חלונות גרסת 67'
אין הרבה אלבומים שהצליחו לחולל שינוי משמעותי כל כך במוזיקה הישראלית, כמו "החלונות הגבוהים". 40 שנה לאחר שהגיח לעולם, ובעקבות יציאת גרסה מחודשת של האלבום, חזרנו לשלושת חברי הלהקה וליתר המעורבים בפרויקט כדי להבין מה היה סוד קסמו, מדוע הוא הסתיים מוקדם כל כך וכמובן - מי חטף הכי חזק משמוליק קראוס
המפגש הראשון בין שלושת חברי הלהקה, שהתרחש כמה חודשים קודם לכן, היה מקרי לחלוטין: אריק איינשטיין ביקר את שמוליק וג'וזי בדירתם, פגישה שהולידה החלטה ספונטנית להקליט את עצמם שרים, לצורכי הנאה בלבד. רק לאחר שהשלישייה הקשיבה להקלטות ואהבה את התוצאה, החברים החליטו לתת הזדמנות אמיתית לקסם המוזיקלי שנוצר במפגש ולהמשיך לעבוד יחד.
ג'וזי כץ משחזרת: "לאט-לאט התחלנו לקבל טקסטים מכותבים שונים. בכל יום פשוט נפגשנו ושרנו. שמוליק היה לוקח את הטקסטים, מלחין אותם והופך אותם לשירים שלמים. . . באיזשהו שלב חברים באו לשמוע אותנו, נהנו והחלטנו שאולי נקליט כמה שירים ונראה מה יקרה הלאה. העבודה יחד, בשבילי, הייתה ניסיון חדש לחלוטין. נהניתי מאוד לעבוד עם אריק ושמוליק. בעצם, עבודה זו לא המילה הנכונה, זה היה כיף, לא עבודה".
קראוס הספיק עד אז לככב בסרטי הקולנוע "חור בלבנה" בבימויו של אורי זוהר ובסרט "פורטונה". כץ , ילידת פיטסבורג, שהגיעה לישראל ב-1959 לקיבוץ גשר הזיו, הייתה אז זוגתו. איינשטיין היה כבר כוכב מטאורי, לאחר שהפך לאליל זמר עם להקת הנח"ל, בהצגות "אירמה לה דוס" ו"תל אביב הקטנה" שבהן כיכב, בשתי התוכניות המצליחות עם שלישיית גשר הירקון, בפסטיבלי הזמר השונים ולאחר תקליט הסולו הראשון, "שר בשבילך". למעשה , הקרקע הייתה מוכנה מבחינתו לקריירת סולו מבטיחה, מה שהפך את כניסתו להרכב לצעד מפתיע מאוד. בדיעבד זה התברר כמהלך מרתק, שחשף פנים חדשות באישיותו המוזיקלית של איינשטיין, ושינה את דימויו ואת תחומי העניין המוזיקליים שלו באורח דרמטי.
ההחלטה על הקמת שלישייה מקצועית אילצה את כל אחד מהחברים לוותר על פעילויות מוזיקליות שונות) איינשטיין קטע את המשך עבודתו עם "אריק והאיינשטיינים", כץ חדלה להופיע כרקדנית בהצגה המצליחה "גברתי הנאווה" (1964) וב"איך להצליח בעסקים בלי להתאמץ"( 1965) של המפיק המצליח ביותר דאז, גיורא גודיק. בנוסף, חדלו הזוג קראוס וכץ מהופעותיהם כצמד זמרים במועדונים - פעילות שהייתה למקור פרנסה משמעותי עבורם.
קראוס ואיינשטיין בחרו יחדיו ובקפידה את הטקסטים לאלבום: בין הכותבים היו משוררת הילדים מרים ילן-שטקליס, המשוררת רחל (בהמלצת אלונה, אשתו של איינשטיין), כמו גם חיים חפר ועמוס קינן (שבתו רונה חידשה בימים אלה את שירו "אהבה ראשונה", לציון 40 שנה לצאת התקליט), שהיו ממיטב כותבי התקופה.
