ברק ביום בהיר
רק אחרי שאביו נפטר, אהבתו הגדולה הסתיימה והמינוס שלו תפח לממדים מפלצתיים, ברק חנוך הבין שכשאתה מקדיש את החיים למוזיקה לא נשארים הרבה חיים. התוצאה: אחד הגיטריסטים המיתולוגים בארץ המיר את הגיטרה בשירה. ההוכחה: אלבום בכורה מקסים, שמתחיל במחשבות על התאבדות ומסתיים בחמש בבוקר, עם חיוך
חנוך גדל בקריית ביאליק, שבשנות ההתבגרות שלו היתה מקור בלתי נדלה למוזיקאים. הוא גודל, מוזיקלית לפחות, בידי תושבי הקריה - ערן צור ואייל שכטר ("הייתי הילד הקטן שמנגן יותר טוב"), והסתובב עם הדודים המבוגרים - מיכה שטרית, ארקדי דוכין ומיכה הררי. "אני מכיר אותם עוד כשלא היה להם כסף לפיתה", הוא מחייך. בגיל 14 כבר עמד על במה באופן מקצועי, וניגן סולואים של פט מת'יני במועדונים של רפי שאולי. בגיל 17 התגייס לצבא, אך הרומן היה קצר מאוד ("לא מסיבות אידאולוגיות. פשוט הבנתי שאם אשאר שם לא אוכל לנגן, והנגינה היתה הדבר היחיד שהיה חשוב לי"). חנוך התמקם בתל אביב ושרץ באולפני הקלטות, אבל הכסף נגמר והוא נאלץ לשוב לקריה, בדיעבד מאורע מכונן. "היתה לי שם להקה", הוא משחזר, "הכל התחיל להתפרק ואז עשיתי אודישנים. בוקר אחד הגיעו אשר פדי ואבי יפרח, במונית שירות ממגדל העמק, עם התוף של אשר על המונית". זאת היתה תחילתה של ידידות מופלאה באמת. פדי המתופף ויפרח הבסיסט הפכו נוסף לחנוך לישות מוזיקלית אחת, שבתחילה נקראה "הטריו של ברק חנוך", ובהמשך היתה פשוט שלישיית קצב משובחת, שמגיעה בילט-אין. חנוך כונן את ההרכב בקריות, החל לצבור קהל, אבל שיחת טלפון אחת החזירה אותו לעיר הגדולה. "זה היה מאיר ישראל", מספר חנוך, "שזכר אותי מתל אביב. הוא הזמין אותי לאודישן של המופע 'נדודי שינה' של שלמה גרוניך. נראיתי כמו מטאליסט, ניטים והכל, ובכל זאת התקבלתי. זה היה מוזר, כי גרוניך עוד היה אז מיינסטרים, עם הרבה קהל, ואני הייתי צעיר והזוי. עמדתי על הבמה באמפי וואהל ודפקתי סולואים. זה היה כמו 'טויס אר אס' לילד בן שלוש".
גרוניך פתח לו את הדלת, ומאותו רגע כולם רצו להיכנס. מגבי גזית, שחנוך ניגן ב"סופסוף" שלו, דרך אדם, דפנה ארמוני ומי לא. אבל המפגש המשמעותי ביותר התרחש עם איש מצחיק בנעלי אולסטאר ומכנסי ניילון. "בתחילת שנות ה-90, אלון אולארצ'יק היה כבר אחרי שני תקליטים", חנוך אומר, "אבל עוד לא הופיע על הבמה לבד. הוא החליט לחפש הרכב וככה הגענו שלושתנו. אני, אשר ואבי. התרגשנו כי אולארצ'יק תמיד נחשב בקרב נגנים כסופר מקצוען. הגענו לאודישן, הוא ביקש שננגן לו משהו ואחרי 15 שניות אמר 'עצור, זה אתם'. טוב , אני מגזים. 17 שניות. היה לנו ארסנל של קטעים כל כך סבוכים, ולמזלנו - הוא בעצמו לא ידע לאן הוא הולך, ככה שזה התאים לו. משם זה התחיל, הפכנו למשפחה מורחבת. כבר 16 שנה. נפגשים בכריסטמס,
החיבור עם אולארצ'יק זלג מההופעות גם לאלבום "תגיד לי מה אתה מרגיש", והגיע לשיאו בשנת 1997 עם האלבום "בשקט עם ברק חנוך" - ביצועים אקוסטיים ללהיטיו של אולארצ'יק. במקביל, טריו ברק חנוך הוסיף לפעול, אבל נאסף אל אבותיו איפשהו באזור 1996. "ביבי עלה לשלטון", חנוך מציע הסבר מקורי, "הלוגוס נסגר וההופעות ירדו מ-30 לאפס. אף פעם לא הצטיינתי בלהתפזר להרבה עבודות. הקדשתי המון זמן למוזיקה שלי. להתאמן, להלחין. הטריו הלך והשתבח מקצועית, אבל זה היה חסר סיכוי, כי אתה במדינת ישראל והקהל שלך הוא 30 נגנים. זה הפסיק כי אשר ואבי גידלו משפחה, היו צריכים להתפרנס. אבל גם היום הם עדיין המשפחה שלי".
