ישר כמו פלס
משהו רע עובר על המוזיקה הישראלית. נינט, קרן פלס, מירי מסיקה והראל סקעת, גבסו, אפרת גוש, איה כורם ויוני בלוך, הכוכבים הנולדים ויוצאי רימון, כולם מכונסים תחת מכנה משותף אחד: המוזיקה שהם עושים נורא משעממת. המילים בנאליות, ההפקה מיושנת, והגיטרות כבר מזמן לא מנסרות. למה צעירי המיינסטרים סוגדים לנחמדות? ובכן, זה לא רק בגלל גלגל"צ
הדליקו את הרדיו. בקרו בחנות המוזיקה הקרובה למקום מגוריכם ודרשו "משהו ישראלי נחמד". נסו להקשיב לרינגטונים ברחוב, במשרד, בתחנת האוטובוס. התכווננו לערוץ המוזיקה הישראלית בשעת הפריים טיים. עכשיו תעבירו לערוץ 2. כולם , ללא יוצא דופן, יכוונו אתכם אל חיקו החם של המיינסטרים המוזיקלי המקומי, עם הפסנתר האוורירי, השירה הבנאלית והמבט עמוס הרגש. גם בלי להיגרר למלחמת בוץ מזמרת בין שתי הקלישאות הגדולות של עולם המוזיקה המקומי - גלגל"צ ו"כוכב נולד", וה "עוולות הנוראיות" שהן גורמות ביחד ולחוד לדברי מבקרים יודעי כל וחורשי מזימות - חייבים להודות שתעשיית המוזיקה הצטמצמה בשלוש השנים האחרונות לכדי שטאנץ קבוע, רגוע, ובעיקר לא פוגע. ויש הוכחה טרייה באדיבות חילופי השנים. ובמקום הראשון במצעד הפזמונים תשס"ו גם של גלי צה"ל וגם של רשת גימ"ל: "ואת" של הראל סקעת, מילים ולחן: קרן פלס (זמרת ותגלית השנה בשני המצעדים), פלטפורמה : "כוכב נולד", עיבוד כלי מיתר: נוכח.
הקו הדק בין אריק ברמן לדין דין אביב נח בנוסחה פשוטה קלילה אחת, שהתגבשה מול האוזן הישראלית כמעט בלי ששמנו לב: רכות אישית שופעת, אזכור של נערה דומעת, לחן נוגה על גב פסנתר, נופת צופים ופזמון חוזר. משהו שבלי מילים על גב המנגינה היה יכול לארח לאוזן לחברה בדרך לקומת הגג. עד לפני שנתיים כל ילד רצה להיות ראפר שמסלסל בשעות הפנאי, ופתאום, ראה זה פלא, התגלו מחוזות הרגש המחורזים ועיבודי כלי המיתר המתוקים בהפקה מהודקת כפי שהיא תעשייתית.
התקופה האחרונה המטירה עלינו את הג'מעה של בית ספר "רימון" על שם מירי מסיקה, קרן פלס, איה כורם והאחים למשפחת חיטמן, אך גם את דניאל סלומון, גלעד שגב, טל שגב, הבלדות הנוגות של הדורבנים, אפרת גוש, יוני בלוך, שי גבסו, הראל סקעת, הראל מויאל ואפילו מה קשור?כלהקת זמר.והדובדבן שבקצפת: נינט טייב.כאשר כל אלה מרננים בגבולות המוגדרים של בנאליה אמנותית חסרת מעוף, השאלה הגדולה היא שאלת הביצה והמפיק המוזיקלי, גם אם לא קוראים לו אורי זך או הנרי: האם זה מה שהקהל רוצה, ולפיכך מקבל ואוהב, או האם זה מה שרוצים לתת לקהל, ולפיכך הוא עדיין יקבל וילמד לאהוב?
"אין ספק שמדובר במוזיקה מאוד נעימה, אבל זו מוזיקה שמצליחה להחזיק אותך בדיוק שלוש דקות. מעבר לזה היא לא עושה כלום", אומר יא-יא כהן אהרונוב, בסיסט להקת הדג נחש. "אני גם בטוח שאני לא היחיד שמרגיש כך. יש בזה משהו מאוד מצחיק, שדווקא הדור הצעיר הפך לדור שלא מעז ולא מחדש שום דבר. נוצרה כאן תחושה שהדור הצעיר של המוזיקאים הוא בעצם דור מבוגר מאוד. אין כאן אף אחד שיביא את הדבר החדש וירעיד את המדינה, וזה דברים שיוצאים אך ורק מתוך תעשיית המוזיקה. במקום ללכת קדימה הם הולכים אחורה. במקום להביא את המוזיקה של 2006 הם עושים את המוזיקה של שנות השבעים.זה עצוב".
ומאיפה השינוי הזה אמור להגיע?
"זו שאלה טובה, אני לא בטוח שיש לי תשובה עליה. אולי מהדור הבא, אולי לא. לנו, בכל מקרה, נשאר רק לחכות לו בסבלנות".