חיים חפר, שכתב חלק ניכר משירי האלבום, נזכר: "הביאו אותי לשמוליק קראוס ברחוב טרומפלדור. אני זוכר שהחדר היה אפוף עשן וריח אלכוהול גרוע ומיד אהבתי את זה. הם שמעו שם מוזיקה בסגנון שלא שמעתי אף פעם לפני זה, וזה ממש הדליק אותי. שמוליק ניגן בגיטרה ואני, כמעט על המקום, כתבתי את כל המילים לשירים. שתינו קוניאק וזה עבד יפה. התקליט הזה הוא הוכחה שדברים טובים לא נעלמים, אני ושמוליק עוד נעשה שיר יחד".
יורם טהרלב, שהיה אז פזמונאי צעיר בתחילת דרכו, מוסיף זיכרונות: "בני אמדורסקי (שהיה המפיק של "החלונות" - ע"ל) לקח אותי לפגישה סודית בבית של שמוליק. כשהגענו, היו שם שמוליק וג'וזי ואריק איינשטיין, שבאותם ימים היה תחת ניהולו של המפיק פשנל וזו כנראה הייתה הסיבה לסודיות המפגש. הם השמיעו לי מנגינות ושמוליק נתן לי שני לחנים על קלטת וביקש שאכתוב להן מילים. השירים שהחזרתי לו היו "ציפורים נודדות", שהלהקה בחרה שלא לבצע, בסופו של דבר, והתפרסם שנה מאוחר יותר בביצועם של הפרברים, ו"אינך יכולה", שהפך בביצועם של החלונות הגבוהים לשיר המושמע ביותר פרי עטי אי פעם". יוצר צעיר נוסף בתחילת דרכו, חנוך לוין שמו, תרם את מילות השיר "חייל של שוקולד" וכבר אז ניכר היה כי מדובר בכתיבה מושחזת ומקורית. אפילו איינשטיין עצמו החליט להתנסות בכתיבת פזמונים וכתב שניים משירי האלבום: את "כל השבוע לך" ואת "אז מה", שהפכו לשניים מהלהיטים הבולטים באלבום.
להקלטת שירי האלבום צירף קראוס, שהלחין את כל השירים וניגן בגיטרה, את הנגנים שמוליק ארוך (גיטרה בס), זוהר לוי (תופים) ואת המעבד התזמורתי, זיגי סקרבניק, שניגן גם על פסנתר ועוגב במהלך ההקלטות. המתופף אהרל'ה קמינסקי ניגן אף הוא בכמה שירים, אך לא זכה לקרדיט. ולא במקרה, לדבריו: "שמוליק פנה אליי והציע לי לנגן איתם. הוא נתן לי שני תקליטים, את'ריוולוור' של הביטלס ותקליט של האבות והאמהות, וביקש ממני להקשיב להם. בהתחלה הקלטנו באולפן קולינור ואחר כך באולפני רול ושמוליק, שלא היה
ההשפעות המוזיקליות על החלונות הגבוהים היו ברורות: להקות כמו הביטלס, פיטר פול ומרי והאבות והאמהות, שהקסימו את העולם בשילובים הרמוניים בין פופ לפולק. המלחין יחזקאל בראון, שגויס לתפקיד מעבד הקולות של השלישייה, נזכר: "את אריק הכרתי בתקופה שבה היה בגשר הירקון. כתבתי להם את השיר 'ויימלט קין'. הוא גם הכיר לי את ג'וזי ושמוליק. שמוליק שר לי כמה שירים כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה. אני זוכר שמיד אהבתי את הלחנים וההרמוניות שלו. עשיתי להם עיבודים לשלושה שירים. בזמן שהיינו באולפן, שמוליק קיבל את אחת הקריזות שלו, שאני לא הייתי מודע אליהן אז. אני זוכר שאמרתי שככה אני לא מוכן לעבוד ושאני מוותר על התשלום עבור העבודה וגם על הקרדיט, ועזבתי את האולפן ".
