הוא השתנה לנו
כבר שנתיים, מדי חודש בחודשו, עולה שלום חנוך על במת הבארבי ונותן בראש. ההופעות האלה, שזוכות לפרסום מינימלי ולקהל מקסימלי, הן בעצם מעבדת ניסוי משוכללת, שבה נבחן מחדש המותג "שלום חנוך", בדרכו הארוכה אל הקאמבק
זו הייתה (כמעט) הופעה סודית. לא פרסמו אותה בשום מקום, למעט מודעה בשטח מועדון הבארבי. מי שידע ידע, ומתברר שהיו לא מעט כאלה שידעו ובאו, מצוידים ב-90 שקל ובמוכנות נפשית גבוהה למופע עמידה בשתיים בלילה. הופעה שהיו בה נערים ונערות, מצד אחד, וסלבריטיז ומוזיקאים מצד שני. דני סנדרסון התמקם ליד התאורן. יורם חזן מכנסיית השכל בא לראות את המאסטר, אבל גם רן דנקר ישב על הבר, נוסף לשלל נאה של כוכבניות דוגמניות-מגישות-טלנובליסטיות שפרצופן נראה לי מוכר, מפרסומת זו או מפרומו או אחר. לא בדיוק הקהל שחשבתי למצוא במופע מחושמל של שלום חנוך.
המהלך המבריק של שלום חנוך אחרי הקיץ של קיסריה הוכיח את עצמו בענק. הוא רצה להיוולד מחדש כגיבור רוק רלוונטי ולהרוויח את הקהל שנולד בשנות ה-90 - והצליח . וכך, אחרי שוועדי העובדים ראו אותו חולק במה ושירים עם שלמה ארצי, ואחרי שהקהל של בני ה-30 ומשהו וה-40 פלוס שר איתו בשלוש השנים האחרונות עם יין ונרות בסיבוב האינטימי "יציאה", שלום חנוך יצא לכבוש את הנוער.
מאז "אור ישראלי" (אלבום האולפן האחרון מ-2003 שהקליט עם מוניקה סקס), שלום חנוך מסכם, מתעד, משתף פעולה עם אחרים - ומתפרנס. השנים האחרונות בחייו היו מלאות סיכומים. חוץ מהוצאה של דיסק כפול של "אריק ושלום בהופעה משותפת" מ-1979 ראו אור "יציאה" הכפול - דיסק אנפלאגד של פסנתר וגיטרה, תיעוד הופעה אקוסטית עם משה לוי, ויצאו שלושה(! ) אוספים שונים, בשלוש חברות תקליטים שונות - אוספים שמסכמים את רוב פועלו העשיר.
"משירי שלום חנוך: הקופסא" - סט משולש עם שירים מדהימים שכתב לאחרים (פונוקול). " שלום חנוך, הקופסא - סט מחומש", 84 שירים, כולם מושרים על ידו, כולל חידוש מוזר ל"למה לי לקחת ללב" (מדיה דירקט) וגם "המיטב - אוסף משולש", 49 שירים (אן-אם-סי). לקינוח, כאמור, היה הדי-וי-די הכפול, "שלום חנוך ושלמה ארצי בהופעה חיה בקיסריה", שלוש שעות של הופעה חיה, מאחורי הקלעים, באולפן ובהופעות, לקט שיחות ועוד.
אבל מתום ימי קיסריה ושלום-שלמה המוהלים "בואי נרקוד נשכח" ב"משיח לא בא", שלום חנוך נותן בראש פעם בזמן מה, באמצע הלילה, מופע רוקנרול חשמלי, לפנים, לביצים, לרגליים שעומדות ועומדות. לדור שלא ראה בזמן אמת את "רומן אמיתי".
יום שישי, מועדון בארבי בתל אביב. קיבוץ גלויות פינת הרצל. אחרי הצהריים סאונד-צ'ק נינוח. בודקים את תדר הבס ורעם התוף המתגלגל, שותים וויסקי וקפה שחור ומים מינרליים. חנוך במשקפי שמש נאים מתלבט בנוגע ל"מת לישון" ( "נעשה אותו או לא?" ) ומשה לוי מודאג כתמיד בנוגע לסגירות השירים, הצליל של הגיטרה והאקורד האחרון. חנוך סומך עליו בעיניים פקוחות. "משה הוא חבר שלי כבר הרבה שנים, ומה שמשה אומר לי אני עושה", הוא אומר, מבודח, לסאונדמן. העניין נגמר מהר, המכונה משומנת, ההפקה מתקתקת, כל אדם במקומו, בתפקידו. "תודה רבה לכם", חנוך נפרד, ממהר. "זה היה יפה", אני אומר לו. "תבוא בלילה", הוא עונה, מחייך. הולך.
