קפטן אמריקה
השבוע מציין העולם שלושים שנה למותו של אלביס פרסלי. בועז כהן עולה בדומייה לקבר של הקינג ויש גם משאל שבו אתם בוחרים את השיר האהוב עליכם. תנו כבוד
כמו קוקה קולה. כמו הפסים והכוכבים. או החלום להצליח בגדול, הכי גדול, בענק. לבוא משום מקום, מכלום, ולהיות הכי כוכב, הכי עשיר, הכי אהוב ומפורסם ומצליח. להיות אייקון. כמו מרילין מונרו. להיות אמריקני. כמו דונאטס, כמו קומדיה רומנטית עם הפי אנד, כמו חיל המארינס. כמו אלביס. להיות אמריקני.
בדיוק שלושים שנה חלפו מאז ש"אלביס התפוצץ מממתקים", כדברי ברי סחרוף. שמן ועגום מנותק ומכור לאוכל ולכדורים היה אלביס אהרון פרסלי – הזמר הכי אמריקני והכי גדול בכל הזמנים. כן. עדיין. הכי אמריקני, כי אמריקה היא לא ניו יורק הפתוחה, המהירה עם שיחת בנות הו-כה-מגניבות-אנו נוסח "סקס והעיר הגדולה", ואמריקה היא לא סוכני מכירות ואנשי הייטק בחליפות מודרניות היוצאים לצהריים בשדרה השביעית או בדאון טאון מנהטן, חטובים ומחויכים.
אמריקה היא נהגי המשאיות ואנשי שדות התירס, הנוצרים והשמרנים הרד נקס והווייט טראש, האנשים שנזעקים מטפח מחשופה של הילארי קלינטון ומאמינים שגם אם אנסו אותך בלילה אפל בשדה כותנה אסור לך להפיל את התינוק ומאמינים בתיקון השני לחוקה ובאחזקת נשק אישי "להגנה עצמית" לכל דורש.
אלביס פרסלי, שבא ממשפחה ענייה ממיסיסיפי ועבר בגיל 13 לממפיס טנסי, שהלך לצבא באותה חדווה שבה נהג את המשאית שלו לאולפנים שם הקליט את הסינגל הראשון שלו, אלביס ששנא קומוניסטים ואהב את אמריקה – אלביס הזה הוא הסמל המנצנץ של אמריקה-של-פעם, אבל גם של אמריקה של המאה ה-21, זו שעסוקה במיחזור אינסופי של חומרים נוסטלגים ובמכירה חוזרת ונשנית של אותה סחורה אמריקנית בצורה זו או אחרת. 2,459 אוספים של אלביס פרסלי יצאו בשלושת העשורים שחלפו מאז מותו, והשבוע יצא עוד אחד, "אלביס – המבחר", שגם בו אפשר למצוא את המיטב של האיש שרצה להיות מלך, וגם הצליח להיות.
אלביס פרסלי היה כוכב. הוא היה זמר ענק. וזהו. הוא לא היה יוצר. הוא לא היה דובר. לבוב דילן בקצה הזרת השמאלית של הרגל יש יותר כישרון כתיבה משהיה לאלביס פרסלי. ואלביס, אף על פי שאחז גיטרה פה ושם, לא היה בדיוק גיטריסט ענק.
הוא היה שחקן קולנוע גרוע ביותר, אבל סרטיו תרמו להעצמת המיתוס שלו. אלביס פרסלי עיכז ועינטז ושיגע עם הירכיים החסונות המתנועעות מיליוני נערות. נער יפה בלורית בן 22 הוא היה, כשהחל את הדהירה אל הצמרת. לאף אחד לא היה איכפת מה, בשל מה, אלא רק ה"איך". איך הוא עושה את זה, שאלו את עצמם הורים מודאגים ואנשי שיווק מרוצים, איך הוא עושה את זה. 8 בינואר 1935 - 16 באוגוסט 1977 - אלה התאריכים
המוזיקה השחורה והמוזיקה הלבנה נמהלו יחד סופית לבלי היפרד יותר למה שאנחנו מכנים היום "רוק". היו אחרים סביבו, באדי הולי, ליטל ריצ'רד, שעשו את המהפכה. אבל אף אחד לא היה גדול יותר מהמלך.
אלביס היה תוצר של עולם מושגים אחר. הוא הלך לצבא לשנתיים, בדיוק בשיא הקריירה שלו. כשחזר, נאלץ לחרוש עשר שנים תמימות כדי להגיע שוב לאותה נקודה שנטש, וב-1969 הוא ראה שוב את כולם מלמעלה למטה, עם שלל שירים חדשים ומדהימים שהתלבשו בהתאמה מושלמת על קולו העמוק והמרטיט.
ממש כפי שאין היום אף במאי קולנוע כמו אינגמר ברגמן או מיכאלאנג'לו אנטוניוני או אורסון וולס, אין גם אף אחד שמסוגל לשיר כמו אלביס פרסלי. פשוט לשיר. רק לשיר. זהב במיתרי הקול, דבש מר. אלביס פרסלי גורם ללסת להישמט כשמאזינים לו היום מבצע את "סספישז מיינדס", או את "בגטו", או את "תמיד במחשבתי", או את "מיי בוי" או "האם את בודדה הלילה", ואפשר להמשיך הלאה והלאה.
תקפותו של אלביס פרסלי בעומק המאה ה-21 היא כסוג של מודל שאפשר להתכוונן אליו, אבל אף פעם לא להגיע באמת. איש לא שר מעולם כמו אלביס פרסלי, ומאז מותו אף אחד גם לא הצליח להיות זמר נטו שכזה, עם איכויות ווקאליות שגורמות לעיניים לדמוע ולנשימה להיעצר. מוזר, אבל דווקא הרוקנרול שלו התיישן ואיבד מתוקפו, בשעה שהבלדות הוסיפו גוונים עם השנים, עומק ורבדים.
מי שהיה מהפכן-לכאורה, מנענע ירכיים ומלהיט הורמונים נשיים, לא האמין ב-1957 שחמישים שנה אחר כך הוא ייתפס כקלאסיקה. כחלום האמריקני וכאחד משיאי התרבות הפופולרית שלה, האיש שהשפיע וממשיך להשפיע, בדרכים שונות ומשונות, על יפנים, ישראלים, אנגלים וצרפתים. מצטטים אותו, מלגלגים עליו, מעריצים אותו ומתלבשים כמותו, אבל לא שוכחים לזכור. אם מרילין מונרו היא הארכיטיפ הנשי האמריקנית של כל הזמנים, הבלונדינית העסיסית עם החיוך המתוק והסוף המר, אלביס פרסלי הוא הארכיטיפ הגברי של כל הזמנים, הגבר הגברי, עם החליפה המהודרת והסוף העלוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
