הלך הילד, נשאר השייגעצ
נכון. יובל מנדלסון כבר לא פעוט, ולהקת שייגעצ שלו כבר לא מייצרת שירי מחאה פרועים. היא אפילו שמחה מאוד להיכנס לגלגל"צ אחרי שבע שנות פעילות. אבל כל זה לא אומר שהם הפסיקו לריב עם שוטרים, להלהיט בתולות ולעצבן דתיים. ובקיצור - להיות להקת הרוקנרול המשמעותית היחידה בשטח
השבוע הם חגגו את צאת אלבומם השלישי, "להפסיק לאכול עוגות". זה קרה בחנות תקליטים בהרצליה. הופעה קצרה, כמה עשרות ילדים הצטופפו בקניון, כמות שמחכה לכוכבי הטלנובלות בחדר המדרגות, אבל לחצי שעה נכנסת לסצנה מסרט. ופתאום יש רוקנרול בעברית גם בחורף 2006, ולא רק במרתפים של להקות תיכוניסטים, שתולים פוסטרים של ג'ים מוריסון ומפנטזים. ובעשר דקות נמכרים 60 דיסקים, כאילו לא היה קאזה מעולם. ויש שם ילד אחד, בן 12 גג, מטר וחצי ונשאר עודף, והוא עומד בצד, מנותק, מרחף בעולם משלו. מדקלם איתם כל מילה, אבל מעריץ את המוזיקה, ולא את ההערצה.
הכל התחיל ב-1999. מנדלסון עוד הנהיג את להקתו דאז, טיטי מחפשת בית (ברצינות), כשאלון יהודה, שניהל את להקת שמה, למה, דינג-דונג (גם ברצינות) ראה אותו והחליט שגילה כוכב. טיטי מחפשת בית - שאגב עלתה על במות כשחבריה לבושים בתחתונים ישנים במיוחד ובחולצות תואמות כחלק מהקטע - נאלצה להתפרק בעקבות גיוס מיטב כוחותיה לצנחנים, אבל יהודה לא ויתר. הוא שידך למנדלסון את שיקו פלדמן, את אבי מרקוביץ' ואת דנה רגב, ושייגעצ באה לעולם.
כעבור שנתיים יצא אלבומם הראשון, "ניו יורק-רפיח". דיסק בועט, עצבני ומורד, כזה שמתיישב מצוין עם כל סטראוטיפ שנהוג להדביק ללהקת רוק צעירה, פרועה ומושחזת. מנדלסון, לימים פקיד דואר בצבא ההגנה לישראל, האיש שכתב, וכותב, את כל השירים, פתח שם חזית נגד כל העולם. עם מעטפת של ילד חמוד, על סף החנון הקשה, הוא שר טקסטים כמו: "העולם הזה מסריח/ מניו יורק ועד רפיח". ולא רק. גם מדיניות פנים ברורה היתה מעוצבת באלבום. "אז נכון שלא עשיתי צבא/ ונכון שלא שילמתי מסים/ ונכון שחוץ מלהתפלל לא עשיתי דבר בחיים/ אבל הדלקתי נרות/ ואכלתי מצות/ ואשתי לבושה בשמלות ארוכות" ( " חייל של מאה שערים" ).
הוא כיסח את תופעת הדוגמגישות ("ערוץ הילדים"), הציע פרשנות משלו ל"פרח נתתי לנורית" ("עשב עישנתי עם נורית/ עשב ירוק מגולגל/ לפתע הופיעה המשטרה/ היה זה חבל"). לרצועה החמישית קראו: "את דומה לכלב", ויש גם את "עושה ביד", ואת "ראש ממשלה". והנה , רק היום, אחרי שבע שנות פעילות ושלושה דיסקים, הכניסה שייגעצ סינגל ראשון בהיסטוריה לפלייליסט של גלגל"צ.