פתיחת דלתות באחת אחר חצות. 500 איש בחוץ ( "וזה יום רגוע היום", מסביר רותם, מנהל המופע). ממול דאנס בר, פיצוצייה שוקקת אדם, אבל שלום חנוך מוכיח שרוקנרול וויל נבר דיי - כדברי המלך ניל יאנג הראשון. הוא לא נותן אף שיר מ"אור ישראלי", אבל מעניק שפע תופינים מאלבומי העבר. חוץ מלהחזיר לעצמו את מה שתמיד היה שייך לו ( "בלי לומר מילה", עם התופים הרועמים ומהדהדים במסורת האייטיז), הוא מרצף את שביל הזהב שלו עם "הדרכים הידועות" ו"חתונה לבנה", "רק בן אדם" ו"שיר דרך", ו"שוקו" ו"מחכים למשיח", ו"ילדים של החיים" ו"סוף עונת התפוזים" ואפילו (לבקשת מישהו מהקהל, שחגג יום הולדת) גרסה מקוצרת ובלוז-רוקית ל"טיול ליפו".
הוא מקצץ במילים, מעדכן, משנה. "הניחה את שדיה, מחוג קפץ ל. . . מאה ! " ( והקהל מגיב ב"הההההההיייייי" עליז), והשיר החתרני, עשר דקות במקור - בלי פזמון, עם פראזה רפטטיבית, על נסיעה בקורקינט ליפו ובחזרה, והקצין שהוריד בומבה לבחורה בשדרות נורדאו - השיר הזה מקבל משמעות פארודית פתאום.
רוני פיטרסון שקוע בעבודת הגיטרה, זיו הרפז הבסיסט ואשר פדי המתופף הם חטיבת קצב רוצחת. משה לוי, בדרך כלל על הקלידים, נותן יד נוספת על חשמלית בחלק מהשירים. כולם עומדים, כולם מעשנים, שיר אחרי שיר אחרי שיר, המחסניות של שלום חנוך טעונות בכדורי רוק חיים והוא מטווח מגובה המותניים אל האוזניים והרגליים.
חנוך, אולי האמן הכי פוליטי שהיה לנו אי פעם, לא מעוניין להוציא את הנוער הזה לרחובות. מה שהם אוהבים ב"מחכים למשיח" זה את "ירדנה היפה". מה שהם קולטים מ"שוקו" זה לא את האירוניה, אלא את שורת המחץ שניתן לשאוג "מי כאן המלך?". וכשהוא עצמו שואג "לא יודע אם לבכות או לצחוק, לא יודע אם לשתוק או לצעוק. החרדה מחלחלת עמוק" והחבר'ה מניפים ידיים בשמחה, ברור לגמרי ששינוי לא יהיה כאן.
אם היה סיפור כלשהו ששלום חנוך רצה לספר בהופעה הזאת, אני החמצתי אותו. אבל אם המטרה
חנוך, פעם אלוף אלופי הדיסטנס הרוקנרולי המבורך, מניח את הגיטרה, עומד ברזונו היפה ובשערו האפור-לבן ועם הידיים הפשוטות קדימה מדגיש אלמנטים בשיר, מטעים בתנועות את המילים המשתובבות, משחק אותו כמו ג'רי סיינפלד בגרסת הרוקנרול. מה שהיה פעם בלוז נושך עם לשון בלחי וקריצה סרקסטית-קינקית הפך למשחק עכשיו אני-עכשיו אתם, עם הקהל שמשתף פעולה בשמחה.
הקהל הישראלי תמיד אהב יותר בידור מאמנות, ובשנים האחרונות זה הולך ומחריף. תן לנו מסיבה, ועזוב אותך מהליקופטרים שטסים בדרך לפיגוע והנח לנו מאנשים שקופצים מהגג בייאוש, בגלל התמוטטות כלכלית. אל תטריד אותנו בזעמך הצודק כנגד השחיתות, העוולות, הטיפשות ושפיכות הדמים - שילמנו כסף? אנחנו רוצים מסיבה (גם 'כנסיית השכל' יודעים את זה ולכן גם אצלם בשיר העשירי בבנייני האומה התחילה החאפלה המרוקאית, והקהל דהר באלפיו כדי לרקוד למרגלות החזן יורם. גם דני סנדרסון לא הצליח אף פעם לוותר על הדאחקות כדי להיות גיבור גיטרה ממשי ).
