בתוך שניה מתוקה
קורין אלאל חזרה להופיע והעלתה ברביד אורן געגועים לזמרות מהזן הנדיר. ביקור בהופעה של איתי פרל נותן תקווה שגם לדור הצעיר יש מה להציע
אלאל היא אחת היוצרות היחידות בארץ שיש לה את יכולת, ניסיון ורפרטואר שירים מגוון מספיק כדי למלא מופע מעין זה. היא עולה לבמה בפשטות שכל כך אופיינית לה, בג'ינס וגופיה, עם חיוך וקטעי קישור קולחים, ובליווי של חמישייה מעולה הכוללת גיטרה אקוסטית, גיטרה חשמלית,בס, קלידים ותופים.
תוך דקות מתחילת המופע הקהל מתמכר: לקצב שלה, לקול המחוספס ובעיקר לעובדה הבולטת כל כך - אלאל פשוט נהנית להיות על הבמה. בזה אחר זה היא שולפת שורה ארוכה של להיטים, רובם פרי הלחנתה ולחלקם גם כתבה את המילים, וסוחפת את הקהל לחגיגת רוק נפלאה.
אלאל מוכיחה שהיא לא רק זמרת – אלא גם פרפורמרית ענקית, והנוכחות שלה ממלאת את החלל וסוחפת את הקהל. היא נעה בין אנרגיות מתפרצות לשירים שקטים דוגמת הביצוע המופלא שלה לשנסון "החיים בוורוד" של אדית פיאף, שבמהלכו היא עוברת לשיר בשפת אמה – צרפתית. את אותה חיות פנימית היא גם מביאה לשירים כמו "שפת אימי", או "חזקה מהרוח" שאותם היא מבצעת בחן רב.
אחד מרגעי השיא של הערב הוא הביצוע שלה ל"שיר הגרביים", שנכתב על ידי סמל יגאל שילוני ז"ל, שנפל במלחמת יום כיפור ושאלמנתו נכחה בהופעה.
"יש שירים על שקיעות ועל ערב / יש המנון לשריון הפלדה / יש פזמון גם לכובע הגרב / אבל לא לגרביים, ילדה", שרה אלאל – והשיר מקבל עומק חדש ומרגש בימים שלאחר הלחימה בצפון. בכלל, לאורך כל הערב נדמה כי לאלאל, כמו גם לקהל, קשה להתנתק מימי הלחימה בצפון ובעיקר מהחיילים, שלהם היא מקדישה את מרבית השירים.
אולי משום כך הביצוע שלה ל"אין לי ארץ אחרת" מקבל משמעות שונה, מצמררת בהרבה, בימים שלאחר הלחימה, בעיקר כשהיא משתפת בו את הזמרת האורחת לערב זה – הרוקרית דנה ברגר.
ברגר מבצעת בהופעה גם להיטים משלה, כמו "חמימות חולפת", "עד הקצה" ו"לישון בלי לחלום". ההבדל בין השתיים בולט. גם ברגר היא חיית במה, אבל הקול הנקי שלה שונה מזה המחוספס של אלאל – ולכן החיבור בין השתיים מרתק כל-כך. אבל זו דווקא ההופעה הספונטנית של אלאל עם אלונה דניאל, שמנגנת על התופים בהופעה, בשיר "עולם מושלם", שמשאירה צביטה בלב וגם מעוררת געגועים לדניאל שנמוגה פחות או יותר מהבמה בשנים האחרונות.
אלאל בוחרת לקנח את ההופעה עם "שירים באל"ף", כפי שהיא מכנה אותם, וביניהם "אנטארקטיקה" בביצוע נפלא. אחרי הכל, אלאל משתייכת לזן נדיר של רוקריות מעולות עם אנרגיות מתפרצות, מהסוג שקצת נשכח או נעלם במקומותינו.
נטע זר בנוף האורבני. איתי פרל. צילום: ארי אביץ צילום: ארי אביץ
התעשייה האבירית
חוויה שונה לחלוטין היא ההופעה של איתי פרל. הקסם בהופעה שלו הוא דווקא בפשטות שלה: במה קטנה שבקושי מכילה את איתי ואת הגיטרות שלו, ומאחוריה ממוקמים אנשי הסאונד והתאורה – מוסתרים מעיני הקהל.
הוא עולה לבמה ב"היינקן הבימה קלאב" התל-אביבי לבוש כמו חתן ביום חתונתו, חולצה לבנה מכופתרת, חליפה שחורה ומטפחת לבנה מבצבצת מתוך כיס הז'קט. יש בכך משהו מוזר, בעיקר בישראל שבה רוב הזמרים מופיעים בג'ינס וטי שירט - בסגנון שלמה ארצי.
פרל, יליד צפת שהגיע לפני כמה שנים לעיר הגדולה, למד ב"רימון" וכבר הוציא אלבום בכורה בשם "בנות", הוא
נטע זר לנוף האורבני התל-אביבי.
הוא שר בקול חם ועמוק טקסטים על יחסים, אהבות ואכזבות, שנוגעים עמוק בתוך הלב, ומתאימים במדויק להופעה האינטימית שהוא מציג על הבמה. הוא דן באהבה, בהסתבכויות שהיא יוצרת ובחיפוש אחריה, אבל כוחו האמיתי הוא דווקא בתמימות מלאת החום שהוא משדר.
פרל פורט היטב על מיתרי הרגש, הוא מבצע רוק אקוסטי, מינימלי, שנכנס עמוק בעיקר כשהוא משלב נגיעות ג'אז ובלוז חמקמקות בתוך השירים וביניהם. למי שמחפש הופעה מינמליסטית, רגועה ומרגשת, פרל בהחלט יכול להתאים.
נא להמתין לטעינת התגובות
