"עיר הרוק" מתרוקנת
"טיפקס" ? " כנסיית השכל" ? " שפתיים" ? בשדרות כבר שכחו מתי יצא אמן רציני מהעיר המוזיקלית הפורה ביותר עד לא מזמן. "אי אפשר להגיד שהמוזיקה מתה בשדרות", אומרים שם, "אנחנו פשוט מעדיפים לעשות היפ-הופ"
בשדרות יש היום להקת רוק אחת ושתי להקות ראפ, אחת מהן על סף פירוק. לכל הדעות, תפוקה דלה לרשימת הגופים המחנכים למוזיקה הקיימים בשדרות: במתנ"ס העירוני אפשר ללמוד לנגן כמעט על כל כלי נגינה. במרכז צהלולים שמנהל חיים אוליאל, סולן להקת "שפתיים" והאחראי מטעם העירייה לתחום המוזיקה בעיר, מקיימים הופעות של אמנים מהשורה הראשונה ומעניקים במה פתוחה לאמנים צעירים תושבי העיר. בימים אלה נחנך חדר מוזיקה (שאת כלי הנגינה בו תרם הדוגמן לשעבר איתי אטיאס, יוצא שדרות), לשימושם של בני הנוער. וישנו גם ה"שדרוק", מקלט גדול ובו כלי נגינה שהחל לפעול לפני כמה שנים בניהולו של אבי וקנין. המקום מכיל שלוש מחלקות, ובהן יכולים הצעירים לעשות חזרות, להאזין למוזיקה ולהתאמן בכלי נגינה - הכול בחינם.
המקום נקלע לפני שנתיים לקשיים כספיים, ועמד בפני סכנת סגירה, והיום הוא פועל במתכונת מצומצמת אך ממשיך ליצור ולהדריך את הצעירים בתחילת דרכם. המרכז לאמנויות הבמה (העומד בפני סגירה), בניהולו של סולן להקת טאנארא מיכה ביטון, מחנך בעיקר לתאטרון, אך יש בו גם מחלקה ללימודי שירה ואולפן הקלטות.
בעבר, לא היה שום דבר מאלה בשדרות. "שדרות היתה אז קטנה", נזכר מיכה ביטון בתחילת תור הזהב של המוזיקה בשדרות, "אבל היתה אווירה מדהימה של מוזיקה וכולם עבדו עם כולם. לא היה לנו איפה להתאמן, אז היינו נפגשים זה אצל זה ומשווים חומרים. היתה אחווה מוזיקלית מדהימה, היה לנו רצון להגשים חלום ולפרוץ החוצה. זה מה שהניע אותנו וזה מה שייצר את הסאונד המיוחד של שדרות, הרוק האתני. זה לא היה תוצר של טיפוח ממסדי, אלא תוצאה של גל שסחף את העיר בעקבות ההצלחה של להקת 'שפתיים'".
חיים אוליאל, לשעבר סולן להקת שפתיים: "בזמן ובמקום הנכון נוצרה אז מסה קריטית של קבוצת אנשים שרצתה ליצור. היה שיתוף פעולה מדהים בין האנשים. קובי אוז התחיל לעבוד כקלידן ב'שפתיים', אחר כך הוא עבד עם 'כנסיית השכל'. אני עשיתי את התקליט לטאנארא וגם לרנסנס".
לאמנים מסצנת הרוק בשדרות היה תמיד מודל לחיקוי שאליו הם שאפו להידמות. בתחילת שנות ה-90 היו אלה "משינה" ו"איפה הילד", שסימנו ליורם חזן, סולן להקת "כנסיית השכל", למיכה ביטון ולאחרים את המקום שאליו הם שואפים. ובעיקר, היו להם דמויות כמו חיים אוליאל ששימש כמודל לחיקוי שיצא מהעיר. בראיון עבר שהעניק לאורנה קדוש מ"מעריב", סיפר אוז: "אני רול מודל לבני עיירות הפיתוח. איך אומרים את זה בעברית? מודל לחיקוי. הדרך היחידה להוציא את עיירות הפיתוח מהמקום שבו הן נמצאות זה לבנות מודלים מנצחים לחיקוי. אני מרגיש שזה חלק מהעבודה שלי".
