הבא בתור הוא סוסודיו
האיחוד הקרב, והוצאת כל אלבומי הלהקה בפורמט משופץ, מחזירים את הפוקוס לאחת הלהקות הגדולות והסכיזופרניות ביותר בהיסטוריה: ג'נסיס. תוך כדי חשבנו לחדש גם את הוויכוח: האם פיל קולינס באמת הרס את ההרכב?
גבריאל נולד בפברואר 1950 בסאריי. ילד רגיש, חולמני ועדין נפש, בן למשפחת סוחרי עץ עשירים, שלמד פסנתר, חליל ואבוב ובילה רבות מחופשותיו אצל סבו, באחוזה ויקטוריאנית באזור קוקס היל, כשהוא מעביר את הזמן בין הספרייה הפרטית המפוארת של סבא לבין מגרשי הקריקט, האגם עם דגי זהב, החממה המטופחת והגפנים הפורחים - הכול בהתאם למסורת וכיאה למעמד הגבוה של האצולה הבריטית. בגיל 14 הוא נשלח לצ'רטרהאוס, פנימייה סנובית ושמרנית לבנים באזור סארי, שם הסתובבו הנערים כל היום בחליפות ובעניבות, למדו במבטא אנגלי מוקפד, ראו את ההורים פעמיים בשנה ובעיקר סבלו.
"שנאתי את צ'רטרהאוס", סיפר גבריאל, "לא הבנתי למה מגיע לי לסבול ככה. זו הייתה תקופה איומה בחיי. מרוב געגועים, בדידות ולחץ נפשי לא יכולתי לישון בלילות. חינכו אותנו בקשיחות רבה. רצו שנהיה מנהיגי העתיד של אנגליה. התייחסו אלינו כמו אל גזע נפרד, ועודדו אותנו לא לקיים מגע עם נערים אחרים בעיירה".
קולינס הגיע מרקע חברתי עממי. נער בעל אנרגיה אדירה, חוש הומור מצוין, התלהבות, שאפתנות ומוסר עבודה קיצוני. "אני איש פשוט, בן מעמד הפועלים", אמר פעם. "אני לא אינטלקטואל כמו פיטר ואין לי שום קשר מיוחד לספרות". הוא לא התחבר לעולם הרוחני העמוק של גבריאל וחבריו, אבל בגיל 21 כבר היה מתופף מעולה, מדהים, אחד הטובים בממלכה המאוחדת. "לא היה לנו כסף לשיעורים מסודרים", סיפר, "אז למדתי לבד, הקשבתי לביטלס וללהקות אפריקאיות, ולמדתי לעשות הכול על מערכת תופים".
בילדותו אובחן קולינס כהיפראקטיבי, בעל שפע ביטחון עצמי שלא מתרגש מאודישנים ותמיד מנסה שוב לפרוץ. בגיל 14 זכה בתפקיד במחזמר "אוליבר", אבל אהבתו הגדולה נותרה למערכת התופים. הוא היה הולך בכל יום למועדון מארקי ועובד שם. שטף רצפות, סידר כיסאות, פירק והרכיב במות. הוא לא בחל בשום עבודה. הוא היה צריך את הכסף ולא חי חיי מותרות. בזכות העבודות השחורות הצליח לראות את כל האמנים והלהקות הגדולים של התקופה. לפיטר גבריאל היה ברור שהמתופף שלו בכלל לא מחובר לקונספט האמנותי של ג'נסיס. "אני אוהב יצירות, פיל אוהב שירים", אמר פעם בחיוך. קולינס העדיף את אלטון ג'ון ואת ג'יימס טיילור, פיטר גבריאל העריץ את קינג קרימזון ואת סטרווינסקי. קולינס אהב שירי אהבה ושמחה. גבריאל היה שקוע עמוק בעולם דמיוני, רווי בפנטזיה, מלאכים, הברית החדשה ואגדות עם עתיקות.
כשגבריאל פרש מהלהקה אחרי התקליט הכפול "דה לאמב לייז דאון און ברודווי", נגמרה תקופה. הפרק הראשון אחריה היה זמן ביניים, בין היצירות הארוכות והמתוחכמות לבין השירים הפשוטים שפיל קולינס העדיף. עד שגם זה חלף נמוג, וג'נסיס נולדה מחדש, כשלישייה קלילה ופופית עם "דוכס" ב-1980.
האוסף
מהדורות הדלוקס החדשות משופצות צליל ונמכרות במחיר מלא עם דיסק בונוס. ראיונות, קטעים מהופעות חיות. מי שיאזין לאלבומים מ-1976 ואילך , תקופת פוסט גבריאל, יראה את התהליך של להקת על מבריקה, המאבדת את השראתה והופכת את יצירתה ליותר ויותר פשטנית, מתרדדת והולכת. מומלץ ביותר לבדוק את "טריק אוף דה טייל" (נובמבר 1975), את "ווינד אנד וות' רינג" הנוגה, את אלבום ההופעה החיה הכפול והנפלא "סקנדס אאוט" (1977) ואת "ואז נשארו שלושה" (ינואר 1978).
על האוסף מומלץ לוותר. הוא לא יותר מערבוב חומרים חסר היגיון וטעם. יש כאן קטעי
נא להמתין לטעינת התגובות