מיינסטרים הוא לא דבר רע. חשוב להדגיש זאת. בנוסף, כל האמנים שיוזכרו בכתבה זו מנסים בסופו של יום להתפרנס בכבוד ממוזיקה, משימה לא פשוטה לכל הדעות. הבעיה מתחילה ברגע שהמיינסטרים הופך למועדון צפוף וצפוי מראש שהכניסה אליו מותרת למתי מעט, וכאשר על הדרך הוא גם רושם לעצמו סטנדרט קבוע של מידות הצלחה שבלוניות ומשעממות לאללה. בשנים האחרונות נוצר גם הרושם שהתהליך הטבעי של נדידת השוליים המוזיקליים אל המרכז ולהפך, כפי שנעשה בזמנו עם הרוק (מפורטיס ועד היהודים), הצליל המזרחי (משרית חדד ועד עמיר בניון), האלקטרוני (מאייל ברקן ועד אינפקטד מאשרום), מוזיקת העולם (מוש בן-ארי עד עידן רייכל) ומגיפת ההיפ הופ-נתקע. זה לא שכבר אין שוליים: מידת החשיפה אליהם התעמעמה, ובמרבית המקרים נעלמה לגמרי מאחורי זקנקנו המטופח של ג'קו אייזנברג. למה? תלוי את מי שואלים.
"היום יש קריטריונים מאוד ברורים למה הופך אמן למצליח בישראל", אומר אייל "קוואמי דה לה פוקס" פרידמן, אמן היפ הופ ומגיש תוכנית הרדיו "הקצה" בגלגל"צ. "יש חבילת קומפלט: מארז שכולל אלמנטים שמרכיבים את האמן המדובר שיש סביבו באזז. היא כוללת קודם כל סאונד שלא יעיק לאף אחד על האוזן וסוג של תדמית שכוללת לוק טלוויזיוני מאוד מסוים. אבל הנקודה החשובה ביותר בסיפור היא השדרוג למעמד הגבוה החדש בישראל: הסלבריטי. לשם כולם חותרים. כל המדיה אומרת לך שלשם אתה צריך לחתור אם אתה רוצה להגיע לאנשהו בחיים. המוזיקה היא מה שנעשה ברקע של כל הסיפור הזה".
פרידמן , אגב, הוא מאחרון גיבורי הפעולה שחרת על דגלו את ההליכה המתריסה נגד הממסד
זועף פחות ומפוכח יותר, מבקר המוזיקה וכבוד השופט גל אוחובסקי נשמע קצת אחרת. הוא אוהב ומעריך מוזיקה שתוגדר על ידי רבים כ"פופ מתקתק", ולדידו , הדשדוש בתעשיית המוזיקה המקומית לא באמת קיים. "הדברים האלה נעים במעגלים, בסוג של זרימה", הוא מפרט. "יש הרבה אנשים שמכוונים כיום ביצירתם לגלגל"צ, ויש גם הרבה אנשים שעושים אינדי. רק שמי שעושה כיום משהו 'עצמאי' ו'אחר' נחשב לממש 'אחר'. נוצר מצב שבו מצד אחד יש לנו מיינסטרים איכותי-אביתר בנאי, אפרת גוש, עברי לידר - ומצד שני, באלטרנטיבה, יש דברים לא פחות טובים כמו 951' ודה גירלז, עם זכות קיום בארבעה מועדונים בתל אביב. חסר טווח ביניים, אמצע, יצירה על גבול הגלגל"צ".
אבל את הטווח הזה כבר ממלאים כל מיני שיבוטים מחייכים שעושים בדיוק אותו דבר. כנופיית רימון, למשל.
"את כל החברים החדשים מרימון אפשר להדביק למקום שבין אותו מיינסטרים איכותי לבין 'כוכב נולד'. קרן פלס, לדוגמה, אינה מפריעה לאיש. והיא גם לא עוזרת לאיש".
ואיך , בשם שמעון השכן, מפנים ממנה את אור הזרקורים?
"זו פשוט תקופה. מה שיקרה בסופו של דבר זה שמישהו שנמצא כרגע בשוליים יזוז כמה צעדים קדימה. אם זה גבע אלון, או עמית ארז, או אחת הלהקות של ניצן חורש, או העברית. צריך רק שניים-שלושה גופים שיזוזו פנימה".
כנראה שלא הכל שחור." יש גם צדדים חיוביים למה שקורה היום במוזיקה הישראלית", מצהיר מבקר המוזיקה שי להב. "יש תחושה של משהו מאוד דמוקרטי עם מה שיוצא החוצה. הרי חלק מאוד משמעותי במוזיקת השוליים שנוצרה פה נובע בעיקר מנוסטלגיה: אנשים נהנים לדבר על נושאי המגבעת, אבל בשורה התחתונה, בתקופתם, הם לא נחשבו להצלחה כזו גדולה. אז בשנות השמונים והתשעים היתה כאן דיקטטורה תרבותית שהחליטה מה טוב ומה לא, בלי שום קשר למה שהקהל רצה לשמוע. היום המיינסטרים מבטא את מה שאנשים באמת רוצים לשמוע. ומה לעשות, אנשים לא רוצים שיאתגרו אותם. הם רוצים דברים פשוטים".
יש בזה משהו מאוד עצוב.
"אבל זה לא כאילו שצמחה פה כמות של עשייה מקומית והאנשים הרעים מהרדיו לא נתנו לה צ'אנס. אלג'יר, למשל, הוציאה השנה אלבום שכולם השפיכו עליו בצורה חסרת תקדים. גם עם כל ההייפ, וגלגל"צ שהכניסו שני שירים לפלייליסט, והופעות הפולחן בבארבי - הם לא עשו היסטוריה גדולה. האלבום לא הגיע לזהב, הלהקה התפרקה ולא ראית גדודים של מעריצים בוכיים מסתובבים ברחובות.
