש באינטרנט יגלה אנשים שהפכו את הדיסק הזה לסוג של אובססיה. משהו שהם חייבים להכיר לכל חובב אמנות באשר הוא שם. ההתנהלות האינטרנטית הזו לא נעלמה מעיניהם של בעלי האתר המבורך/פלצני פִּיצְ'פוֹרְק שבזמן אמת זילזל בדיסק הזה והעניק לו ציון סתמי, אבל עכשיו מיהר לתקן את הפאדיחה ההיא, שיכתב את ההסטוריה שלו עצמו ורשם את המספר העגול והמושלם 10 .
קים קופר העורכת של המגזין "סקראם" כתבה ספר שלם על הדיסק הזה. ואם תקראו את הקישורים, תגלו עוד משהו שיפה בניוטרל מילק הוטל: הם מצליחים להפיק רגשות עזים מאלה שכותבים על האלבום שלהם.
גם אחרי 20 פעמים של האזנה רצופה לאלבום הזה, תוך כדי השתקעות מוחלטת במלים ובעטיפה, אני לא יכול להגיד שאני מבין אותו. הוא לא אלבום שמקשיבים לו ומתאהבים בו. הוא מחלחל. דרך העור. דרך הנימים הסמויים של הנשמה. הוא לא "אופנתי" ואם הוא מתכתב עם משהו, זה עם יצירות ספרות וקולנוע, ולא כל-כך עם מוזיקה.
ניוטורל מילק הוטל (הוקמו ב-1989, הוציאו אלבום בכורה On Avery Island ב-1996) בעצם עשו אלבום לכל מי שהיה הילד הכי גמד, שמן או דחוי בכיתה, למי שהיה קריפ או סתם ראה את החיים חולפים כמו איזו מסיבה שהוא לא הוזמן אליה. "באוירון, מעל הים" שיר הנושא מגיע ברצועה השלישית, ואז נפתח השער אל "הילד עם שני הראשים", "טיפש", "הולנד, 1945", "בת קומוניסטית", "רוח רפאים" ובעיקר, בעיקר, שיר מספר 8, "או, קומלי", השיר הממוטט שאחרי שהתמכרתם לו תגלו שלעולם הוא לא יוכל להימאס. כל אלה נותנים אפשרות להבין כמה רחוק יכולה מוזיקה מודרנית להגיע כשהיא רוצה להיות אמנות, ולא מוצר צריכה בידורי.
ולו רק בשל העטיפה. צילום: יח"צ יחצ
לכל הילדים הדחויים בכיתה
הדמויות בשירים של ג'ף מנגום מעוותות פיזית או נפשית. תמצאו שם את הילד שהוא מלך פרחי הגזר, את הילד בעל שני הראשים המשומר בצנצנת פורמלין ויש למנגום גם אובססיה עזה לאנה פרנק – אין ספק: מנגום חובב ביזאר. הוא תוצר של הפרברים האמריקאים, אלה שמתוארים כה חריף בספרים של הובס ("מוזיקה ללפידים") ובסרטים של טוד סולונדז.
יש בו שיר אהבה דתי לצד תשוקה מרטירית להישרף, ושאפרו יפוזר מעל הים, ממטוס, כדי שלא יישאר ממנו זכר. בשוליים של החברה, בפינה הכי רחוקה של הכיתה, או של חצר בית הספר: שם תמצאו את הגיבורים הדחויים של Neutral Milk Hotel ומנגום שופך פנימה את כל החוויות האישיות של הילד שגדל בחור נידח בדרום, במדינת לואיזיאנה, בחור שנקרא ראסטון. זה מזכיר את הכתיבה האוטומטית של ז'אק סטרינברג ("אהבתיך, אהבתיך") ואת הסרטים העצמאיים האמריקאים ("ברוכים הבאים לבית הבובות"), ונע כל הזמן בין היופי הבלתי נתפס של המוזיקה המלודית, הילדותית, הכובשת-לב, לבין המשמעויות הנלוות, הקשות. ילדים שחייהם קשים, שהם פועלים בתוך בועה, מתוך כמיהה רבה למשמעות ולאהבה, ילדים
מנגום מכמיר לב ושובר אותו בו זמנית. הוא עושה את זה עם גיטרה אקוסטית שעוטפים אותה כל כלי הנגינה שבעולם, בכל שיר מגיחים צלילים אחרים, מחמת-חלילים כמו מסרט ילדים, אקורדיאון בודד ועד סקציית נשפנים שמזכירים הלוויה על רפסודה בנהר המיסיסיפי. פאנק-קאנטרי זו אחת ההגדרות שאפשר להצמיד לאלבום הזה, אבל זו הגדרה מאוד חלקית ולא ממצה. גם פאז-פולק זו הגדרה אפשרית. הסאונד באלבום הזה הוא ייחודי כמו השירים שלו, לפחות.
מה הופך את "באוירון, מעל הים" לאלבום מושלם ועל-זמני? אולי העובדה שהוא כולו נוצר בתוך תודעתו של אדם שיש לו עולם פנימי עם הגיון משלו. מנגום כמו חי בתוך בועה ענקית שמרחפת איפשהו במקום מנותק מהחלל והזמן, חללית שבתוכה הוא נעל את עצמו (או שתמיד היה נעול בה), ובה הוא כותב מלחין ושר, ומתוכה הוא משדר אלינו. זה גם יפה מאוד אבל גם מרתיע, מלנכולי ומכשף בצורה חריפה, כשגם העטיפה המצויירת מוזרה וקסומה והולמת את התוכן של האלבום: "ויקטוריה המעופפת", ציור של האמן ממסצו'סטסבריאן דיוואן.
רוברט הרדי מ"פרנץ פרדיננד" התגייס למען הפצת גדולתו של האלבום בעולם. "למשך שנתיים זו היתה הקסטה היחידה שהיתה לי בפורד פייסטה שלי", הוא כותב על העטיפה החיצונית של ההוצאה המחודשת. גם ריצ'רד ריד פארי מ"ארקייד פייר" שפוך מהערצה: "זה אחד מאלבומי רוק הכי מעוררי השראה ששמעתי בחיים שלי, בכל פעם שאני מאזין לו אני מרגיש שעברתי דרך משהו שאני לא יכול להסביר ולהבין" וכך גם האמן המכנה את עצמו "פוג" התנדב לומר סנגוריה נפעמת: "זה אלבום משנת 1998, אבל כבר אפשר להגדיר אותו כ'קלאסי'".
במטוס, מעל הים. אולי הפעם זה יצליח לחדור את חומת הבטון של התודעה הכללית? אני, את שלי אמרתי. עכשיו אתם תעשו מה שאתם מבינים.
Neutral Milk Hotel- in the aeroplane over the sea - יבוא: אן אם סי 1998
נא להמתין לטעינת התגובות