בייחוד, אולי, לאור הקשיים שהתגלעו במשפחתו האורגנית. אלה שהחלו את העשור השחור. "אבא שלי חלה בסרטן ב-1997", חנוך מתחיל לשרטט את מסע הייסורים. "כשההורים מתחילים להתבגר והחיים נהיים יותר ריאליסטים, גם היחס שלך לחיים משתנה. אני נכנסתי לכמה שנים של שתיקה. מבחינתי, התחילה ההתפכחות. עד אז הייתי באופוריה של לנצח את כולם. להיות הנגן הכי טוב. היה לי חשוב מאוד שמוזיקאים יעריכו אותי כמוזיקאי. כאישיות מוזיקלית ספציפית. השאיפה שלי לא היתה לנגן עם הגדולים, זה היה רק הבונוס. הקטע היה ליצור מוזיקה אינסטרומנטלית. כי זה מה ששמעתי רוב חיי. ואז, דווקא כשהחלום הזה נהיה אפור, התחלתי לקבל את כל ההזדמנויות שבתור ילד חלמתי עליהן. למשל, לנגן עם שלום חנוך באלבום 'ערב ערב'. אבל הנגינה נהייתה בשבילי כמו ספורט אתגרי, כבר לא ריגשה אותי. העניין של לשיר היה כמו הזדמנות שנייה של אסיר משוחרר. אם לא, הייתי הופך לעוד נגן שכיר. לא שזה רע, אני מפרגן לאנשים ששורדים ככה שנים. אני וסינגולדה למשל הגענו לעיר באותו זמן. אבל אצלי תמיד בער הערך המוסף. המחלה של אבא היתה אחד הפקטורים שהחזירו אותי למציאות. אני הבכור. יש לי שתי אחיות צעירות. ופתאום קיבלתי אחריות, שברחתי ממנה כל החיים. הוא חלה, יצא מזה, זה חזר והוא נפטר בשנת 2000. בשנים האלה הייתי בעיקר בצפון. עזרתי פיזית, הסתובבתי בבתי חולים. למרות שאמא שלי החזיקה אותי יותר משאני אותה. בדיעבד, אני מרגיש שפספסתי אותו. הייתי מרדן, וזו מילה קטנה יחסית למה שהייתי. לא הייתי רוצה לחשוב מה הייתי עושה במקום אבא שלי. תבין, גיליתי את הסקס פיסטולס בגיל 11. הלכתי ברחוב עם גיטרה ומגבר, בלי חולצה, והערתי את השכנים בכוונה. הלכתי לפי הספר, ואני טוב בללכת לפי הספר. זה יצר אינספור עימותים ביני ובין אבא שלי. עם השנים זה התרכך. בסופו של דבר הוא היה גאה בי. וזה כמובן מגביר את תחושת ההחמצה שלי, מכך שהוא כבר איננו".
האלבום החדש של חנוך עתיר בהבעות של החמצה ואכזבה, אבל רובן המוחלט מתקשר - לפחות טקסטואלית - דווקא לאהבה שהיתה ואיננה. כך למשל בשיר "ניפגש בחיים אחרים": " הלכת לתמיד, עזבת לא רצית, לא ביקשת דבר ממני. ניפגש בחיים אחרים שתאהבי אותי בפנים. ואני, מה אני בכל אלה".