על אף ששיתוף הפעולה עם בראון לא צלח, טביעות אצבעותיו ניכרות היטב בביצועי השירים באלבום.
אווירת הרעננות וההשתחררות מכל מה שאפיין את המוזיקה הישראלית עד אותם ימים, ובעצם עד אותו אלבום, הושלמה בתצלום עטיפה בלתי נשכח, שאותו צילמה אלונה איינשטיין, ובו נראים השלושה ברגע ספונטני על חוף ימה של תל אביב, כשהם חפים מכל העמדה מבוימת, או דמיון אחר כלשהו ללהקה צבאית.
התקליטון הראשון שיצא לרדיו בפברואר 1967, " אינך יכולה", זכה מיד להצלחה. בני אמדורסקי, מפיק התקליט, לקח את השלישייה לחברת 'הד ארצי' ובאפריל יצא התקליט לחנויות. עם צאתו זכה האלבום להצלחה מסחרית מרשימה ושיריו הפכו במהירות לחלק אינטגרלי בפלייליסט היומיומי של התקופה.
מעבר לכישרון הרב, בכל תחומי היצירה, שהוטמע בו, ההצלחה המסחרית הייתה קשורה ישירות גם לאווירת החדשנות שנשבה מהחלונות הגבוהים, בייחוד בתחום ההפקה המוזיקלית: זה היה האלבום הישראלי הראשון, שבו לעיבודים המוזיקליים והווקאליים ולשילובם העדין יחד הייתה חשיבות זהה לזו של בחירת הטקסטים והלחנים. ההפקה העשירה והמגוונת יצרה בסופו של דבר תקליט בעל סאונד פופי-ישראלי איכותי בסטנדרט בינלאומי, שהיטיב לשקף את האווירה החופשית והחילונית, שאפיינה את הבועה התרבותית התל אביבית של תקופת טרום מלחמת ששת הימים. זאת גם הסיבה לכך שגם היום, שירים של החלונות נשמעים טריים ורעננים לא פחות מהסחורה החמה של בוגרי רימון. ואולי יותר.
לדעת אריק איינשטיין, עם כל הכבוד לחדשנות ההפקתית, עיקר הקרדיט צריך להינתן לשירים עצמם: "זה אחד המקרים שבהם רק במבט לאחור מבינים שעשית משהו חשוב. זו הייתה הפעם הראשונה שעשו פה רוק-פופ בעברית. מבחינת הקצב והמקצב זה היה חדש, אבל כל זה לא היה קורה אם לא היו שירים טובים. יש שם כמה שירים יפהפיים. זה קצת דומה למקרה של הביטלס, גם שם יש טקסטים לכאורה פשוטים, אבל השילוב של הלחן וההרמוניה עשה את זה. חלק מהאלבום הקלטנו באולפן בארבעה ערוצים ואני זוכר שהגיע לאולפן מכשיר ההקלטה חדש ובו שמונה ערוצים ואני הייתי המום מהאפשרויות החדשות. אני יודע שגם היום, 40 שנה אחרי, הרבה צעירים אוהבים ומתחברים לתקליט הזה".
אף שמדובר היה באלבום פופ לכל המשפחה, ישראל הפוריטנית של אז הצליחה להתרגז אפילו ממנו. וליתר דיוק, משני שירים שנכללו בו ואפילו נאסרו להשמעה ברדיו: "חייל של שוקולד", שנכתב בתקופה שבה קדושת הצבא ומעמד הגנרלים היו בשיאם, ומחאה אנטי מלחמתית הייתה בלתי מקובלת; ו"יחזקאל", שהצליח להרגיז את החרדים בגלל השורה, "הנביא יחזקאל ידע איך לכייף". חיים חפר, האחראי למילים, נזכר בחיוך: "את השיר אסרו להשמעה לפני השעה עשר בלילה, שעה שבה הילדים, כנראה, הולכים לישון".