אז כן, הטקסטים השתנו, התמתנו. עם זאת, לא מומלץ להגיד "מיינסטרים" בסביבתו הקרובה של מנדלסון. הם עדיין עושים רוק, ושם אין פשרות. הם עדיין מתחזקים, כמעט לבד, את הבלטה של להקת רוק ישראלי, בעולם שמוכר בעיקר כוכבים מפלסטיק ששרים לתוך נוסחאות. רק הטקסטים עזבו את ענייני השעה הבוערים, תרתי משמע, והתמקמו בחיקה הנעים של דמות הנבעך החביבה.
כששואלים את מנדלסון (שבינתיים נעשה גם שחקן והופיע בסרט החדש "מישהו לרוץ איתו" ), אם הוא התמתן, התבגר, התפשר, או סתם השתנה, הוא עונה בשליפה שכל התשובות נכונות. "אני לא מתכנן", הוא מנסה להסביר, בסבלנות עדיין. "הייתי אז בן 17, ולילדים תמיד יש פה יותר גדול. מאז עבר הרבה זמן, והיום משעמם אותי לכתוב טקסטים פוליטיים. אני רוצה לכתוב על החיים שלי".
ובכל זאת, לא לחשוד ולו בשמץ של ניסיון ליישר קו, לחפש משהו קל יותר לעיכול, לקהל רחב יותר?
"השיקולים אמנותיים יותר נטו. זה שנדבקה לנו התדמית של הילדים המופרעים שמחטטים באף, זה בסדר. אני ממשיך לחטט באף כשיש לי מה לחטט".
בשלב הזה מצטרף לחזית אסף רייז, המתופף שחבר ללהקה בדיסק השני, במקום רגב. "לא היתה אף פגישה בתולדות הלהקה, שישבנו בחדר ואמרנו'בואו נשנה תדמית'. או'בואו ננסה לעשות משהו יותר מתאים'. אם היינו כאלה, כל סינגל היה מפציץ מקום ראשון בהשמעות. אם זה היה הכיוון, כבר היינו מגיעים לשם".
שלושת העזרים שכנגד קצת יותר מבוגרים ממנדלסון (24). הם חברים גם מחוץ לחדרי החזרות. "אי אפשר אחרת", לטענתם . "אנחנו כמו זוג נשוי, אבל נשואים לשלושה", אומר אבי מרקוביץ', הוא הבסיסט, ולפחות על הנייר, הוא האגף המתון שבחבורה. בעברו, חטא קלות בהיי-טק, אבל חזר למוטב ועוסק היום במוזיקה במשרה מלאה. "הקהל שואל אותנו את אותן שאלות", הוא אומר. מנדלסון מערער מיד.
"אני חושב שהוא ממש לא שואל, אלא מקבל בחום ואהבה את מה שאנחנו נותנים. את הניתוחים של הטקסטים עושים אנשים שעובדים בלכתוב, וגם זה לגיטימי. אנשים ישאלו ויגידו מה שהם אומרים, סבבה. אם היינו עושים עוד תקליט פוליטי לא היה מה לשאול. אני לא אתחיל לחשוב על הקהל כשאני כותב, ואיך הוא יגיב בפסטיבל הזה או בהופעה ההיא, או מה יגידו ברדיו. אחרת ייצא לי שיר רע מאוד".
עם או בלי קשר, בכוונה או שלא, הדיסק השלישי הביא איתו, כאמור, סינגל ראשון לגלגל"צ.
למרקוביץ' יש תאוריה: "לדעתי, בגלל התדמית מהדיסק הראשון נזהרו איתנו. למרות שבדיסק השני כבר היו שירים שראויים לרדיו, במירכאות, היינו בתקופת צינון. ואז התקליט מאוד הצליח בהופעות..." מנדלסון: "והם קלטו שהדבר הזה מצליח, ולא בגללם". מרקוביץ': " אולי גם, והבינו שיש כאן רוק ומשהו ראוי, והחליטו לא להתעלם מזה".
