קברט הגיהינום
זהו סיפורם המדהים של היהודים במחנה המעבר וסטרבורק שבהולנד. מקום שבו המפקד הנאצי אילץ את האמנים להקים קברט, לשיר ולהופיע, גם כשלנגד עיניהם הועלו אלפים אל רכבות המוות. היום בשעה 13:00 תשודר בגלי צה"ל תכנית המוקדשת לנספים ולשירים של וסטרבורק
בדומה לגטו טרזינשטאט, על בימת התיאטרון הקטנה במחנה עלתה מדי שבוע להקת קברט ייחודית, שחבריה ניצלו את החופש היחסי שניתן להם כדי ליצור, להעלות מופעים שונים ולנסות לשמור על שגרת חיים בימים שחורים של טירוף. אלא שבניגוד לטרזינשטאט, הם עשו זאת בכפייה.
גורלם של היוצרים שפר עליהם. הזמרה והיצירה הבטיחו להם עוד ימי חיים וחסד אצל מפקד המחנה גמקר, שחיי התרבות העשירים הבטיחו לו שקט מבית וכבוד רב אצל מפקדיו. כל עוד המנגינה נמשכת, ידעו כולם, ניתנו לאנשי הבמה חייהם במתנה. ברגע שתיפסק המוזיקה, יצטרפו גם הם לרבבות חבריהם על קרונות המוות.
"הומור ומנגינה," למרבה האירוניה, היה שמו של המופע הגדול ביותר שיצא תחת ידיו העייפות של הבמאי המוערך מקס ארליך. אבל בהתנהלותו של המחנה לא היה כל הומור, אלא רק סוריאליזם מצמרר.
אחת לשבוע נאלצו המנהלים היהודים להעלות אלפים מחבריהם, שביומיום עסקו בפירוק גרוטאות מטוסים ובחקלאות, אל הרכבות מזרחה. במקום קולות מחאה, בקעו מהמחנה בכל שבוע שירי הקברט שכתבו וילי רוזן ואריך ציגלר, שבמהלך המלחמה יצאו עם חבריהם להופיע ברחבי הולנד.
"קחו את זה לאט, תמיד לאט ותמיד בנינוחות," כתב רוזן. "בבקשה, בלי המולה, ההחלטה נפלה. הסיפור מתגלגל ממש כמו קרוסלה. הגענו אל החיים האלה די מוקדם, בשביל שיהיה מאוחר. קחו את זה לאט, תמיד לאט, עוד יש לנו די זמן, זה לא כל כך רחוק. עוד יש לנו די זמן."
זהו סיפורו המדהים של מחנה וסטרבורק, שמאה אלף מיהודי הולנד עברו בו בדרך למותם במחנות ההשמדה. רק חמישה אחוזים מהם שרדו, ומתי מעט נותרו חיים בימינו כדי לספר את סיפורם ולהיזכר באותם שירים ומנגינות. בין השאר עברו שם גם אנה פרנק ואתי הילסום.
מחנה וסטרבורק הוקם על ידי ההולנדים זמן לא רב לפני מלחמת העולם השנייה. מטרתו הראשונית הייתה לקלוט את הפליטים מגרמניה הנאצית, אלא שלאחר הכיבוש הפכו אותו הנאצים למחנה מעבר.
רוב משימות הניהול במקום נותרו בידי מנהלים יהודים, והדרך שבה נקט המפקד גמקר נסכה תחושת ביטחון בקרב הפליטים, שדבר לא יאונה להם. הנינוחות היחסית הביאה לכך שבדרך כלל, רק שלושה אנשי אס-אס נכחו במחנה.
גמקר, שהבין היטב כי חיי התרבות יגרמו ליהודים במקום לחוש מוגנים, פעל להקמת קברט, במקביל לתיאטרון ולתזמורת קלאסית. את הטקסטים והלחנים לקברט כתב וילי רוזן, כוכב גדול בגרמניה של אותם ימים. במקביל, דרך בווסטרבורק כוכבם של הצמד ג'וני וג'ונס. שני יהודים צעירים שנחשבו לכוכבי-על בהולנד של לפני המלחמה, והם זכו להופיע גם בבלגיה, בצרפת ובאנגליה.
בתחילה
גמקר ידע כמובן שהם ישובו למחנה, מכיוון שנשותיהם נותרו בו כבנות ערובה, ואכן כך היה. השירים הוקלטו ונשמרו עד היום. כמחווה לגרמנים שרו השניים שירים שלא ישחירו את שמם.