"שורש הרע הוא באמת בערוץ שתיימיזציה. ברגע שנכנס האלמנט המסחרי - הכל מתכוונן לפיו. ברגע שיש כסף-מתכווננים סביבו ואך ורק סביבו. לכאורה יש כאן משהו מאוד מוזר: בתקופה שהיה כאן רק ערוץ אחד, בלי אינטרנט ועשרות ערוצים, המוזיקה היתה הרבה יותר נועזת. ב-87' יצאו כאן החברים של נטאשה, אהוד בנאי והפליטים, קורין אלאל ומאיר בנאי. דווקא כשהיה רק הערוץ הראשון ישבו אנשים שלא רצו תרבות ורייטינג וכל אחד עשה לטעמו. אין לי ספק שאם אהוד בנאי או נטאשה היו יוצאים היום הם לא היו מצליחים במציאות הזו. מצד שני, כאמור, יש בזה משהו מאוד דמוקרטי - אנשים שומעים מה שהם רוצים לשמוע ולא מה שמכתיבים להם".
אז מה זה אומר על התרבות המקומית שדורשת את המוזיקה שלה אקסטרה לייט?
"המוזיקה משקפת את הדור שעושה אותה. בשנה האחרונה כל הצעירים שפרצו החוצה, אם זה קרן פלס, מירי מסיקה או הראל סקעת, כולם צעירים-זקנים. האליל שלהם הוא סשה ארגוב, לא פורטיס. בזה הם משקפים נאמנה את הדור שלהם שעסוק רק בעצמו ולא מסתכל מסביב. הדור שלי, עשר שנים מעל הדור הזה, היה דור של צעירים שיצאו להפגין בעד היציאה מהלבנון, נגד הרב כהנא, לא משנה מה. אלה אנשים שבנו את ה' פינגווין' וה'רוקסן', אנשים שניסו לעשות משהו אחר. הדור הזה לא רוצה לעשות משהו אחר. הדור הזה הולך ל'זאפה' לשמוע הופעה באווירה סטרילית. אז מה אתה מצפה מהמוזיקאים שלו? עברי לידר שר:'זה דור שלם של אנשים שלא אכפת להם כמעט מכלום'. כל המלחמה הזו שעברנו בלבנון היא דוגמה טובה: בזמן שסופרים ואמנים קמו להביע את דעה - בין אם היא צודקת או לא - לא שמעת מוזיקאי אחד שאמר משהו. לא משנה מה. אז פני המוזיקה כפני הדור, ונראה לי שאדישות וייאוש זה כמעט אותו דבר".
"יכול להיות שבסביבה שהיא מאוד אלימה והופכת לאלימה יותר מיום ליום דווקא יש רצון למוזיקה רגועה, כמעט אסקפיסטית", טוען רוני בראון, מנכ"ל חברת התקליטים הליקון. "בארצות הברית, בשנות השבעים, בזמן שמסביב היתה מלחמת וייטנאם והרחובות ממש בערו, חברת התקליטים איי אנד אם שחררה דווקא את אלבום הבכורה של הקרפנטרס. הסאונד המתוק הזה כבש את אמריקה כי היא היתה במצב קיצוני מבחינת רעש הרקע הסובייקטיבי, והיה חיפוש אחרי רוך, אחרי מתיקות".
"תבינו, מדינה ישראל היא המדינה הנאורה היחידה שאינה תומכת בצורה אקטיבית במוזיקה ובתרבות המוזיקלית. היא השכילה לתמוך בקונצרטים ובתאטראות, היא תומכת בקולנוע, אבל במוזיקה? כלום. ויש יותר אנשים ששומעים מוזיקה ישראלית משרואים קולנוע ישראלי. אז בהיעדר תמיכה במוזיקה, כשגם האינטרנט וגם הפיראטים נוגסים בנו, ובהיעדר מדיה חזקה שתמכור ותקדם מוזיקה - ולא ערוץ מוזיקה שקיבל איזה טיקט או 15 תחנות אזוריות שלכולן יש שפיל אחת עם השנייה - חברות התקליטים צריכות לעשות דברים שאפריורי פונים למכנה המשותף הרחב ביותר".
"המדינה ששה לחלק זכיונות לברוני תקשורת, אבל לא לתעשיית המוזיקה", מסכים מנכ"ל נענע דיסק ניצן זעירא, שכבר שנים רבות נחשב לאביר על הסוס האלטרנטיבי והביא לתודעת הקהל הרחב אמנים כמו פורטיס, ברי סחרוף, רוקפור ונקמת הטרקטור. "יש פה מדינה גרידית שלא תיתן לענף המוזיקה להתרומם כי זה יחבל לה בתוכניות. הדבר היחידי שהדביקו לנו זה את הממונה על ההגבלים העסקיים, שמקצץ לנו את הכנפיים. את המוזיקה נתנו ל'מוזיקה24' של אולפני מימד, שבמקום להפיק קליפים עשו את'ילדות רעות'".
ואיך חברות התקליטים מתכוונות להילחם בזה?
"אין חברות תקליטים יותר", הוא צוחק בייאוש. "זה כמו לדבר על חברות קרח. החברות האלה פשטו את הרגל. ענף המוזיקה מוכה,גלמוד ועזוב. המוזיקה הפכה למשהו זול שלא שווה להתעסק בו ולהשקיע בו. אם לפני עשר שנים הייתי משקיע במשהו ומבטיח מאה אלף דולר, היום אני אחשוב פעמיים אם להשקיע 3,000".
"אני לא מאשים איש, אבל בתקופות שהתעשייה בחו"ל סבסדה את המוזיקה המקומית, בהחלט נוצרו פה דברים חדשים, כמו פורטיס או היחידה לטיפול נמרץ", טוען בראון. "כיום, במציאות הכלכלית, פשוט אי אפשר להתעסק בקיצון. הנה דוגמה: כחברה עמדנו כולנו בלב שלם מאחורי האלבום הראשון של פוצ' (הזמר אמנואל שטיינבאום - י.ס, א.ו), שאני מאוד מאוד מחבב. אבל פתאום אתה רואה שמכרת רק אלף חתיכות, אז אתה אומר לעצמך רגע, איפה אני חי? ".