הם לא מיתממים, ולא מתחסדים. אף אחד לא מזלזל בחשיבות ההכרה, וגם בשייגעצ מודים שהכניסה ללב הקונצנזוס משמחת מאוד. "זה כיף לשבת בחדר שלך ולדבר על מוזיקה", מנמק פלדמן (שנעשה בינתיים גם מפיק מוזיקלי. בין היתר, באלבומה האחרון של טל גורדון), בהתערבות נדירה יחסית ברב-שיח. "אבל כל מוזיקאי רוצה בסוף שישמעו אותו, וגלגל"צ זה כמו להופיע ב'זהו זה' של שנות ה-80. היית שם פעם אחת, ולמחרת אתה על פסגת העולם".
בערב שבו התבשרו על הכניסה לפלייליסט הם הלכו לשתות, לחגוג את האירוע. "אנחנו הולכים לשתות גם בהרבה ערבים אחרים", מבהיר מנלסון, "אבל אני שמח שזה קרה. תמיד היתה לנו הרגשה שזה הולך לבוא, שזו החתיכה היחידה בפאזל שעוד לא בתוך הפאזל".
צריך בכלל להיות חלק מהפאזל הזה?
והנה הוא מתעצבן בראשונה. בקטנה. "די כבר עם דיבורים על מיינסטרים, וכל ההגדרות האלה. כל דבר שמצליח זה נפלא, רק שלפעמים לא קל לפרגן למי שמצליח, כי הרבה אנשים אוהבים את זה, ואתה נורא רוצה להרגיש מיוחד ולהגיד: 'אני אוהב את הלהקה הזאת ששומעים אותה רק 35 אנשים'. אנחנו באים מהמקום הכי נקי שאפשר, ושמחים שהשירים שלנו משודרים ברדיו. תמיד אמרנו שהמסיבה שלנו נמשכת, וברגע שגלגל"צ ירצו להיכנס הם מוזמנים. הפונץ' מוכן, יש פיתות עם חומוס וחמוצים. בואו. "בכל מקרה, עם כל הדיבורים שהתבגרנו או התברגנו, אנחנו עושים את המוזיקה שלנו, ועם מה שקורה כאן עם כל הזמרים, מ' כוכב נולד' ועד בוגרי רימון, אנחנו עדיין מסמנים את האלטרנטיבה. אנחנו עמוד האש, הסמן של מוזיקת הרוק בארץ".
הצהרה בומבסטית אבל לא רחוקה בכלל מהמציאות. אחרי שנות ה-90 הראשונות שבהן פרחו כאן איפה הילד, נקמת הטרקטור ושלל להקות רוק אחרות, הגיעה מוניקה סקס, ששייגעצ פרצה לרשות הרבים כלהקת החימום הקבועה שלה. אבל בינתיים כולן התפרקו, מה שהותיר את מנדלסון וחבריו די בודדים בשדה הקרב. לפחות במונחים שיוצאים מהפאבים השכונתיים של הבועה התל אביבית, ומפלסים דרך לקהל הרחב.
"יש המון להקות רוק מעולות, אבל הן נשארות בשוליים", מנסה מרקוביץ' לשמור על כבוד הקולגות.
למה?
"כי רוב הלהקות האלה שרות באנגלית".
יש היום קהל רחב לרוק ישראלי?
"אם לוקחים באחוזים, יחסית, אז בפירוש לא". מנדלסון : "קשה לעשות רוק בארץ. זה משהו שמאוד לא טבעי בחברה שלנו, בתרבות שלנו, של'כוכב נולד', של קרן פלס, של הראל סקעת. אנחנו עושים משהו מאוד חריג, וזה שהצלחנו בתוך הסיטואציה, זה מה שמוציא אותנו גדולים".
אז אין מצב שתעשו התאמות, תנסו גם סגנונות אחרים, אולי בדרך לקהל נוסף?
מנדלסון: "לא. היום גם לא חסר לנו קהל. אולי לא כל אחד במדינה יודע לזמזם שירים שלנו, או לא מתעסק בתסרוקת שלי, אבל כן הגענו להכרה. לפני שבועיים נסעתי במונית, והנהג אומר לי:'תקשיב, שיר גדול'. אמרתי לו 'זה אני, בן אדם'. במקרה , הוא אסף אותי מהאולפן אחרי שעשיתי פרומו להוט, אז הוא קישר והאמין. אחרת זה בטח היה קטע של 'כן, כן, ואני אלביס'. . .".