אהבת אותה נורא אם כתבת אלבום שלם כמעט על הפרדה הזאת.
"אני יודע שחור ולבן. או בגדול, או כלום", מתפתל חנוך בפעם הראשונה במהלך השיחה. "ככה זה גם באהבה. וכן, היתה לי אהבה גדולה שנפרדתי ממנה אחרי שאבא שלי נפטר. איתה הבנתי שאני רוצה משפחה, ועם מי. מה גם שהחיים לא נותנים הרבה סקנד צ'אנס. אבל התקליט הוא לא על חברה ספציפית. יש בו עניין מאוד תל אביבי, מאוד אורבני. אני חייתי את רוב החיים שלי בבארים. הרבה לילות, הרבה אלכוהול. הסתובבתי עם חבורות של רוסים שיש להם כבד מאורניום. תחרויות שתייה אל תוך הלילה, ניכור, יחסים מזדמנים, כל מה שתל אביב מציעה לך בשפע. ופתאום הגעתי עם עצמי לשאלה של 'מה יצא מכל החוויות האינסופיות האלה. מה יש לי בחיים ומה אין לי, וגיליתי שאין לי הרבה. היתה לי מין הארה כששמעתי שאפילו ג'ו סטראמר, האגדה מהקלאש, נפטר בבית עם אשתו והילדים. הכי לא פאנקיסטי בעולם. ואז הבנתי שאני לא סופרמן. לא כל יכול. אפילו ג'ו הארדקור היה צריך את הפינה החמה בחיים. יכול מאוד להיות שהבנתי קצת מאוחר מדי את זה. לכן בשירים יש ייאוש, והרבה החמצה".
אבל גם סוג של תקווה, שבאה לידי ביטוי בשיר הנועל, "חמש בבוקר": " אני חושב מה משתנה ואין לי תשובה. תמיד יש חמש בבוקר על הגג שלי. וגם שקר לי קצת כי עכשיו סתיו, אני אוהב לחיות. אני אוהב לחיות". התקווה שבה לחייו של חנוך, בצוותא עם התשוקה המתחדשת למוזיקה. תשוקה שגברה גם על בעיות כמו מינוס של 140 אלף שקל בבנק, שחיכה לו עם שובו מהצפון, אחרי כמה שנים נטולות עבודה. חנוך נכנס למרתון של הפקות, כדי לגבור על המינוס, ובמקביל החלו לבקוע ממנו שירים. לבד. על אותו גג שמוזכר בשיר. "כל השירים האלה נכתבו תוך שלוש שנים", הוא מעיד, "והם וואן טייק. לא עשיתי בהם שום שינוי טקסטואלי. כל השנים ראיתי אמנים שכותבים לעצמם ונורא מפחדים. לכן הם משנים את המילים כל הזמן. היו לי הרבה יותר משמונה שירים, אבל פתאום עצרתי באמצע ואמרתי 'מה אני רוצה להגיד בתקליט הזה?'. הבנתי שתקליט שמתחיל בייאוש צריך להיגמר בשיר'חמש בבוקר', ולסגור את הסיפור ההוא".
את האלבום הוא יצר בשיטת עשה זאת בעצמך. הוא נעזר רק בחבר ילדות ששב מאמריקה, ובעופר אקרלינג, שהיה עוזר מפיק והאלבום הוקלט באולפני אינדי השייכים לו. מובן שאשר פדי ניגן תופים, ואת עמדת הבס חלקו אבי יפרח ואלון אולארצ'יק. במשפחה, כמו במשפחה. השירים כבר היו מוכנים וגם הסיוע הוולנטרי עמד בפתח, אבל חנוך נדרש לזנק מעל המשוכה הגדולה מכולן. השירה. "תמיד שמעתי זמרים", הוא מסביר. "היה חשוב לי העניין של שירה. יצא לי בקריירה לעשות הרבה קולות, שרתי בהרבה אולפנים. ככה שניסיון שירה רכשתי. להגיד לך שאני זמר גדול ברמת ה. . . דוד ד'אור, נגיד? לא. גיליתי שלשיר זה מפחיד, אבל עוד יותר ממלא. בהתחלה, עשיתי הופעה אחת בתמונע, רק אני וגיטרה, כדי לראות אם אני יכול בכלל להחזיק לבד מול קהל. וזה עלה יפה. ועדיין, כשהגעתי להקליט שירה באולפן, הבנתי שזה לא כל כך פשוט. התקליט הזה הזכיר לי את עצמי כילד. רציתי לשיר את 'כמה פעמים', השיר היותר בועט באלבום, בעצבים, ופתאום יצא לי קול של שושנה דמארי קטן. ואז הבנתי שאני פשוט כבר לא באותו סרט. יצאתי החוצה, עישנתי, דרינק קטן, חזרתי והוצאתי את הכל על המיקרופון. להיות רוקר זו מילה ענקית. בארץ רוקר זה משהו עדין, אבל רוקר זה סטייט אוף מיינד. אתה צריך להגיע למיקרופון ולא לפחד כלל כדי להישמע אמין לעצמך. זה מה שעשיתי".