"זו הייתה שיטה מתוחכמת במיוחד," נזכר שלמה סמסון בן ה,84- אחד מהניצולים המעטים מווסטרבורק. "הייתה שם קבוצת במה, של אמנים מפורסמים בגרמניה. ההורים שלי סיפרו לי שהם הכירו את כל האמנים שהופיעו שם עוד לפני השואה".
איך זה בעצם עבד?
"זה סיפור מסובך מדי. הנאצים האלה היו מאוד-מאוד מתוחכמים. הם ניהלו את מחנה וסטרבורק כאילו ב'ידידות,' כדי שיהיו שקט והרגשה נעימה עד כמה שאפשר. היה מתח רק כשיצאו רכבות מזרחה, והם היו מעוניינים שכל דבר אחר מלבד היציאה של הטרנספורטים יתנהל בשקט, כדי שהכול ידפוק. ולכן גם המדיניות הייתה לאפשר דברים כאלה."
ובאמת האווירה הייתה שקטה?
"חוץ מאותם שלושה אנשי אס-אס, הכול התנהל באמצעות קבוצת שירות סדר של אנשי המחנה. המשטרה ההולנדית הייתה אחראית על הגדר מסביב למחנה ועל מניעת בריחה, אבל הם לא היו פונקציה בתוך המחנה. לא היו אצלנו גדרות ויכולת ללכת לכל מקום. רק כשהרכבות הגיעו היה אסור לצאת, ולפעמים גם אחרי עשר בלילה. זאת הייתה בהחלט שיטה מתוחכמת ובדעה צלולה, והם מאוד הצליחו. הגרמנים שלחו משם 98 רכבות לאושוויץ ולסוביבור, בלי שהיו צריכים אפילו פלוגת אס-אס."
וכשהגיעו הרכבות, לא היה פחד?
"אף אחד לא אהב ללכת לרכבות, כי אמרו שזה גיוס עבודה לגרמניה, ואחר כך סיפרו שזה גיוס לעבודה במזרח. גם יותר מאוחר, כשהופיע השם אושוויץ בתור מטרה לרכבת, זה לא ממש הבהיל אף אחד, כי לא ידעו מה זה אומר ומה קורה שם, כך שגם לרכבות אנשים הלכו פחות או יותר בלי לחץ."
מה היה תפקידך במחנה?
"הייתי חלק מקבוצת ההכשרה ויצאנו לעבוד בחקלאות, מתוך תחכום של המפקד. הוא עשה חשבון שאם הוא קונה שדה של תפוחי אדמה מהעבודה שלנו, זה עולה לו חצי מחיר. היה לו אינטרס דומה לזה של היהודים: הם לא רצו לנסוע למזרח, וגם הוא לא רצה שיעבירו אותו לחזית במזרח מול רוסיה. זה באמת הצליח לו והוא נשאר מפקד עד היום האחרון."
הקברט זכה לפופולריות במחנה?
"הלכנו לראות את הקברט כי לא היה הרבה מה לעשות. הרי לא היו רדיו וטלוויזיה ועיתונים. לא היה כלום. זה יצר עניין פנימי כזה וכל זמן שאתה שם, צריך היה להשתדל לחיות כמה שאפשר, לא להיכנע ולשמור על חיי רוח. הגרמנים אפשרו לאמנים גם להוציא קצת בדיחות והומור פוליטי מוסתר. אפילו המפקד בעצמו שמע בדיחות כאלה כשישב בשורה הראשונה, וחלק מהבדיחות היה עליו."
סמסון וחבריו נשלחו לברגן בלזן, ולמרבה המזל הם היו חלק מהקבוצה שהייתה אמורה להתחלף ולנסוע לישראל, וכך ניצלה. "יותר אנשים ניצלו אצלנו מאשר אלה שהסתתרו," הוא אומר. "אבל זה יכול היה להיות לגמרי אחרת. אלה שהסתתרו עשו את הדבר הנכון, ונס כמו שקרה לנו בברגן בלזן אי אפשר היה לחזות מראש."
אתה שומע את השירים מהמחנה היום?
"אין לי ממש איפה לשמוע, אבל השירים והמוזיקה קיימים בראש. אני זוכר תמונה כוללת ולא דבר זה או אחר. אם אני נזכר בקברט, אז זה בא עם הרכבת שיצאה בימי שלישי. הדברים לא ניתנים להפרדה. זאת תמונה כוללת שיש בה באמת הרבה דברים מנוגדים וצריך להתמודד עם כל הדברים שקיימים בה."
