פלפל הארץ

זכרו את השם: אינגדשט. איילה, מרי ומלכה אינגדשט מציגות את הגרסה האתיופית למשפחת בנאי ומאיימות להיות דיוות. רק אל תקראו להן מתלבנות

יוני סמאש | 13/12/2007 18:13

איילה אינגדשט, עם בטן של סוף חודש תשיעי, יושבת מהורהרת על הספה בדירתה ברמת גן ברגליים משוכלות. יחפה, ג'ינס זרוק וחולצת טריקו, רעמת שיער קשורה בסרט. בכורסה שמולה שקועה אחותה מרים (שמעדיפה מרי או מירי), בג'ינס צמוד וז'קט אופנתי. ראשה סבך של תלתלים פרועים, קצב דיבורה כשל מטוס סילון מהול בצחוק מתגלגל. כמו מכונסת בתוך עצמה, יושבת מרוחקת אחותן הצעירה, מלכה, עטופה בסוודר ירוק משובץ בעדיי פלסטיק נוצצים ובחצאית ירוקה. "אז מה, אתה חוזר עכשיו לירושלים?", שואלת איילה. כן, אני עונה. "איזו עיר, הא?", היא פונה לאחיותיה. "אתן מדמיינות לעצמכן איך זה היה כשמלכת שבא הלכה שם ברחובות?".

לא לחינם נשזר האזכור ההיסטורי הזה. בנות משפחת אינגדשט מתגלות בזו אחר זו כגלגול מחודש של למלכות, אבל מסוג אחר: דיוות הניו סול והאר אנד בי הגדולות. נשים שחורות, חזקות, עצמאיות, שלא מפחדות לשיר את דעתן בקול צלול. מלבד האחות הבכורה, עינב - עובדת סוציאלית ומורה - שאר בנות המשפחה נמשכו בזו אחר זו לעולם הבמה, וכדאי שנתחיל להתרגל לנוכחות שלהן. איילה, 29, מוכרת כזמרת הליווי העוצמתית של מוקי וכשחקנית תאטרון הקאמרי והוציאה השנה את אלבום הבכורה שלה; מרי, 26, ליוותה אף היא את מוקי בהופעותיו, שרה במועדוני ג'ז ועמלה על איסוף חומר לאלבום ראשון; מלכה, 23, מוציאה לחנויות ממש השבוע את אלבומה הראשון "הימים הטובים" (אן-אם-סי), שהסינגל הראשון מתוכו, "תחת עינייך", כבר התברג במצעד העברי של רשת ג' והקנה לה את הכינוי אריקה באדו הישראלית. האחות הקטנה, אושרת, תלמידת י"ב, מסתפקת בינתיים בלככב במגמת תאטרון בבית ספרה.

מכתירים אתכם כמשפחת בנאי החדשה.
מרי: "זאת מחמאה אדירה וכבוד שחבל על הזמן. זה אולי אפילו בגדר עובדה".
איילה: "זה מדהים כי בצירוף מקרים התארחתי עכשיו בהופעות של אהוד בנאי. אמרתי לו 'אחותי מוציאה דיסק, והאחיות שלי גם בדרך ומשווים אותנו אליכם'. הוא ענה לי 'כן, שמעתי על זה משהו'. אז התחלנו לדבר על זה שההבדל בינינו זה שאנחנו כולן בנות, והם כולם בנים".

ואורנה אחת.
"נכון, ואורנהל'ה. בעיקר שאלתי אותו איך זה היה אצלם בהתחלה, כי זה באמת מאוד סקרן אותי. איך כולם הגיבו כשפתאום בא עוד בנאי, ואז עוד אחד ועוד אחד. והוא סיפר לי שהיו השוואות ביניהם, שזה אפילו מתבקש, אבל שאחר כך כל אחד כזה מוצא את דרכו ואת המקום שלו. אנחנו משפחה, אותו דם, וזה יישאר לנצח, אבל כל אחת מאיתנו אינדיבידואל. אני באמת מאמינה שאנחנו כאן כדי להישאר. שאחרי מלכה, גם מרי ואושרת יצליחו. בעזרת השם".

גבר שחור, גבר לבן

משפחת אינגדשט עלתה לארץ מאתיופיה ב-81'. מלכה נולדה בירושלים שלוש שנים אחר כך, ושלוש שנים נוספות חלפו עד שהמשפחה החליטה להדרים ולהשתקע באשדוד. ההורים התגרשו, ואמן, עובדת עירייה, "די גידלה אותנו לבד", כדברי מלכה.

מוזיקה לא היתה חלק מהתפריט התרבותי שלהן. "גדלנו בבית דתי, וזה היה עניין של צניעות", משחזרת איילה. "אם היינו לומדות בבית ספר חילוני בטח היינו מודעות יותר לזמרים, לאם-טי-וי. יש משפחות ששומעות אריק איינשטיין ושלום חנוך, וזה בא מההורים; יש כאלה ששומעים ג'ז ובלוז. אצלנו לא היה משהו שהוביל. אני בעצם התחלתי את העניין שלנו כשהתקבלתי ללהקת חיל הים ופתאום נחשפתי, להכל. בחור שיצאתי איתו השמיע לי את אריקה באדו, ונגנבתי. לא הבנתי מה זה הקול הזה, מה זה הדבר הזה. משהו אחר, חדש. זה סקרן אותי ומשך אותי. וכל פעם כשהייתי חוזרת הביתה הייתי מביאה להן דברים חדשים".