אבל באיזה לקסיקון נחשב אמן כמו פוצ' לקיצון? דובר בסך הכל על קצת "אחר".
"אם עכשיו ייצא לך אלבום 'אחר', עם גיטרות שהן טיפה יותר חריפות, זה יישמע קיצוני לקהל הרחב. הקהל הישראלי אמנם מחונך, אבל מונעים ממנו להתחבר לדברים אחרים. זה בדיוק הסיפור עם האלבום של נינט: התנהלו שיחות ארוכות ומורכבות על כך שהיא צריכה להביא תקליט מתוק וסימפטי לעם ולאומה, אבל בסופו של דבר הלכנו עם הקו שלה: תקליט רוק. יכול מאוד להיות שנשלם על זה מחיר יקר. להגיד שזו היתה החלטה שיווקית נכונה? נדבר בעוד כמה חודשים. אבל גם הוא בפירוש לא תקליט קיצון".
זה מצחיק כשהדברים האלה מתייחסים למאמי הלאומית, שתגיע לזהב גם עם אלבום שבו היא קוראת את ספר הטלפונים, ובעיקר כשהם באים ממנהל החברה שהביאה לעולם את רוני סופרסטאר.
"רוני היא פרויקט נסיוני, מיתוגי, ששואל מתוך פנתאון עולמי. לכל תרבות בכל שפה יש את הפופ איידול שלה. אף אחד לא קם ואמר שזאת יצירת קאטינג אדג', הכי חדשה ומדהימה. הפקתית, שיווקית, מבחינת סאונד? זה כן. אבל אחרת זה די פאתטי".
כל הקיטורים לעיל לא מבטלים עובדה בסיסית אחת: בשנים האחרונות נערכים בישראל לא מעט נסיונות מוזיקליים מקוריים, אלא שמרביתם יוזמות של יוצרים ותיקים ומבוססים. הדור הצעיר, זה שלכאורה אמור להיות הרענן והשאפתן, יזמין שיר מקרן פלס ויעמעם מראש כל נתון ביצירתו שיכול להתפרש כשנוי במחלוקת. מדגם מאוד לוקה בחסר, שימו לב לממצאים: פורטיס וסחרוף הוציאו השנה אלבום בועט ובעל אמירה אקטואלית טעונה. גידי גוב התחבר למחוזות הג'אז אחרי שכבר שיתף בעבר פעולה עם עמיר בניון. יקיר הפסנתר הדכאוני ארקדי דוכין בחר לתת בראש ב"חלומות למבוגרים", אלבום הסולו הכבד ביותר שלו עד כה. המרעישן הסדרתי מאור כהן הוציא אלבום משירי שארל בודלר. מיכה שטרית, מיקי גבריאלוב ואלי מגן התפנו איש-איש לעיבודים חדשים לשירי משוררים (גבריאלוב אפילו הוציא בימים אלה את המניפסט העצבני, "לא אוהבים אותנו").
שנמשיך ? הדג נחש הלכו על ג'ם סשן אחד ארוך וממש לא מסחרי. דוד ד'אור הלך על דואטים. אסף אמדורסקי חידש חומרי עבר שאהב. אריאל זילבר החליט פתאום שבא לו לשיר דילן. אהובה עוזרי הקליטה שירים חדשים גם אחרי שקולה הייחודי אבד במאבקה במחלת הסרטן. דיוויד ברוזה הקליט אלבום במזרח ירושלים וחבר על הדרך למפיקים זרים וידועי שם (כולל השתתפות אפשרית באלבום האיחוד של הפוג'יז). אריק איינשטיין הסתפק במיטב בניה של תוצרת הרוק המקומית, כמו פיטר רוט ויהלי סובול. אתניקס יוציאו בחורף אלבום שמפלרטט עם פופ לבנוני. והאמנים הצעירים? כלום. עוד לילה עבר, ושום דבר לא נשאר.
"יש בזה אמת", טוען העורך המוזיקלי הבכיר דן-דן מתיוק, איש גלגל"צ. "אם אני מנסה לזכור, השנה לא היו דוגמאות לאמנים שהוציאו אלבום בכורה נועז ומצליח. מוזר. ראינו בעיקר את האמנים הוותיקים שעושים משהו יותר. . . בועט ".
כבר שנים שתחנת הרדיו הצה"לית התגבשה כשק החבטות המיידי בדין ודברים על מצב המוזיקה בישראל. "מונופולין", " קיפוח שיטתי" ו"פופוליזם", הם רק חלק מהדברים שנאמרו בהקשר לתחנה, שכך או אחרת, עדיין מסווגת כפופולרית ביותר במרבית מקלטי הרדיו בארץ. ההאשמות האלה לא מרגשות את מתיוק בכלל. להפך.לדידו הן מופרכות לגמרי. "רדיו הוא בסך הכל נדבך אחד בסדרה שלמה של אמצעים לקידום חומרים,בשלב יחסית מאוחר של הפירמידה", הוא מסביר. "זה לא משהו בלעדי. אם תבוא איזו טענה שהרדיו בכלל וגלגל"צ בפרט הם בגדר צוואר בקבוק, ושיש בחוץ ים של חומרים משובחים שיקנו את המאזינים בן רגע ולבם יפרח משמחה, אז הטענה הזאת קצת מופרכת. אם נחדד,והשאלה הגדולה היא על אלטרנטיבה ברמה גבוהה, אז שוב צר לי, אלה דברים שתמיד לא זכו להשמעה ועדיין יש חוסר גדול בחומרים שאנחנו מקבלים בתת הסוגה הזאת".