הדיסק הראשון מכר כמה אלפי עותקים, לאט-לאט אספה הלהקה עדת מאמינים, אבל באותם ימים שייגעצ עדיין חיה במחתרת. הפריצה הגיעה ב-2004 בעקבות הדיסק השני, "משקאות חריפים", שיצא בחברת הד ארצי. 7,000 עותקים , עדיין בלי יותר מדי רדיו ממסדי, אבל בתום סיבוב ההופעות מנדלסון וחבריו התמקמו היטב בנישה שלהם, וסומנו רשמית כאחת הלהקות הצעירות החשובות שמסתובבות בינינו. מנדלסון עזב בשקט את המרד הקונבנציונלי, אבל כן העז לכתוב טקסטים כנים, ולא ממש פוליטיקלי קורקטיים כשלעצמם, כמו "אבא עורך דין", שמלגלג על המיתון והקשיים שמסביב מנקודת מבטו של ילד מפונק ושבע. לא טריוויאלי במדינה שאין לדבר בה על רגישות חברתית ועל שכבות מצוקה. "משם אני בא", הוא מסביר, "לא מתחבא ולא בורח. זה סיפור חיים של הרבה אנשים, ואמרנו את זה".
הפריצה הגיעה ב-2004. תהליך שהתפוצץ ביום אחד. "מבחינתי", אומר מרקוביץ', " זה היה פסטיבל בומבמלה. באנו מאוד סקפטים, מאוד צינים. אמרנו שנבוא להופיע בשביל הצחוקים עם גלביות, ופתאום הגיע המון קהל מגניב, אנשים שאוהבים רוק, והרגשנו שמשהו קורה".
רייז : "הופענו ברוק עצמאות וכל במה זה הולך וגדל, ופתאום אתה עומד מול 20 אלף איש, והם שרים כל מילה מהשירים שלך". מנדלסון : "ואתה שואל'איפה הייתם, איפה הייתם כל הזמן הזה?'. משם התחיל סיבוב ההופעות של התקליט השני, ופתאום בבכורה הגיעו יותר מאלף איש, שבאו לשמוע רק אותנו".
הם להקה של הופעות, חבורה שצמחה בשטח. שם הם אספו את הקהל, כשבדרך, הם מגרדים מדי פעם את גבולות הביזאר. באחת ההופעות הראשונות, אי שם בסוף האלף הקודם, הסתבך מנדלסון עם קהל בלוד והותקף במאפרה. "זו היתה הופעה לנוער במצוקה שפתחו לו מועדון סיעודי", הוא מבהיר להגנתו, בעדינות מוגבלת, ומרקוביץ' ממשיך: "היה שם קהל מתחזק, שרנו את'חייל של מאה שערים', והם קצת התעצבנו". המאפרה פספסה קלות את אפו של הסולן, שהתעקש ונשאר על הבמה. הקהל קצת קילל, מנדלסון קילל בחזרה, ובסוף הלהקה נמלטה מהמקום בשלווה יחסית, וללא נפגעים. "זה דווקא הגניב אותי. אדרנלין מטורף להיות בתוך שערורייה".
בהזדמנות אחרת כבר יצא לו לזרוק סופגניות על תלמידים, וגם קרב חזיתי עם המשטרה יש ברקורד. זה קרה בטבריה, בערב שהתחיל רע. "הופענו לפני סי היימן ואחרי שי גבסו", משחזר מנדלסון. "קלטנו שאנחנו במקום שאנחנו לא צריכים להיות בו, וחירבנו את ההופעה לגמרי. אנחנו לא יודעים לשקר, וכשלא נוח לנו רואים עלינו. התחלנו לשנות את המילים, לצעוק על הקהל ולקלל את השוטרים מהבמה תוך כדי השירים".
מה הם עשו?