מרי: "שמענו בבית בעיקר מוזיקה של דתיים. 'ושמחם ושמחם', כאלה", היא מעקמת אף. "מה שכן, מגיל צעיר, אמא שלי דאגה שנהיה

בחוגים. למדנו לנגן על כל כלי אפשרי".

מלכה: "כל שנה הייתי מחליפה חוג. חלילית, אורגנית, סקסופון, חליל צד. הקונצרטים של הסוף שנה נשארו כחוויות המדהימות ביותר בחיים שלי. המוזיקה תמיד היתה בתוכי, אבל עם השנים, גם מרצון וגם קצת מבחירה, זה נעצר. איילה ומרי תמיד היו בלהקות נוער, תמיד שרו, וכשאיילה היתה מביאה את הניצוצות האלה של הזמרות שמבטאות את עצמן ומשתוללות, זה היה סוג השראה, של פריון".

בעוד שתי האחיות הבכירות כיוונו את עצמן למיקרופון כבר בגיל צעיר, עזבו את הבית ואימצו את עולם החול ברמות שונות (מרי עדיין מנשקת את המזוזה, איילה שוזרת "בעזרת השם" מדי כמה משפטים), הרומן של מלכה עם השואו ביז היה ועודנו מפותל. תלמידת האולפנה לשעבר מקפידה לשמור על אמונותיה הדתיות ולאחרונה סירבה בכל תוקף לשתף פעולה עם צוות הערוץ הראשון שביקש לשדר עליה כתבה ב"יומן". "זה בסדר, נצלם ביום חול", הבהירו לה ברוממה, אך התשובה השלילית נותרה בעינה. לא רוצה.

"אני לא חושבת שהקריירה שלי או הגורל של האלבום הזה עומד על אייטם אחד ביום שישי ב'יומן' בערוץ 1", היא מסבירה בקולה השקט. "המוזיקה תגיע לאנשים, והיא לא חייבת להגיע אליהם ביום שישי, ועוד מהטלוויזיה. מבחינתי זה נחשב לעבודה, ובשבת - אני לא עובדת. זה משהו שאני מאמינה בו, זה החינוך שלי. בתור אתיופית - שזה חלק מהזהות שלי - ההורים שלי היו חדורי אמונה להגיע לפה. הם השיגו את הדברים הכי גדולים שלהם על ידי אמונה. וזאת הדרך".

הדרך כללה את פילוני, איש שב"ק מיוזיק, שהתפעל מיכולותיה של מלכה כשהחליפה את איילה באחת ההופעות של מוקי לפני חמש שנים. הוא גם זה שחיבר אותה עם צמד המפיקים העולה סאבו וקותי ליצירת האלבום. העיבודים של השניים לטקסטים שכתבה מלכה בגיל 17 מעיפים את המוצר הסופי למחוזות מרשימים של נשמה וגרוב שלא פוגמים לרגע בקולה הייחודי והמלטף של מלכה.

מלכה, איזה ילדה בת 17 כותבת שירי אהבה כמו "אהוב אותי תחת עיניך במקום בו אוכל להיות תחת השגחתך, במקום בו אוכל לזרוח עם כל דבר חדש שתראה"?
"יצא שזה באמת המון שירי אהבה, אבל אלה המחשבות שלי, השאיפות שלי, כל הדברים שאני עוברת".

למי כתבת אותם?
"לא למישהו ספציפי".

בגיל 19 מלכה התחתנה, כעבור שנתיים וחצי התגרשה, והיא טוענת בתוקף שאין בשירים מזכרות מהתקופה ההיא. "הרבה מהשירים נכתבו לפני שהכרתי אותו, ויש אולי שני שירים שכיוונתי למישהו שהרגשתי כלפיו. כל אישה מנסה להבין את הצד השני, חוקרת ומחפשת את החיבור הזה, שהוא בסך הכל מאוד רצוני".

אריקה באדו וג'יל סקוט, למשל?
"בטח. אני מתחברת לזה, אבל זה גם מודל שהיה לי בבית. אמא שלנו אישה מאוד חזקה, במציאות היומיומית, אני מגלה שזה מה שאישה צריכה להיות: חזקה, זקופה, גאה, לא מפחדת להגיד את מה שיש לה בפנים".

אז למה התחתנת בגיל כזה צעיר?
"התחתנתי כי הרגשתי שזה זה. תמיד היו אומרים בבית ש'מלכה תתחתן ראשונה'. תמיד אמרתי שבחיים לא, ובמיוחד שלא אתחתן עם אתיופי. בסוף יצא שהתחתנתי ראשונה - ועם אתיופי. גם אני מנסה להבין את זה. זו היתה זוגיות שלא הצליחה, ומיהרתי לקבע ולמסגר אותה. זה נראה לי... סתם. זה רחוק ממני".