בסופו של דבר הכול בגלל האהבה, ואף פעם אין מספיק ממנה. היה זה ניק קנט, מבקר וסופר רוק בריטי, שחזה בספרו "החומר האפל" את האבולוציה של הגיטרה-בס-תופים. "ב-1970 היית צריך להיות גאון בכתיבת שירים, היום אתה צריך להיות גאון בשיווק של השירים האלה". לא שיש משהו רע ב"רק בן אדם" וב"תאונה", אבל הסחורה הזאת בת 20 ואפילו 25 שנה, והיא נארזת מחדש, כמוזיקה לדור החדש-והיא עובדת יפה מאוד בשטח. בעיניי השתיים ראיתי. מי אמר שרוק הגיטרות מת, תזכירו לי?
בשלב מסוים במופע הסתכלתי סביב והבנתי שבעצם יש כאן היפוך מספרים. שלום חנוך בן 61. הקהל בן 16. זה כל העניין של "חיות לילה". חנוך גייס לשורותיו את הקהל החדש, את נערי הרוק. שאול מזרחי, הצ'יף של בארבי, אומר בסוף, כשמכבים את האור, "סידרנו כאן פרנסה לכל המוניות של תל אביב".
חמש בבוקר, ואפשר לדמיין את תחנת מוניות בארבי שנולדת מחוץ לשער הברזל המשטרתי. הילדים בני ה-16 יוצאים אל בוקר שבת והם לא ממונעים, והנהגים מעמיסים אותם על המוניות ויוצאים לראשון לציון, לרמת השרון, ליהוד. נהרה שפוכה על פני היוצאים אל עלות השחר, ובשבילם זה ברור מי כאן המלך. לא שוקו ולא נעליים, והם יבואו שוב, זה ברור. שלום חנוך נתן להם את שלהם.
האמת צריכה להיאמר. זאת לא הייתה ההופעה המצוינת ביותר של שלום חנוך שראיתי, אבל עצמי אומר לי - לך לך לדרכך, אתה זקן, זקן כל כך, שאתה יכול להשוות, וזה העניין (היי, קשישא, אני אומר לי: בלי צחוק, הייתי בצוותא במופעי הבכורה של "אדם בתוך עצמו" ב-1977 והייתי בנואיבה בקיץ 1978 כששלום המציא את עצמו כגיבור מקומי, ראיתי 150 אלף בפארק ב"חתונה לבנה" ב-1981, ואלפים מתחננים לכרטיס בצמח במופע האיחוד של "תמוז" ב-1983 ו"מחכים למשיח" בבריכת השולטן ב-1985 ו . . .).
ואי אפשר בלי הסוף שחתם, כתמיד, בתום כל הרוקנרול. חנוך לא מוותר על רגע אחד רוטט, שעדיין משמר את הרגע הטהור ביותר, הנשגב תמיד, בהופעות שלו: "מאיה". בסיום . תמיד בסיום. אחרי ככלות כל הזחיחות והנינוחות, ההדרנים והתשואות, הבירות והסיגריות, שלום חנוך הולך למיקרופון ובליווי המינימליסטי של משה לוי על הקלידים שר שיר אהבה לתינוקת שלו, שהיום היא כבר בת 37, אבל גם אני כבר לא ילד ועדיין זה מרגש אותי ברמת הצמרמורת בגב, כי גם אחרי אלף הופעות של שלום חנוך שראיתי, הקטע של "מאיה" הוא בסופו של דבר התפילה הפרטית, האהבה שאנחנו מניחים לרגלי דור ההמשך שלנו.
בסופו של כל מופע "מאיה" הוא גרעין האמת, מהותו של הפולחן. אחרי שסיימנו לעשן ולשתות, לשמוח ולרקוד, גמרנו את הכול ואת הקול, ונשארת האהבה לילדה שנולדה והיא התקווה לעתיד - התקווה לדור הבא, תמיד יש את הדור הבא, וכל דור וה"מאיה" שלו. ב-1977, ב-1987, ב-1997 וב-2007 הם ידליקו גפרורים, מציתים וטלפונים ניידים, כדי להביע את מה שאי אפשר לומר, כי מילים לא אומרות מאום.
נא להמתין לטעינת התגובות