אלא שהמצב בשדרות היום שונה לחלוטין. מלבד חיים אוליאל, אף אמן שיצא משדרות לא מתגורר בה היום, וחלקם אף ממעט לבקר בה. למשל, יורם חזן. אמנם יש הרבה סולנים בעיר ולא פחות מזה, בני נוער שמנגנים בכלי נגינה, אבל מרביתם הפנו עורף ללהקות הקצב שיצאו משדרות ולמנהיגיהן.
"אני בהחלט מסכים שיש משבר מוזיקלי בעיר. לצעירים יש היום את הטלוויזיה והאינטרנט. הם רואים את'50 סנט' או את'כוכב נולד' ורוצים להיות כמוהם", מאבחן אוליאל. "זו הסיבה שיש סולנים בעיר ולהקות ראפ, ואין כמעט להקות קצב. בני הנוער לא צריכים היום אולפן הקלטות ונגנים. הם יושבים בבית ועושים מוזיקה באמצעות המחשב".
נתי חברון, 20, חלק מצמד המרכיב את להקת ההיפ-הופ "לוחמי הציונות" שפועלת בשדרוק ועומדת על סף פירוק, מסביר את המצב: "ההיפ-הופ עלה בשדרות כי הבינו שזו דרך קלה מאוד לעשות מוזיקה. הייתי מעדיף לנגן ולשיר רוק, אבל אני לא יודע איך. מלבד זה, היפ-הופ זה אמנות שצמחה ממחאה, ובשדרות אין מתאים יותר מזה כדי להביע את עצמנו".
אם בוחנים את ארבע העונות של "כוכב נולד" מאז עלתה לאוויר, מתברר נתון מפתיע: באף אחת מהעונות לא היה בשלב 20 המועמדים האחרונים אפילו יוצא שדרות אחד. ולא שלא ניסו. לדור המייסדים יש הסברים משלהם: "ב' כוכב נולד' יש שטנץ מסוים", אומר אוליאל. "אם ילד שדרותי יבוא וישיר שיר של להקת'שפתיים' או משהו בסגנון, זה יישמע לשופטים מוזר. אנחנו לא מכוונים אותם לשם".
אבי וקנין, המנהל את ה"שדרוק" ומפיק בקרוב אלבום היפ-הופ להרכבים הפועלים במועדון, מסכים: "אצלי ב' שדרוק' אף אחד לא מנגן קאברים, אלא רק שירים מקוריים. כאן מפתחים יוצרים ולא זמרים, וזו הסיבה שלא רואים שדרותניקים ב'כוכב נולד', אבל בהחלט אי אפשר להגיד שהמוזיקה מתה בשדרות. בשדרות יש היום יצירה ענפה של מוזיקה, שפנתה לכיוון אחר מזה של דור המייסדים".
לדעת וקנין, כל מה שצריך היום כדי שתהיה פריצה מחודשת של להקות רוק בשדרות, זה להקה אחת שתצליח. ההצלחה הזו, לטענתו, תגרום אינרציה שתביא להקמת להקות רוק חדשות בעיר. ובכל מקרה הוא מציין, כי אין כוונה להשפיע על הצעירים לעסוק ברוק. המגמה, לטענתו, היא לזרום עם הרצונות שלהם תוך הכוונה של אנשי המקצוע. אבל לא כולם תמימי דעים בנושא. לדעת מיכה ביטון, הבעיה עמוקה הרבה יותר והוא מפנה אצבע מאשימה כלפי עצמו והאחראים להכוונת הצעירים בעיר.
כבר עכשיו וקנין ואוליאל יכולים לסמן כמה נגנים בני 16-14, שהם צופים כי יהיו אלה שיחיו את הסצנה. ואולי הבעיה בכלל נעוצה בעובדה שיש כמה גופים בעיר האחראים לטיפוח המוזיקלי של הצעירים, המנוהלים על ידי אותן דמויות מרכזיות מאותן שנים, ויש ביניהם סוג של תחרות על המעמד היוקרה שלהם, בעיני עצמם ובעיני המתחרים שלהם. אוליאל, המבוגר והמנוסה שבחבורה, ועדיין הדמות שאליה כולם עולים לרגל כדי לקבל חוות דעת מקצועית, תיאר זאת בפשטות: "גוף אחד קונה כלי נגינה, האחר בונה אולפן הקלטות. יד אחת לא יודעת מה היד השנייה עושה. הפיצול של המשאבים הקיימים הוא שמחליש את הפוטנציאל. הייתי שמח לראות את כולם מתאחדים".
נא להמתין לטעינת התגובות
