הבא בתור הוא סוס
"קטאמין" היא ה-שוליים של הרוק הישראלי, המפנה פרצופו אל מעבר לים
אצל "קטאמין" הכל טיפה שונה. ההרכב הזה שקרא לעצמו על שם הסם הקטלני הנפוץ אצל סוסים ואנשים שחושבים שהם דולפינים, החליט שהוא לוקח את עצמו הכי ברצינות והולך לעשות רוק מחוספס, אפל ואקוסטי מבלי לחשוב לרגע מה יקרה אם וכאשר יחליט הקהל לעשות צעד אחד אחורה ולהפגין התעלמות. להם תמיד יש את האופציה לחזור לתפוח הגדול, כי שם כמובן, אפשר לחיות בסבבה גם בשוליים.
רק בשביל הסדר, סקירה היסטורית קלה: קטאמין הם אסף ת'גר, יגאל פרשטמן, אורי פרוסט וזואי פולנסקי. לפני כשנתיים הם שיחררו לחנויות אי. פי מקסים, עליו הוקלטו חמישה שירים עם חידוש לשיר של סוניק יות' "Pacific coast highway". שנה לאחר מכן השמיע תג'ר (שעבד בעבר עם סמית', מולוקו ועוד) אסופת סקיצות מוקלטות על טייפ לאורי פרוסט (כרמלה, גרוס וואגנר) ומשזה שמע אותם החליט שהחומרים כל כך טובים, שפשוט חייבים להוציא אותם לשוק. כך קרה, שבשיתוף פעולה עם שרון קנטור, אדם שפלן ועוד מספר חברים טובים יצא האלבום הראשון של קטאמין שנקרא Lag. האלבום ההוא שהתאפיין בסאונד אפל וקודר, הביא את חברי הלהקה למרכז סצנת האלטרנטיב שבתל אביב, אך לא לגמרי חצה אותה.
שנה עברה וחברי ההרכב, שככל הנראה נהנו מכל ההייפ והעשייה, מוציאים אלבום קונספט חדש בשם Forest of Bobo. בובו הוא דב. עטיפת האלבום והחוברת ששוכבת בתוכו מביאים את סיפורו של מי שנולד במפעל קטן כחלק מפס יצור, בהמשך הוא מגיע אל ביתו החדש, שם הוא אמור לבדר ילדה קטנה אך משמגיע הלילה והחברה החדשה הולכת לישון, יוצא בובו אל הלילה השחור (האיורים המדהימים של סת' טוכמן, בשחור לבן,
קורעים את הלב) שם הוא פוגש במספר טיפוסים לא נעימים במיוחד שמבריחים אותו אל מערתו הקטנה והחשוכה. מרוב ייאוש ולאחר בהייה במראה, יוצא בובו אל המפעל ממנו יוצר, רק בכדי להיכנס אל המכונה, להיגרס מחדש ולצאת לחיים חדשים.
עכשיו, קחו את הסיפור העצוב הזה ונסו לחשוב איך כל זה נשמע בליווי מתוח של גיטרה אקוסטית יחד עם עשרות רעשים ואפקטים שממלאים את החלל בתחושת מחנק קלה. אולי כאן צריך להגיע הסבר קטן על הקול של אסף ת'גר. מדובר ביוצר, שלי באופן אישי הזכיר יותר מכל את בק. העייפות המדומה, הנונשלנטיות, האופן החשוף בו הוא שר והיכולת להעביר כל כך הרבה מטענים מבלי לעלות או לרדת סולמות מכניסים את המאזין לטיול מסויט ביערות האפלים של הדמיון. שלא תבינו לא נכון, יש כאן גם לא מעט רגעי נחמה אך אלו תמיד מסתתרים בין רגעים דיסהרמוניים כבדים.
איכשהו, כל האפקטים והלחשושים של ת'גר, (שכפי שלבטח הבנתם מוביל את ההרכב) לא פוגעים באינטימיות של האלבום. במקום זה, אנחנו מקבלים בטן חשופה שמתאפיינת בתחכום צנוע ומדויק. אולי זה מה שהופך את קטאמין ללהקה מיוחדת וראויה כל כך. גם אם הם נחשבים כאמני שוליים (והם עדיין נחשבים ליוצרים כאלה) הם לא מבקשים ליצור חומרים בלתי נגישים. נכון, צריך לפחות שלוש האזנות בכדי להתחיל להתרגל אליהם, ונכון שאין כאן כינורות שמלווים את הקול הנעים של איזו בוגרת רימון אבל את כל המרכיבים המרגשים שצריך להכיל אלבום רוק טוב, דווקא יש. אז לכו לחנויות ותקשיבו טוב טוב לקטאמין. בטוח שאחרי זה יהיה לכם משהו נבון להגיד על מצב השוליים בארץ.
בק? נסו תג'ר יח''צ
נא להמתין לטעינת התגובות
