אפקט החממה
זה לקח חמישה אלבומים, המון תסכולים ואינספור שקלים, עד שהבנתם שעובדיה חממה הוא לא דמות מה"קומדי סטור", אלא מוזיקאי משובח. עכשיו, הגיע הזמן לדיון עקרוני בתולדות האמנות
סוריאליזם. זו המילה הכי קרובה לתיאור התחושות שעברו עליי. אתם מבינים, במרוצת השנים האחרונות הפכתי - בעל כורחי, וגם בעל כורחו - לסוג של מליץ יושר עיתונאי לאמן הנהדר הזה. מאז שנכבשתי בקסמי אלבומו השני, "שני אנשים", איפשהו בשנת 2000, מצאתי עצמי על תקן מיסיונר מוזיקלי. מנסה, לשווא, לשדל עורכים מוזיקליים ועורכי עיתונים, כדי שייתנו לו צ'אנס. כי הוא באמת, ולגמרי, שר מהלב. במרבית המקרים זה נגמר כבר בשלב השם. "עובדיה חממה?", בהה בי הסקפטי התורן. "עובדיה חממה?", הוא עבר למוד של צחוק קולני. "ברצינות, מה השם האמיתי שלו?". עובדיה חממה. נכון, נשמע כמו שאריות מ"הקומדי סטור", אבל זה השם שלו. מה תעשו?
ובחזרה לתקופה הסוריאליסטית. פתאום, כשהוא רכוב על גלי ההדף של אלבומו החדש והחמישי במספר(!), היתה לעובדיה עדנה. ועוד כשמדובר באלבום הנושא ארומה דתית מובהקת. יומיים אחרי ההופעה אצל יאיר לפיד הוא ניתץ חומה נוספת, ונכנס לפלייליסט של גלגל"צ. הדיסק מוכר יפה. שירים מתוכו, כמו "אנא בכוח" - בהשתתפות אהוד בנאי - כבר הפכו ללהיטים. ומדובר, למי שהחמיץ, בתפילה. נראה שבכל זאת יש אלוהים, ושהוא אפילו ניחן בטעם מוזיקלי לא רע בכלל.
אבל הסיפור שאני מבקש לספר לכם הוא לא עניין הסיפוק האישי שלי (או-קיי, בקטנה. מודה), אלא הפרק החדש שעובדיה כותב במסגרת הוויכוח הבלתי נגמר באשר ליצירה - האם אמן אמיתי חייב להקדיש את חייו לאמנותו, גם אם הדבר כרוך בוויתור על הנאות חומריות והבלי העולם הזה, או שמישהו מוכשר באמת יכול לטפח את היצירה לצד עיסוק מרכזי אחר, ארצי לחלוטין.
הביוגרפיה של חממה יכולה לשמש כמקרה מבחן מעולה לעניין הזה. הוא גדל לתוך משפחה מבוססת, שעשתה את הונה מעסקי פיצוחים, אבל נמשך בעקר למוזיקה. עם זאב נחמה הוא הקים את להקת מוסקבה, שהפכה אחר כך לאתניקס, אבל פרש מההרכב דווקא בשלב שבו נוצר סביבו עניין. בריאיון שערכתי איתו פעם חממה הסביר שהטריגר לעזיבה היה לחץ כבר מצד אביו, שרצה להשאיר את הילד לידו, כיורש האימפריה. והלחץ הצליח. חממה מקדיש את עיקר זמנו לניהול העסק, שעליו הוא חולש ממרומי משרדו המהודר, הממוקם באחד ממגדלי עזריאלי.
המוזיקה נותרה אצלו כתחביב. אבל תחביב מהסוג האובססיבי. הוא מקדיש באופן קבוע את אחד מימי השבוע לנגינה בחדר חזרות, וכבר הוציא כאמור חמישה אלבומים מושקעים בכל פרמטר. מהעיבודים העשירים, דרך ריבוי הנגנים ועד לעטיפות המהודרות. האירוניה היא - וכאן אנחנו כבר נכנסים לתחום הדיון העיקרי - שהפריון המוזיקלי של חממה עולה בהרבה על זה של המוזיקאי הישראלי הממוצע, שמתפרנס רק מאמנותו. ולא במקרה, כמובן. כי חממה יכול להרשות לעצמו להשקיע באלבומים, ללא כל קשר להכנסותיו ממוזיקה (וחשוב לציין, בהקשר הזה, שהוא אינו מופיע. בכלל).
הקריירה (?) המוזיקלית שלו עשויה להתפרש כגחמה של איש עסקים מצליח, המחפש ריגושים מחוץ למשרד. אני מניח שלא מעט מוזיקאים גם ישמחו להגדיר אותה ככה. זה יקל עליהם, כשינסו להצדיק
מה לעשות שאותו ואקום גדול ושחור בעומק הבטן, כזה שמניע כל אמן, בכל מקום וזמן - יכול להסתתר גם מתחת לחליפת עסקים מחויטת, לא רק טי שירט. הלוואי שיכולנו לצאת מכל הסיפור הזה עם מסקנה אופרטיבית. שהרי - אם ניקח את המוזיקאי בעל הרקע הכלכלי הממוצע, סביר שגם בחירה בעיסוק "רגיל" והפיכת המוזיקה לתחביב פעיל לא תהפוך אותו לעובדיה חממה הבא. מה לעשות, מימון כמעט מלא של חמישה אלבומים מושקעים הוא תענוג יקר מדי, בעבור מעמד הביניים ההולך ומצטמק שלנו. ואם נמשיך בקו הזה - קרוב לוודאי שללא הופעות חיות, קשרים בברנז'ה ומהלכים בחברות התקליטים, גם לא יקרה לו שום נס במהלך הדרך. משמע - הוא כן חייב לשחק את המשחק. בפורמט המלא שלו.
מה שמותיר לנו את הנס האישי של עובדיה חממה. האיש שקרא לאלבומו הקודם "הטוב ינצח בסוף", כנראה ידע בדיוק על מה הוא מדבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