אחד מניצולי וסטרבורק הוא לואיס דה וייס. הכדורגלן לשעבר היה אחד שידע להסתדר תמיד עם כולם. מווסטרבורק הוא נשלח למחנה העבודה של אושוויץ ושם, בזכות יכולותיו, נכנס לנבחרת הכדורגל של המחנה. הגרמנים, שראו כי טוב, ניצלו את זריזותו ואת חוסר היראה שבו, כדי להכניס ולהוציא באמצעותו את המשקאות החריפים למחנה. אילו נתפס, היה נשלח דה וייס אל מותו. אבל הוא שרד.
עם הזמן, כשהתחבב על הגרמנים, קיבל דה וייס בקתה באושוויץ, והיה אחראי על גידול שפנים. היה לו שם מזון רב, ולימים הוא כתב בספרו "Only My Life" שאפילו נשים הגיעו אליו לבקתה מפעם לפעם.
מצעדת המוות השנייה הוא הצליח להימלט כשנצמד לקבוצה של נשות אס-אס, ולהולנד הוא חזר במטוס אמריקני אחרי המלחמה. כשנחת בשדה התעופה באמסטרדם, שאל אותו פקיד המכס אם יש לו על מה להצהיר. דה וייס לא התבלבל וענה: ,"Only My life" ומכאן שם הספר.
דה וייס היה אחד הדומיננטים שבאנשי החבורה, והוא גם זה ששחרר את שירי הקברט ושר אותם עד השנים האחרונות. אחד משיריו הידועים הוא "כשהחבילות באות," שהועלה על במת וסטרבורק. היום הוא בן .86 בעבר שימש כראש המוזיאונים להנצחה באירופה, ובהמשך גם כראש איגוד הקצבים של הולנד.
איתו במחנה הייתה גם אחותו הצעירה, קייט ניימסטאט. "לא הייתה לנו בררה," היא נזכרת. "אולצנו לנגן מיוזיקל בשביל המפקד. אחי היה חלק חשוב מהתיאטרון, אבל מי שארגן את זה היו האמנים הגרמנים המוכרים יותר. לצערי, היום הוא כבר מבוגר מאוד ולא יכול לשיר."
מה הביא אותו לשחרר את השירים בימים האלה?
"הצורך להנציח ולזכור, למען הדורות הבאים. בסופו של דבר היו שם בני אדם ואמנים שעשו מוזיקה, ולא רק מספרים."
וילי רוזן נשלח לטרזינשטאט ומשם למותו באושוויץ. ג'וני וג'ונס נשלחו לברגן בלזן דרך אושוויץ ושם נרצחו. אחד משיריהם נקרא "סרנדה לווסטרבורק," ועל שמו נקראת תוכנית מיוחדת שתשודר היום בגלי צה"ל בשעה .13:00
את התכנית, שערך לשידור ראש מחלקת המוזיקה בתחנה יורם רותם, יזם קובי לוריא, פזמונאי ומלחין שמנסה בשנים האחרונות לחבר בין מוזיקה לבין היסטוריה. אחרי שחקר ועסק במוזיקה שנוצרה בטרזינשטאט הוא עבר לווסטרבורק.
"בעיניי, ליצור בתנאים כאלה של כפייה, ומדובר באמני קברט מהשורה הראשונה, זה מעורר הערצה," אומר לוריא. "בטריזנשטאט רוב הדברים לא נעשו בכפייה, אלא מתוך צורך של יצירה. בהולנד הדברים נעשו מתוך כפייה. כשאתה שומע את השירים, את התקווה ואת הניסיון ליצור משהו כאילו אין שואה, הכאב מבצבץ."
סרנדה לווסטרבורק ג'וני וג'ונס (תרגום: קובי לוריא):
"אני חושב שאני לא לגמרי בסדר, אני לא בדיוק עם עצמי, פתאום נהייתי אדם אחר, הלב שלי דופק כמו גרוטאות מטוסים. אני שר את הסרנדה לווסטרבורק שלי, מעבר לדרך מסילת הברזל זוהר ירח הכסף. בין צמחי האברש אני שר את הסרנדה לווסטרבורק שלי עם אישה יפה מטיילים ביחד, צד בצד. אחר כך אני הולך אל הסניטר, וגם הוא לא יודע מה לעשות - ולבי פועם כמו קומקום בבית כיריים, חיבוק כזה לא היה לי מאז בית אמא. אני שר את הסרנדה שלי על ווסטרבורק בין הצריפים, אני מצליח לחבק אותך, בין צמחי האברש, אח, האהבהבים הווסטרבורקיים האלה."
סייע בהכנת הכתבה: איזק אבידור
נא להמתין לטעינת התגובות