לעומת תופעת העודף הגדול בצלילים מיינסטרימיים נעימים שהפכו אצלכם כמעט למגפה?
"מה, החברים מרימון?".
נניח .
"קשה לי להתייחס לזה כ'תופעה'. כמו שזה הגיע כך זה יחלוף. זה חלק מגל עולמי. הטובים מהם יישארו, יתמידו ויוציאו גם תקליט שני ושלישי. זה בדיוק כמו מה שקרה עם ההיפ הופ, שקצת נעלם בזמן האחרון. דבר חשוב שיש לתת עליו את הדעת הוא שהמיינסטרים הישראלי, בהווייתו, קצת יותר גבוה משאר העולם. באנגליה, למשל, החומרים שהכי מוכרים הם של להקות פופ כמו ווסטלייף, ובתחנות הרדיו הפופולריות שם זה הלחם והחמאה. בארץ הדברים האלה מצליחים אבל בקטן, כי באיזו קונסטלציה מאוד ביזארית, ה'טעם הישראלי הרחב' הוא באמת מאוד רחב. זה משהו שגם הסבתא וגם הנכדה שלה יכולות לשמוע בכיף. זה די ייחודי".
ייחודי אולי, אבל מאוד משעמם. וזה גם חוסם לגמרי את העשייה בשולי הדברים, דבר שרק מועצם על ידי הפלייליסט המושמץ שלכם.
"קשה לי לתת תו תקן איכותי כי אינני מבקר. התהליך של פעפוע מהשוליים למרכז הוא באמת פחות דומיננטי היום מסיבות שקשה לי לאמוד את כולן. לדעתי, חלק חשוב במשוואה הוא שפחות להקות מתחילות מלמטה עכשיו, כשיש מסלולי קיצור דרך כמו הרדיו והטלוויזיה, ברמה הכי ראשונית של כתיבת חומרים ומי מחליט שמתאים לו להשקיע את זמנו במוזיקה".
ההכרזה המפתיעה של מתיוק סותרת לגמרי את ההנחה שגלגל"צ פונה - ומבחירה - למכנה המשותף הרחב ביותר. לטענתו, דבר לא היה משמח יותר את עורכי התחנה משיבוץ תדיר של מוזיקה ישראלית "אחרת", אלא שלדבריו, חומרים איכותיים שכאלה פשוט אינם בנמצא. "יש ואקום בדור הצעיר, ואצלנו ברדיו ממש צמאים לחומרים חדשים", הוא טוען. "הרי אנחנו תמיד מחפשים את השונה והמיוחד, וההיצע ברמה גבוהה ואיכותית פשוט לא גדול".
גם איכות זו שאלה של טעם. אתם פוסלים על הסף כל מה שלא נשמע כאילו פיל ספקטור עבד עליו?
"זה לא נכון ש'לא משמיעים אצלנו אלטרנטיבה'. העברית הושמעו, בלאקפילד ושי נובלמן גם כן, רק שהבחירה לשיר באנגלית עלולה להיות בעייתית. לכן הסינגל החדש של אלקטרה, שלדעתי הוא מעולה, לא נכנס אצלנו לפלייליסט. קהל ישראלי מתחבר עם חומרים בעברית. תבינו, אני משוכנע שמי שיפנה את אותה שאלה לשאול מזרחי מהבארבי, ישמע שיש מלא להקות חדשות ומוכשרות. אני מכיר לא מעט מהלהקות שמופיעות אצלו ואני לא חושב שישנן כאלה שעושות חיל וממשיכות הלאה".
אולי הבעיה היא בקהל? שבגלל הבלגן מעדיפים כאן ואליום מוזיקלי.
"אני לא חושב שיש אמת בטענה שהמאזין הישראלי אוהב שקט. אני מכיר בני נוער ומאזינים מבוגרים יותר, שטעמם במוזיקה לועזית מוגדר כ'בועט', ואני משוכנע שהם היו מקשיבים לחומרים מקומיים אם אכן היו נעשים דברים איכותיים בארץ".
אז הנה: ויזיטינג האוורס, דה ג'נדרס, זבל, קנגורו, השיבולים, ג'ינה סנאפ, הדרה לוין-ארדי, רועי נשיא, רונן שטיינבאום, אולטראס. שנמשיך?
"או-קיי. עכשיו ניקח את הדיון מהכיוון ההפוך. לכאורה, תחנות רדיו שלקחו על עצמן את תפקיד השופר של השוליים אמורות להצליח בענק, לא? אבל אני לא ממש רואה את זה מתקיים בארץ. כלומר, אני מאזין ל-88 ול-106 אף-אם, אני עוקב אחרי מה שמושמע, ואני באמת לא חושב שמתקיימת שם איזה סצנה סודית שאנחנו, כגלגל"צ, יכולים לקטוף ממנה אלינו את הטובים ביותר. התפקיד של גלגל"צ זה לקחת את הטובים ביותר מכל ז'אנר ולתת להם ביטוי, אך כרגע זה נעשה באופן לא פרופורציונלי משום שההיצע לא פרופורציונלי. אני מסכים שהתפקיד שלנו הוא מאוד חשוב מבחינת קידום, השאלה היא קידום של מה בדיוק".