הצלחת האלבום הובילה את הלהקה להופעות במועדון "החלונות הגבוהים" ברחוב הירקון 73, שנוהל בידי קראוס, וכן במועדונים מחוץ לתל אביב. קראוס משחזר את הסטיילינג: "הייתה לנו הופעה פשוטה מאוד. אני הייתי מסודר עם הגיטרה, ג'וזי הופיעה עם הטמבורין ואריק עבד עם הגוף והפוזות האיינשטייניות. ישבנו על כיסאות ברים ובאמצע היה שולחן מוגבה ועליו הונחו קנקן מים, מאפרה וסיגריות. התלבשנו יפה ( אפודות ומכנסיים מגוהצים וג'וזי במיני".
אבל מתחת להילת הפופ החייכנית, החלו לבצבץ לא מעט מתיחויות. אם בגלל התקפי האלימות של קראוס, או בעקבות היחס האמביוולנטי שלו כלפי איינשטיין (מצד אחד, השם הגדול שפרסומו סייע מאוד להרכב. מהעבר השני, השליש שקטף את עיקר תשומת הלב). ועדיין , הצלע המתוסכלת ביותר בלהקה, ג'וזי כץ, הקפידה לשמור על שקט תעשייתי.
וזה, מתברר, היה בדיוק מה שציפו ממנה. "תהיי יפה ותשתקי". פרט , כמובן, לקולות רקע. במסגרת סדרת תוכניות על אלבומים ישראליים חשובים, שתשודר בקרוב בגלי צה"ל, מסרה כץ את גרסת הפוליטיקלי אינקורקט שלה: "אריק ושמוליק לא ממש התייעצו איתי באותם ימים. גם לא סיפרו לי כל מה שקורה. למשל, הייתה כתבה באחד העיתונים על החלונות. היו הרבה כתבות, אבל אף פעם לא ביקשתי מהם: 'שמוליק תקרא לי, אריק תקרא לי'. והרי לא יכולתי לקרוא לבד בעברית. אבל הייתי גוזרת הכול, יש לי עד היום איזה 60 אלבומים. לא רק של החלונות, של כל ההיסטוריה.
אז יום אחד, עשר או 15 שנה אחר כך, אני יושבת עם חברים ישראלים. הם מסתכלים באלבום ואומרים לי: 'את קראת את זה? כל הכתבה כתובה על החלונות, אבל בסוף הוא כותב שההפתעה והתגלית האמיתית זה ג'וזי כץ'. ואף אחד לא אמר לי את זה, לא שמוליק ולא אריק, כדי שאני אשב בשקט. . . אתה מבין? שוביניזם. דבר ראשון שחשבתי זה למה לא קראו לי את זה, למה לא אמרו לי את זה? מה היה אכפת להם לספר לי שכתבו עליי משהו יפה? שלא אהיה ראש גדול. יש מקום לראש גדול אחד, אולי שניים".
אבל מה שקטע את רצף ההצלחות ואת ימי ההוללות התל אביביים של החלונות לא היו מאבקים פנימיים, אלא אירוע חיצוני לחלוטין: מלחמת ששת הימים. עם פרוץ הקרבות הפכה הלהקה ברגע אחד מהרכב מוזיקלי חדשני ומבטיח לצוות בידור שתפקידו הרמת מורל החיילים בסיני. השלישייה הקליטה במהלך המלחמה את השיר "פגישה במילואים", שיר הווי זחוח (למילים של דידי מנוסי), לאוסף מצליח שהוציאה חברת "הד ארצי" בשם "ירושלים של זהב" -הראשון בסדרת תקליטי הניצחון שיצאו לאחר המלחמה. עם שוך הקרבות הצטרפה השלישייה ללהקתו של הכוריאוגרף יונתן כרמון, לסיבוב הופעות בחו"ל לרגל הניצחון הגדול, שבמסגרתו נסעו גם יפה ירקוני, אילן ואילנית, אושיק לוי, המנצח יצחק גרציאני ואחרים. אירופה קיבלה את הישראלים בהערצה גלויה, והפכה את סיבוב ההופעות הזה למסע מתמשך של פרגון והוללות.