מרבית השירים באלבום, בניגוד להצהרות הרוקיות, נעים באזורים שקטים, ולמרבה הפלא - נעדרים כמעט לגמרי סולואי גיטרה עתירי דיסטורשן, כפי שהיה ניתן לצפות מחנוך. הוא טוען שעשה זאת במודע, אולי כדי לבסס את הפאזה החדשה שלו כזמר-יוצר. ובמילותיו: "מה שהכי נותן בראש בתקליט הזה זה הטקסטים". האמביוולנטיות הזאת מאפיינת גם את דמותו של חנוך - שילוב בין גוף מוצק ושרירי, המובלט בגופייה צמודה, ובין פנים רכות הבעה, המשדרות רגישות ופגיעות. המשחק הזה, בין רוך וקושי, ימשיך איתנו למערכה הבאה, שכותרתה - חוסר התיאום המוחלט בין ההתלהבות הפנימית של חנוך לבין הדרך שבה העולם קיבל אותה. "הרבה אנשים לא מבינים מה זה להוציא פתאום תקליט בגילי", הוא מחייך. "חיים רומנו אמר לי,'שמעתי אתה מוציא תקליט. עכשיו נזכרים?'. היום במדינה אם אתה לא בן 18, כבר איחרת את הרכבת". גם הממסד המוזיקלי, או מה שנותר ממנו, לא קיבל את חנוך בהשלכת אורז חגיגית. אפילו לא פריכית. "היה לי קשה מאוד לשווק את הדיסק לחברות תקליטים, לצורך הפצה", הוא מודה. "סגרתי בסוף בתו השמיני, אבל אני יודע שבשורה התחתונה המפתח הוא הופעות. זה עניין של התמדה, וגם הקרבה. ויתרתי בשביל התקליט הזה על המון כסף בבנק ועל אינספור אנרגיות, אבל היה שווה כי זה הדבר הכי טוב שקרה לי בעשור האחרון. יותר מנקה מיום כיפור".
בהתאמה , על הפרק נמצא כבר סיבוב הופעות. וברוח הדיאלוג בין קטיפה ונייר זכוכית, בוחר הפעם חנוך באלמנט השני. "לתת בראש הן מילים קטנות לעומת מה שיהיה", הוא מצהיר. "לתת בראש זה חלק מהחוויה הבימתית, ואני איש במה בסופו של עניין. אני אהיה זמר ואנגן גם בגיטרה. יהיו איתי שלושה נגנים צעירים מוכשרים מהדור שגדל על הטריו שלנו".
אתה מרגיש שהשתנית בעקבות האלבום?
"לגמרי. היום אפשר להגיד שנרפאתי. יש לי רצון להיות היום יותר מבוית. הבליינות שלי נרגעה במאות אחוזים. אני מעדיף את הערבים שלי בבית מלהסתובב עד שש בבוקר ולספור כמה בקבוקים שתיתי. גם נרגעתי כבר מהפרפקציוניזם שלי, שהיה בפירוש הפרעה נפשית. ברור לי שמעכשיו ועד המשך החיים אני אעשה תקליטים, כזמר. כי זה המקום שנותן לי תקווה לחיים, עוד אנרגיות ואדרנלין. אני לא בנוי להיגמר כבר. אני רק מקווה שנזכרתי לפני שהיה מאוחר מדי".
נא להמתין לטעינת התגובות