יהודה עדר יודע דבר או שניים על תעשיית המוזיקה, כמוזיקאי (גיטריסט של תמוז, דודה, מאיר אריאל ז"ל) כמפיק (שלמה ארצי, רונית שחר, אבטיפוס) כמנהל לשעבר בחברת תקליטים (המחלקה העברית של הד ארצי) וכמורה למוזיקה (מייסד רימון ומנהלו לשעבר). "אני לא חושב שהחבר'ה מרימון יצרו פה חונטה שהשתלטה על גלגל"צ" הוא טוען בחצי צחוק "כנופיית רימון זו פשוט פיקציה. בתור מי שהיה מורה שלהם, בכלל לא הייתי מודע לזה עד שקראתי על זה בעיתונות. לא ידעתי שהם עובדים ביחד, וההצלחה שלהם מאוד הפתיעה גם אותי: ידעתי שמירי מסיקה תצליח בענק אבל לא חשבתי שקרן ואיה יצליחו ככה. עם כל הניסיון שיש לי, חשבתי שהמוזיקה שלהן מיועדת לקהל נורא מצומצם. זה פשוט קרה ולי נותר רק לפרגן".
לא קצת מצחיק אותך שרימון, בית הספר הנחשב למוזיקה ולג'אז, הפך לספק המיינסטרים המתקתק של הפלייליסט?
קודם כל מרימון יצאו גם ערן צור, אתי אנקרי, אם סי קרולינה, בן ארצי, אביב גפן, דנה ברגר, חברים מאתניקס, אינספור נגני אולפן מפורסמים. יש מלא טיפוסים ואמנים שונים בתכלית. אז זה שפתאום קמה קבוצה שלמדה כאן לפני ארבע חמש שנים, שנוצר בתוכה קשר אמנותי ושכל אחד מחבריה מצליח בתורו? אני לא רואה בזה שום בעייתיות ואני רק מבסוט מזה. הם באמת מייצרים משהו שונה, ובמובנים של שיווק, אני מבטיח לך שהם בכלל לא חשבו מראש כמה זה ימכור. בקטע הזה, לעומת 'כוכב נולד' הם יצרו פה קטע. זה שהם מצליחים במיינסטרים, סוגה שתמיד יורדים עליה בצדק, זה דבר אחד. אבל אני לא חושב שהאמנים האלה בכלל חשבו מראש שהם יצליחו. זו באמת הפתעה עצומה מבחינה מסחרית, וזה לא דבר שהוא מובן מאליו".
זה מובן מאליו שזה נשמע אותו דבר?
"ממש לא, ואני לא מסכים עם הקביעה הזאת. קרן, למשל, מאוד שונה מאיה. הן שתי יוצרות שונות לגמרי. זה נכון שבמובן ההפקתי יש משהו דומה אצלן, משהו שהוא מאוד מיינסטרים, אבל במובן החיובי. בהחלט אפשר להגיד שזה צליל שהוא לא פורץ גבולות מאה אחוז. אבל מה עם הצד השני, הכאילו אלטרנטיבי, שבא מחו"ל? אתה שומע את ארקטיק מאנקיז, ויש שם זמר וגיטרה שמכסחת את הצורה. וואללה יופי. אני עשיתי את זה כבר בסיקסטיז. אותו דבר עם הסטרוקס ומיוז וכל להקות הרוקנרול של בס-תופים-גיטרה. הרי גם זה סוג של מיינסטרים, לא? אבל הכינור והצ'לו?זה מדהים, זה נצחי. כשאני שומע את נירוונה כמוזיקת רקע במקדונלד'ס בפריז, כנראה שבאמת לא צריך לשים תוויות".
ובכל זאת, בוא ננסה. מה כתוב על התווית הקולקטיבית של כורם-מסיקה-פלס ושות'?
" הן יוצרות בשפה ישראלית שמדברת להרבה אנשים. לדעתי, איה פשוט הצליחה לפצח את הקוד הגנטי של הגברים. היא מאוד חכמה. לקרן יש מוזיקליות אדירה על הפסנתר. היא אקספרסיבית ומלודית, ומבחינה הרמונית היא מאוד מורכבת. אם נשווה אותן לגוון סטפני, כדוגמה למיינסטרים העולמי, הן כותבות הרבה יותר מתוחכם, עם קריצה גדולה. הן מגיעות לקהל שבאמת מבין אותן ושהנושאים האלה באמת מדברים אליו".
אז מאיפה בא האנטגוניזם העצום?
"לדעתי לא שופטים אותן נכון. אם מישהו אומר שהן כותבות גרוע יש לו בעיה, כי הן כותבות נפלא. אפשר בהחלט להתווכח על ההפקה, אבל לא על הכתיבה. נכון שזו לא 'המברשת של ערן צור שתקועה לו בתחת', אבל זה בא מהמקום שלהן. אני שמח שהן מצליחות, שיש להן קהל, ושכאשר הן מדברות אליו, הן מתארות את מה שאנשים מרגישים. לאורך כל השנים אני רואה ושומע את הירידות על אמנים. מאיר אריאל אף פעם לא הצליח ותמיד קראו לו'גדול', שלמה ארצי הוא האמן הכי מצליח שיש כאן ולא מפסיקים לרדת עליו. בחיי, לא ירדו על מישהו יותר ממנו. אז ככה זה גם איתן: אתה מצליח? יורדים עליך. אני מעדיף שיירדו עליהן כי הן מצליחות מאשר שלא יירדו עליהן כי לא מכירים אותן".
אפשר לשאול איזו מוזיקה ישראלית עדכנית אתה אוהב לשמוע?
