רוק בבית האבות
סטינג מחליט לעבור לעת זיקנה למוזיקה קלאסית מהמאה ה-16 והפט שופ בויז מוציאים אלבום הופעה שחוגג 20 שנה. בועז כהן מפרגן גם לחדש של רובי וויליאמס שעושה אלבום פופ נעים וסימפטי
תשכחו מ"רוקסן". לא עוד באס רוטט ואפילו לא חבורת ג'אזיסטים שחורים, וירטואוזים ומתופפי על הנותנים בגרוב. לא ולא. בחברת "דויטשה גרמופון" הקלאסית מוציא סטינג – כן! כן! סטינג!!! – את אלבומו החדש. אלבום קלאסי, כל כולו עם מוזיקה מהמאה ה-16 וה-17
מוזר? לא נכחיש זאת. אבל....היי, זה סטינג. שום דבר כבר לא מוזר בנוגע לאיש הזה. והאלבום? משונה, אבל לחובבי מוזיקה עתיקה ו/או צליל הקתרוס ו/או סטינג על גלגוליו השונים זו תהיה חווית האזנה אחרת.
ונסכם : מה יש לסכם פה? זה יפה בחלקו וגם די מוזר. זה גם מעניין. הפתעה מבית היוצר של סטינג, שגבו הולך ומתרחק מאלה שהעריצו את "פוליס".
המופע שהתקיים בתיאטרון מרמייד, הופק ובוים על-ידי טרבור הורן לציון 20 שנות עבודה משותפת של הפט שופ בויז. הצמד-חמד כריס לואו וניל טננט, נולדו ב-1954, נפגשו בלונדון ב-1981 והוציאו את אלבום הבכורה שלהם, Please ב-1986.
בהופעה החגיגית הזו משתתפים-מתארחים, חוץ מלואו וטננט, גם שלושה נציגים מהדור הצעיר, שגדל והתבגר עם הלהיטים הגדולים של פט שופ בויז ברדיו. אשת הג'אז פרנסס בארבר, רובי וויליאמס ורופוס וויינרייט, הקנדי עם קול הזהב (שלאחרונה מגיח לכל פרוייקט אירוח בסביבה). ווינרייט שר פה את "קזנובה בגיהנום", ונותן לשיר – כדרכו – פרשנות ביצוע אחרת.
האלבום הזה מנציח הופעה חיה מושקעת, שבה נורים ברצף מדוייק 17 שירים, רובם המכריע על תקן של להיטי ענק. חסרים כאן הביצוע האדיר ל- always on my mind של אלביס ו"גו ווסט" הדרמטי, אבל יש לא מעט יהלומים אחרים. זה נפתח עם Left To My Own Devices הסוחף, נרגע מעט עם Rent וממשיך הלאה זוהר, נוצץ ומענג – כמה שונה מאותה הופעה דהויה ומאכזבת שלהם בבריכת הסולטן בירושלים, לפני כמה שנים.
הדיסק השני מבין זוגיית התקליטורים נפתח עם שיר חדש לגמרי, הסינגל Numb , אבל מסתיים עם נערות הווסט-אנד – אחד מבולי הזיהוי של האייטיז.
האלבום הכפול הזה מענג, מכיוון שהוא מחבר שתי נקודות שונות בהסטוריה של המוזיקה הפופולרית – סטיבן זונדהיים מצד אחד, וקראפטוורק הגרמנים מצד שני. עולם מחזות הזמר האסקפיסטי, הזוהר וההומואי, והרובוטיקה המסונתזת והגרמנית, אלביס פרסלי וגארי ניומן, תזמורת הבי.בי.סי והאלקטרוניקה הממוחשבת.
ונסכם: איזו דרך יפה לחגוג 20 שנים יחד
עשר שנות קריירת סולו, שבעה תקליטים, 15 פרסים ו-41 מיליון עותקים. זהו סט הנתונים של רובי וויליאמס עד כה, מאז עזב את "טייק דאת" (שמתאחדים בקרוב לסיבוב הופעות ולהקלטות גם יחד).
וויליאמס, אחד הכוכבים האנגלים הגדולים ביותר בהסטוריה של הפופ, מוציא את האלבום החדש פחות משנה אחרי האלבום הקודם – והוא כולו הצדעה עמוקה לשנות השמונים ("העשור המכונן שלי", כדבריו).
המחווה לאייטיז מתבטאת בקאוורים, חמישה במספר, שנמצאים כאן, ביניהם "מלך הבונגו" של מנו צ'או, "לואיז" היפהפה והנוגה של ה-Human League ו-"נשקי אותי" של סטיבן דאפי.
וויליאמס, שהתארח במופע החגיגי של פט שופ בויז ותזמורת הבי.בי.סי במאי (ראו למעלה) – מארח את הצמד באלבום שלו, לאות הוקרה. חוץ מזה הוא הביא לאולפן גם את וויליאם אורביט, לילי אלן וג'ואי נגרו.
וויליאמס, במעמדו ככוכב-פופ ואליל המונים, יכול לקחת שיר אלמוני ולהפוך אותו ללהיט ענק. כך היה גם רוד סטיוארט של שנות השבעים. לזכותו ייאמר שהוא מחפש להיות מעניין ולא לחזור על אותה נוסחה שוב ושוב – וכך הוא מצליח באמת להוציא אלבומים לא מופתיים, אך גם לא מביכים, ולפרקים אפילו נעימים ו/או נוגעים ללב.
דווקא שיר הנושא (שגם פותח את האלבום), "רודבוקס", הוא שיר רע מאוד – אבל ההמשך מוצלח הרבה יותר. She's Madonna עם פט שופ בויז וגם "Lovelight" הזכירו לי מה אהבתי כשראיתי את הופעת הבכורה של רובי וויליאמס ב"בריקסטון אקדמי" בדרום לונדון, לפני יותר מעשר שנים. שילוב של רגישות ורצון לשמח את הבריות. מכל מוצרי הפלסטיק שגודשים את מצעדי המכירות, דווקא רובי וויליאמס מצליח לשמר את הסימפטיה כלפיו, בזכות אירוניה עצמית וטוב טעם שמתבטא באנשים שהוא בוחר לעבוד איתם והשירים שהוא עושה להם גירסאות כיסוי.
ונסכם: אם הפופ העולמי היה נשמע ככה, כמו האלבום הזה, מצבנו היה טוב ונעים להפליא.
נא להמתין לטעינת התגובות