השלישייה, שהפכה לגולת הכותרת של המשלחת הישראלית, מילאה אולמות באיטליה והופיעה ערב-ערב בהצלחה כבירה באולם או - לימפיה המיתולוגי בפריז. החברים ביצעו בצרפתית את "יחזקאל", שהפך בפזמון ל"אל אל ישראל", ואת "חייל של שוקולד", שהיה סולו של איינשטיין. למרות ההצלחה הגדולה, השלושה החליטו לא להמשיך במסע ההופעות לארצות הברית, על רקע המתיחות המתגברת ביניהם. ובייחוד - רצונו של איינשטיין לחזור ארצה. כרמון, האיש שעמד בראש המשלחת, דווקא זוכר דברים אחרים: "הכרתי אותם דרך בני אמדורסקי, שהביא אותי לראות אותם שרים. אחר כך, קוקטריקס, מנהל אולם ההופעות האגדי אולימפיה ואני, בחרנו עבורם את השירים שאיתם הם הופיעו בסופו של דבר. זאת הייתה הצלחה כבירה. אני לא זוכר מתיחות - גם על הבמה וגם מאחורי הבמה הכול היה בסדר. הקהל הצרפתי אהב אותם מאוד כי הם באמת היו משהו מיוחד. זה ממש עוול גדול שהם לא המשיכו, או לפחות שבו להקליט".
ג'וזי זוכרת שאיינשטיין לחץ לחזור לישראל, שבה הצלחת ההרכב הייתה עובדה ממשית. היא הסכימה איתו, אבל קראוס לא השתכנע. התוצאה הייתה שאיינשטיין החליט לחזור לישראל, בעוד שקראוס וכץ המשיכו ללונדון בניסיון לנצל את המומנטום לקריירה בינלאומית. קראוס הצליח לארגן חוזה הקלטות בחברת התקליטים היוקרתית CBS, ואיינשטיין נעתר לבקשת הצמד והצטרף אליהם להקלטת שני שירים חדשים באנגלית, שאותם הלחין קראוס למילים של הזמר הקנדי ראלף מרפי:"Your Eyes" ו"Maybe Someday". השירים הוקלטו לאחר מכן גם בעברית, למילים שכתב איינשטיין בעצמו, ונקראו "בואו ונרים כוסית" ו"כמה נעים", אך התקשו לשחזר את ההצלחה שלה זכו שירי האלבום.
איינשטיין נשאר בלונדון חודשיים נוספים לפני שהחליט לעזוב סופית את הלהקה ולחזור לארץ. כך, כשנה בלבד לאחר יציאת השיר הראשון מאלבומה לרדיו, החלונות הגבוהים חדלה הלכה למעשה מלהתקיים וחבריה פנו איש איש לדרכו המוזיקלית.
איינשטיין חזר מיד להקליט, הפעם עם שותף חדש: שלום חנוך. המפגש הראשון בין השניים התקיים כבר בסוף 1967, כשחנוך הוזמן -בעודו חייל צעיר - למועדון החלונות הגבוהים, למסיבת פרידה שנערכה לבמאי בועז דוידזון, חברם של איינשטיין וקראוס. מיד לאחר הופעת החלונות הגבוהים במקום, החייל שלף גיטרה והתחיל לנגן.