"אני מאוד אוהב את מקהלת גבעול, את הבילויים. . . יש מלא דברים שקורים שאני לא כל כך מכיר אבל מאוד מעריך. הבנות נחמה, שוטי הנבואה, כל הקטע האתני שמושך המון קהל. הם אמנים שכל הזמן מנסים לחדש, מעריכים את מה שהדור שלנו עשה ומחפשים דברים אחרים. אולי האנטי מיינסטרים הבא יבוא מהאזורים האלה, למרות שיש לי תחושה שהם לא לוקחים את הדברים עד הסוף. הם כולם קופצים מפרויקט לפרויקט. בזמני, אם היית בלהקה, זה היה כמו נישואים.
"אם כבר משהו מעצבן אותי כאן זה הגיבוש של כל הז'אנרים תחת מטרייה אחת. בהופעות רוק בחו"ל אתה רואה רק הופעות של רוקנרול. פה הכל ביחד, כמו מה שהיה בחיפה. זה פריק שואו: עברי לידר ונינט, ואייל גולן והיהודים. אולי זה בגלל שכל אחד מהם מנסה לחיות ממוזיקה ובקושי מצליח. יש פה משהו מאוד מוזר".
לפני קצת יותר מעשר שנים לכל הדן-דן מתיוקים בארץ היה שם בן אות אחת: יו"ד. כבר 30 שנה שיואב קוטנר, בן דורו של יהודה עדר, הוא שם נרדף לחקר המוזיקה ישראלית ולידע מוזיקלי בכלל, דווקא של סוגות ושל אמנים מהצד השני של פסי הרכבת. בשלוש השנים האחרונות הוא משמש כעורכו הראשי של ערוץ המוזיקה הישראלי "מוזיקה 24", אשר מצד אחד הרשים בנתוני צפייה הולכים וגדלים אל מול מקבילו מהנכר אם-טי-וי, אך מצד שני הצליח להקים על עצמו לא מעט מלעיזים.
את הקליפים התמוהים ששודרו בימיו הראשונים של הערוץ עוד ניתן היה לקבל בהיעדר רף קבוע לאיכות (ומספר די מצומצם של קליפים בסטוק), אולם כיום עיקר הביקורות על ערוץ הבית החדש של קוטנר מדברות על היעדר מופגן בתוכני מקור (מלבד מגזין המוזיקה היומי, הממומן בשיתוף קוקה קולה), הליכה בתלם מוזיקלי אחיד עד כדי הפיכה למקבילה טלוויזיונית לגלגל"צ והקרם דה לה קרם: שיבוץ הדרמה היומית התמוהה "ילדות רעות" בפריים טיים.
יצוין שקוטנר דוחה את כל הטענות על הסף. לקחי ההיסטוריה מלמדים שהאיש לא ממש ממעריצי היי פייב או שירי מימון, ולפיכך, לא תמצאו אותם ברצועת השידור האלטרנטיבית שהוא עורך מדי ערב. ובכל זאת גם הוא רואה את חזית המיינסטרים הרגישה מתגבשת מולו, עכשיו יותר מתמיד. "ככלל, מה שמצליח ומביא רייטינג בתקשורת זה מיינסטרים מתקתק ונחמד", הוא גורס. "המיינסטרים תמיד היה, אבל עכשיו קיבלנו איזה סוג של מיינסטרים בהוויה ובתרבות שלא היה כאן קודם. הרוק בעולם חוזר ותופס מקום של כבוד, אבל רוב המוזיקה הפופולרית מבחינת פופ היא מוזיקה די נדושה ומתוקה".
רואים . גם אצלכם בערוץ.
"אבל אצלנו בערוץ יש גם פריחה מטורפת של מוזיקה אחרת. עשרות להקות חדשות ומעניינות, הרבה מהן לא שרות בעברית, עושות מוזיקה שונה, מרוק ועד היפ הופ, מדאנס ועד אלקטרוני. רק פחות רואים אותן בטלוויזיה פרופר. הבעיה היא בתקשורת, לא ביוצרים. הרי היום אתה יכול להקליט ולהפיק דיסק שלם בבית. לא מעט עושים זאת, אבל רק חלק קטן מזה הופך לפופולרי, והדברים שהם יותר בועטים נדחקים לגמרי החוצה".
ולמה יש תחושה שהקהל הישראלי פשוט רוצה משהו ברקע שלא יעצבן, שלא יעשה רעש, שידבר על יחסים ועל ציפורים?
"אחת הבעיות בקהל הישראלי היא שהוא אוהב דברים שהוא מכיר. עכשיו זה מאוד מאוד בולט. זה לא רק בתופעת הקאברים, אלא גם בסגנונות. קשה לו עם חידושים. אמנים שחשוב להם להצליח ולהיות כוכבים, ברור שהם יעשו את עבודתם בהתאם למתכונת הזאת, אבל יש גם אחרים: אלג'יר, להקה שרצה המון אצלנו בערוץ, אפילו יותר מרוני סופרסטאר; הדג נחש, שעשו אלבום 'לא נחמד' ולא 'מיינסטרים'. לא כולם יכולים להצליח רק עם מיינסטרים,אבל מי שרוצה למכור מאה אלף עותקים הולך לשם מראש. רק שפעם המיינסטרים היה יותר מעניין. קחו עשר שנים אחורה, לחצי הראשון של הניינטיז. היו פה כל היוצרים המזרחיים החדשים שפרצו החוצה ולהקות הרוק התל אביביות כמיינסטרים".
אבל עכשיו זה כבר לא "מזרחית" מול "רוק", זה "קיטש" מול "פחות קיטש".