"עליתי לבמה מחומם כי קודם הלכתי לדבר עם מישהי בקהל, וכשרציתי לחזור לחדר האמנים, המשטרה לא נתנה לי לעבור. בכלל, הבעיות שם היו בעיקר עם הארגון. בהתחלה היה כיף, אווירה פסטורלית כזאת. ואז אתה מגיע ורואה את שי גבסו עם הפלייבק שלו, והפלייבק קופץ, והוא שר את זה עוד פעם. והקהל בטירוף של שי גבסו, ואז אנחנו עולים, ואתה רואה שכל הקהל, שכל כך בעניין של גבסו, פתאום כל כך בעניין שלנו. הרגשתי כאילו אנחנו עוד להקה על פס הייצור הזה של גבסו, שייגעצ, סי היימן, ולא יכולתי לסבול את זה. אז אמרתי לקהל, 'אל תריעו לנו. בואו נמשיך להריע עוד קצת לשי גבסו'".
יש חלוקת עבודה בלהקה, מישהו שתפקידו להרגיע את הילד, כשהוא משתולל?
מרקוביץ': " לפעמים אני מוצא את עצמי בתפקיד המרגיע. תלוי. לפעמים אני נדלק ואומר:'יאללה, בלגן', והולך עם זה".
אפרופו "חייל של מאה שערים" במרכז דתי. יש מקומות שצריך לצנזר, שעושים התאמות לקהל? מרקוביץ': " יוצא לנו להגיע לבתי ספר שמרניים כאלה, נגיד בדימונה, שמבקשים 'אל תגיד זונה'".
אז מה עושים?
מנדלסון: "אומרים זונה. זה כיף להגיע להופעות בבתי ספר, במקומות שאחרת לא תגיע אליהם. אין מועדון הופעות בדימונה". רייז : "דווקא במקומות שלא היית בהם, ונראים לך הכי שכוחי אל ומוזרים, מקבלים פידבקים מדהימים". מרקוביץ': "הופענו באריאל. וואלה, אין להם שם כלום. חתיכת חור, ואתה קולט קהל שרעב למוזיקה".
הם עדיין יכולים לעבור ברחוב בלי מאבטחים, אבל טלפונים וניתוקים באמצע הלילה כבר מגיעים מדי פעם. מובן שיש גם אתר אינטרנט מסודר, פורומים פעילים, וארבעתם מקפידים להחזיר מיילים ולשמור על קשר. "יש גרופיס, אבל בעיקר בהופעות", מספר מנדלסון, שעדיין מנסה לעכל, ולא בטוח אם רעש גדול יותר סביבו הוא בהכרח מטרה נעלה. "ברור שרוצים להיות כמה שיותר גדולים, אבל יש בזה משהו נורא מפחיד. הייתי באילת לפני שנה, ובאילת אני יהודה לוי. הלכתי ברחוב, והיה מטורף. הציקו לי ברמות. ואז אתה אומר לעצמך, שכזה אתה לא רוצה. אתה קולט שיש מפורסמים, שכל יום שלהם נראה ככה, וזה מזעזע אותי, ממש מחריד. כשמישהו ניגש אליך ומחמיא, זה נחמד. ברור, אבל ההרגשה שהרחוב משתנה כשאתה עובר בו, הצרחות, זה מאוד מבהיל".
כבר יש "יובל, תעשה לי ילד"?
מנדלסון : "לא יכול לשמוע את ה'תעשה לי ילד' הזה. כזה בנאלי. תהיו יצירתיים". רייז: "דווקא יש משהו נורא מציאותי בלעשות מוזיקה בישראל. אתה הולך להופעה ומעריצה צועקת לך'תעשה לי ילד', או סתם זורקת עליך חזייה, אבל אז אתה חוזר לבית שלך, והכל חוזר לפרופורציות. אנחנו לא אמריקה". ובכל זאת, למען הסר ספק, מבקש מרקוביץ לסכם את הדיון: "כאן אנחנו קוראים לבנות, הלא קטינות, שאם הן באמת רוצות, שיבואו אחרי ההופעה ונעשה להן ילדים".
נא להמתין לטעינת התגובות
