לא דיכאון. דיכוי

"תריב עני וותרוך", הסינגל החדש של דודו טסה וברי סחרוף, הוא התרסה מוזיקלית כנגד 60 שנות התעלמות תרבותית. זו לא מוזיקה מזרחית, אלא מוזיקה יהודית ערבית. וההבדל עצום

רוגל אלפר | 31/8/2007 8:59

מוזיקה מזרחית מילאה תפקיד משמעותי בשינוי פני החברה הישראלית ב-30 השנה האחרונות. נוכחותה סמלית מאוד, אולי בעלת משקל דומה לזה של ערוץ 2 בתהליך הדחת הרודנות התרבותית של האליטה האשכנזית. אבל המהפכה התנוונה. בדרך מזהר ארגוב ללהיטי מושיק עפיה והופעות של אייל גולן על ספינות הימורים, חדלה המוזיקה המזרחית למלא תפקיד תרבותי. היא כבר לא דוחפת לשום שינוי. חלק מיעדיה הושגו. אחרים נשכחו. בצורתה הגולמית הביעה המוזיקה המזרחית את הזהות המדוכאת של יהודים יוצאים מדינות ערב. זהר ארגוב היה אייקון של מגזר חברתי רמוס. לכו חפשו עכשיו בפסקול התקופה שירים שמציגים טיעון דומה ולא תמצאו. המוזיקה המזרחית יצאה מהגטו ונטמעה בזרם המרכזי. לכאורה, תם תפקידה ההיסטורי.

הסינגל החדש של דודו טסה וברי סחרוף גורס אחרת. את זהות הישראלי ממוצא מזרחי מחליפה זהות אחרת. זו זהות קיצונית יותר, מתבדלת, בלתי מתפשרת, שאינה שואפת להכרת הזרם המרכזי. ב"תריב עני וותרוך" שרים סחרוף וטסה בערבית עיראקית. זו אמירה בוטה. רוב הישראלים, ובכללם מעריצי מושיק עפיה, לא דוברים ערבית ולא יבינו מילה. השיר נכתב ובוצע במקור בגרסה הרבה יותר ארוכה על ידי האחים סאלח ודאוד אל-כווייתי (סבו של טסה), יהודים עיראקיים שהיו ממכונני המוזיקה הערבית המודרנית ושהפכו עם הגירתם לישראל בתחילת שנות ה-50 לדמויות טרגיות, מדוכאות, דחוקות לשוליים. הם נודו לגטו ושידרו למעריציהם במרחב הערבי בתחנת הרדיו בערבית של קול ישראל.

האחים אל-כווייתי לא היו סתם יהודים מזרחיים. הם שימרו זהות של יהודים ערביים. זה כבר משהו אחר לגמרי. הם הלחינו בסולמות ערביים וכתבו מילים בערבית. הם היו ערבים. יהודים ערביים. היהודי המזרחי כבר נקלט בארץ. היהודי הערבי, גם כשהוא ציוני, נותר מוקצה. מדינת היהודים מתקשה מאוד לעכל את היהודי הערבי.

זה לא אומר שמדינת היהודים לא מחבבת תרבות ערבית. להיפך. תרבות ערבית "אותנטית" היא חיית מחמד מוכרת של מדינת היהודים, ששואפת להתהדר באורח חיים ילידי באמצעותה. יש חומוס, יש אום כולתום, יש אהלן וכוס אמק. אבל היהודי הערבי מפנה עורף לכור ההיתוך הציוני, למערביות, לעברית. הוא חש בבית במרחב ערבי, אותו מרחב שמדינת היהודים הודפת בכל כוחה. וב"תריב עני וותרוך" שרים טסה וסחרוף כמו יהודים ערביים. אמנם, מדובר בשיר רוק, עם בס-תופים-גיטרות חשמליות, ובאחד מהמשובחים שראו כאן אור בשנים האחרונות. אבל זה רוק ערבי, עם מהלכים מלודיים ערביים ומילים בערבית.

זה רוק ערבי בעל פוטנציאל להרגיש בבית בבגדד לא פחות מאשר בתל אביב. והוא מציג טיעון: האחים אל כווייתי היו מוזיקאים ישראליים, נושאי תעודת זהות ישראלית, לא פחות גדולים מסשה ארגוב, והם הושתקו ועכשיו יש לשיר אותם בערבית, על כל המשתמע מכך, עם כל מה שערבית מייצגת, עדות לכך שזהות יהודית ערבית חיה ונושמת, לגיטימית. ובמקום להסתתר בשידורי קול ישראל בערבית היא שואפת לזכות בהכרה כעוד זהות ישראלית טבעית לכל דבר.

בדיוק כמו הזהות דוברת היידיש, שגם היא מתאווה להחיות עצמה, "תריב עני וותרוך" חוזר לבית סבא ומוכיח ש-60 שנות דיכוי לא הצליחו למחוק אותו, מן הטעם הפשוט שיש בו ערך ומטען שאין להתכחש להם. היידיש והערבית מתחזקים ב-2007 בקרב ישראלים שכמהים להשתייך למשהו עתיק ועמוק יותר מהמדינה. ימים יגידו אם זה סתם גימיק או תנועה חדשה שרואה בישראל עוד מדינה ערבית במזרח התיכון, מדינת הערבים היהודיים.