המפגש המקרי הזה הוליד קשר שהשתרע על פני כמה עשורים והניב קלסיקות ברזל במוזיקה הישראלית. הראשונה היא אלבומם המשותף הראשון של איינשטיין וחנוך, "מזל גדי", שיצא ב-1968. בריאיון שהתקיים לרגל צאת התקליט אמר איינשטיין, בהתייחסו ללהקה שכבר לא היה חבר בה: "לא חבל לי על גמר תקופת החלונות הגבוהים, כשם שאיני מצטער על פירוק שלישיית גשר הירקון, וכשם שלא חבל לי על שום דבר טוב שמסתיים. החלונות הגבוהים הייתה נקודת מפנה רצינית מן הבחינה המוזיקלית אצלי. אבל רציתי להיות אדון לעצמי והצלחתי בכך. עכשיו הכנסתי את התוכנית שלי להילוך גבוה ואני ממש נהנה מן ההופעה ומן הפרטנרים שלי: התזמורת המלווה אותי, הברנשים של פיאמנטה, מצמד דרום, המגישים את חלקו הראשון של הערב, ומן השותף העיקרי לתוכנית "שלום חנוך".
אצל קראוס וכץ העניינים היו מזהירים פחות. כץ הצליחה להשיג חוזה הקלטות לאלבום סולו בלונדון, אך בלחצו של קראוס נסעה אחריו לספרד, שם הצטלם לסרט "הציד המלכותי אחרי השמש" ( "אחת הטעויות הכי גדולות שעשיתי בחיים", היא משחזרת). משם נסעו השניים לניו יורק, וקראוס ניהל חנות למוצרי עור בשם "טרומפלדור", על שם הרחוב שבו התגורר. כששבו לארץ, הם שיתפו שוב פעולה עם איינשטיין באלבומו "פלסטלינה" (ג'וזי שרה והייתה שותפה לכתיבת הלהיט "מה איתי" ), והשתתפו בהרכב כף התקווה הטובה של זוהר לוי. שנה אחר כך, 1971, קראוס החל את מסע הייסורים שלו במשעולי הממסד, אחרי שנשלח לכלא בעקבות איום בנשק על חיילים שניסו לפנות אותו מקרקע שעליה השתלט. בהמשך אותה שנה גם אושפז בבית חולים לחולי נפש. בשנת 1972 הצטרפה ג'וזי כץ לטוב, הרע והנערה, עם בני אמדורסקי וישראל גוריון. השיר שלהם, "טוב לי לשיר", שקראוס הלחין, זכה באותה שנה בפסטיבל הזמר.
ואז, בשנת 1973, ניסו קראוס וכץ לשחזר את הצלחת החלונות הגבוהים. במקום איינשטיין צורף נגן הקונטרבס, אלי מגן, שאיתו עבדו בני הזוג במסגרת כף התקווה הטובה. השלישייה החדשה הופיעה בכל רחבי הארץ עם הרפרטואר של ההרכב המקורי, אך הקליטה שיר אחד בלבד - "אלישבע מה נחמדת", שאיתו הופיעה בפסטיבל שירי משוררים לילדים. כעבור זמן קצר, גם ההרכב הזה חדל מלהתקיים.
"לא הצלחנו, כי לא הקלטנו חומרים חדשים", מסביר שמוליק קראוס השרוי במצב בריאותי קשה, בשיחה שנערכה איתו לצורך הכנת כתבה זו. במסגרת השיחה ציין קראוס כי השיר האהוב עליו באלבום היה ונותר "בובה זהבה", וטען שההשפעה המוזיקלית המשמעותית ביותר שהייתה עליו בתקופת החלונות הגבוהים הייתה לא אחרת ממוצרט.
בסופו של דבר, למרות הצלחת האלבום, הלהקה בהרכבה המקורי מעולם לא התאחדה. כץ מיטיבה לסכם את מה שרבים מחובבי המוזיקה הישראלית מסכימים לו: "יש לנו בסך הכול כ-15 שירים ואין אף וידאו קליפ, כי לא הייתה עדיין טלוויזיה והם לא הונצחו. זה יוצר מעין מסתורין סביבנו. משהו חד פעמי. אנשים רוצים שנתאחד, אבל אני חושבת שזה לא יקרה, ויותר טוב ככה. עדיף להשאיר את החלונות הגבוהים בזיכרונות הטובים".
נא להמתין לטעינת התגובות