"ברור שגם בתוך המיינסטרים יש דברים שהם לא אותו דבר. יוצאי רימון מצד אחד ואביב גפן מצד שני. האלבום האחרון שלו הוא מאוד מיינסטרים. או קריירת הסולו של שחר אבן צור ממוניקה סקס: הוא עושה רוק, אבל לא רוק בועט. זה נחמד. המיינסטרים טיפה התרחב, ואנשים מוכנים לקבל בתוכו יותר דברים שפעם בכלל לא היו קרובים אליו".
אבל הוא עדיין מעדיף לא למחות, לא לשאול. הוא גם מתכנס בתוך הגדרות מקובעות של "גל רוק נשי", או "פרויקטים הפקתיים", שאפילו לא מתיימרות להביא איזושהי מהפכה.
"האלבום החדש של פורטיסחרוף מאוד מתייחס למצב והוא גם הצליח. את התירוץ של המוזיקה ביחס ל'מצב' אני שומע הרבה שנים. בזמנו, לצורך כתבה שערכתי, אמר לי גרי אקשטיין: 'אצלנו, הרוקנרול זה המצב'. אז אם המצב הוא כזה מטורף, אז הגיוני שבמוזיקה נרצה להירגע. ברור שהמוזיקה היא אסקפיזם.
"עכשיו לכל הפרויקטים החדשים: עידן רייכל, מטרופולין, או 30. כולם חבר'ה צעירים, וכן, זה ממש לא מהפכני. בהיפ הופ עוד יש כאלה שמנסים לומר משהו, כמו מוקי, אבל אין הרבה. רק אנשים שלא ממש מקשיבים מחליטים שהכל נשמע אותו דבר. אפרת גוש היא מאוד מיוחדת, וממש לא דומה לשרון עזריה או למירי מסיקה, לצורך העניין. רק שכולם מחליטים לקרוא לזה בשם אחד: 'רוק נשי'. אם אני בכל זאת צריך לציין תופעה מעניינת שמתרחשת ממש עכשיו, אז זה ה'קרוס אובר', השילובים בין סגנונות. אתה שומע שיר ואתה לא יודע אם זה מזרחי או דאנס, אם זה רוק או היפ הופ. לא סתם אחד השירים הכי פופולריים עכשיו זה הטורו הזה".
ממרחק בטוח, עכשיו כשביצע את הקפיצה בין המדיומים, לקוטנר קל הרבה יותר להפנות מבט אחורנית לימי הרדיו ולמתוח ביקורת. "עדיין, הכלי הכי חשוב בקידום מוזיקה לדעתי זה הרדיו", הוא אומר. "למרות שאני כרגע בטלוויזיה ומנסה להרחיב שם את הסגנונות המוזיקליים שמושמעים, הרדיו הוא עדיין הכי זול והכי נגיש, אז אני באופן טבעי מאשים את הרדיו במה שקורה. יותר מזה: מה ששינה את כל התרבות הישראלית זה ערוץ 2. לפני זה לא היה רייטינג וכוכבים, אז זה משפיע על הרדיו".
ואיך תגיב לטענות של אנשים שלפיהן אתה והערוץ שלך לא פחות אשמים? שהפכת את כלי הקידום החשוב ביותר של המוזיקה הישראלית לאכסניה של אס-אם-אסים וטלנובלות?
"אני בכלל לא רוצה להגיב לכזאת טענה", הוא רוטן. "מי שחושב שמה שאנחנו עושים זה רק טלנובלה פשוט לא צופה בערוץ. משש בבוקר ועד 12 בצהריים אנחנו אכן משדרים מוזיקה למבוגרים, משלמה ארצי ועד שלום חנוך, וגם קצת דברים חדשים. מהצהריים ועד שמונה בערב זה הפופ, האס-אם-אס והמבוקשים, שמיועדים לקהל צעיר. אבל מהערב ועד הבוקר? כאילו, חצי יממה? יש דברים שלא תראה ולא תשמע בשום מקום אחר. מוזיקה מצוינת, קליפים מדהימים. אנשים פשוט לא יודעים על מה הם מדברים.
"מאז שהערוץ קם מצב המוזיקה בארץ רק השתפר, ולא רק בגללנו. אנחנו נתנו תקווה וחיים לאנשים שלא היו להם מקום ב'כוכב נולד' או בגלגל"צ. לדעתי, צריכים לעשות הפרדה בין מצב המוזיקה לבין מצב המוזיקה כפי שהיא מופיעה בתקשורת. המצב, אגב, מצוין. מבחינת יצירה, הופעות, חדשנות, מקוריות, תעוזה, המצב פשוט מצוין. זה המצב בתקשורת שעל הפנים".
אז המעגל נסגר, ופתרון למצוקת הקיטש אין: הטלוויזיה מאשימה את התקשורת. התקשורת, בדמות המבקרים, מאשימה את תרבות הרייטינג שחלחלה לרדיו. תרבות הרייטינג היא ביזנס לכל דבר, בדיוק כמו חברות התקליטים, שלא רוצות להפסיד כסף בחיפוש אחרי הדבר הבא. הרדיו טוען שאין אמנים. האמנים טוענים שאין במה. הבמה, מצדה, תגרוס שהכל אחלה, רק שאין קהל. והקהל יושב בבית ומזמזם את "יונתן שפירא". אז נותר רק לקוות שעד שהטייס (ואולי נווט? ) החתיך יעשה לאיה כורם סוללה של ילדים, יחליטו יוצאי החלציים להקים להקת נויז תעשייתית ויבקשו ממנה לקנות להם מערכת תופים, גיטרה חשמלית ומגבר ברוחב קיר. שמעון השכן, למרבה הצער, ייאלץ לסבול את הרעש. וזה בסדר. אנחנו סבלנו מספיק עד עכשיו.
נא להמתין לטעינת התגובות