והיום יש לך אהבה?
"לא".

וכשתהיה אהבה היא תהיה לאתיופי כמו פעם או ללבן, כמו שבחרה אחותך איילה?
"אולי היום אני נמשכת יותר לגברים שהם כמוני. אתה יכול לפרש את זה כגזענות, אבל זה לגיטימי. אני לא נצמדת לשום דבר. החיים מפתיעים. אני ממש לא יודעת אם מי אני אבלה את שארית חיי, אבל אני בהחלט רואה את עצמי מתחתנת שוב, מקימה בית".

"יש אחת שנמשכת לבלונדינים, אחת שלאסיאתים, אחת שלשחורים", מתערבת איילה. "אין שאלה בכלל ששחור זה יפה, אבל המשיכה שלי נטתה לכיוון ההפוך, וככה יצא שהתחתנתי עם גבר שהוא 'לא כמוני'. זה לא בא מאיזה אנטי לרעיון להינשא לגבר שחור. יכול להיות שאם היינו גדלות בסביבה אחרת, סגורה יותר, הסיכויים לזה היו יותר גדולים. אבל אין פה היגיון. לך תסביר אהבה. ברגע שאתה נתפס אתה נתפס, וזה לא משנה מאיזה צבע הוא או מאיזו עדה. אני אוהבת את מוטי בעלי. התאהבתי בו, והרבה דברים בו גרמו לי לרצות להיות האישה שלו".

סוף עידן רייכל

בנות אינגדשט מגדירות את עצמן כמי שגדלו בבועה, ולא אתיופית. "לא גדלנו בשכונות עם ריכוזים אתיופים", מסבירה מלכה, "אז איפשהו תמיד נתנו לנו להרגיש טוב עם עצמנו, שאנחנו כמו כולם. תמיד חיינו חברה מגוונת. פעם מרי באה ביציאה: 'לפעמים אני שוכחת שאני שחורה'. לא במובן הרע, במובן של כאילו, אני בן אדם".

אבל המציאות היא עדיין של קיפוח והפרדה. לא צריך ללכת רחוק. הסיפורים האחרונים על האפרטהייד בפתח תקווה למשל.
"כן, יש פה גזענות. ישראל היא מיזוג של הרבה תרבויות, וכלפי כולם יש פה גזענות. אנחנו מרגישים את זה יותר כי חוץ מערכים שונים יש את העניין החזותי שאנשים יותר נצמדים אליו. אבל זה באמת לא מעסיק אותי ביומיום".

בגלל ההתאקלמות המוצלחת שלכן. מצד שני, אף פעם לא האשימו אתכן ב"התלבנות"?
"חס וחלילה, וזה נורא לשאול כזאת שאלה. אתה לא מבין עד כמה זו סתירה עמוקה. מצד אחד מתפעלים מההשתלבות של האתיופים בחברה הכביכול ישראלית, ומצד שני, חופרים וממשיכים לנסות להבין את האישיו השחור. אז מה המטרה פה? יש לי גם חברות אתיופיות וגם חברות לבנות. ואני לא מרגישה שום מרמור".

איילה: "חבר שלנו, לא אתיופי, גר ליד מרכז קליטה של אתיופים והוא סיפר לי שהמרכז הזה קיים כבר 20 שנה ולא עושים עם האנשים שם שום דבר, ויש עולים חדשים שהגיעו לפני חודשיים-שלושה והם בהלם. בהלם! זו פעם ראשונה שנוצרה בינינו שיחה כזאת, כי הוא מכיר אותי בתור 'איילה של מוטי' ולא 'איילה האתיופית'. כשביקרנו אותו ראיתי חבורה של אתיופים ברחוב, וזה היה הכי לא קשור אלי בעולם. קצת התבאסתי על זה כי כאילו אני באה ממקום אחר. אנחנו עוברים שם עם הרכב, והם מסתכלים עלי יושבת באוטו היפה הזה, שזה בשבילם כמו משהו מהחלל, ואני שונה מהם לחלוטין. ורק העיניים שלנו נפגשות. הם חוזרים לחיים שלהם, ואני הולכת למקום אחר לגמרי. יש את הרגעים שאת אומרת: אולי אני צריכה לעשות משהו. יש איזה פער בין האתיופים ובין הישראלים, ופתאום יש גם פער בתוכנו".

מלכה: "אני חושבת שבעצם העובדה שהם רואים אותנו כיום, זה כבר עושה אצלם משהו. זה נותן להם להאמין שגם הם יכולים. אני רק יכולה להגיד - קבלו השראה".

מרי: "זה בא מהגישה של האדם. אם אתה בא חסר ביטחון, ככה יתייחסו אליך. אבל א'.
"טוב, זה לא חוכמה", מרי פורצת בצחוק מתגלגל, "היית האתיופית הראשונה כמעט בהכל".
איילה: "הייתי האתיופית הראשונה בלהקה צבאית, אבל לא באתי ככזאת אלא כי רציתי לשיר. עברתי את הבחינות כמו כל אחד, אבל כשהגעתי עם המדים לחיל החינוך, המפקד לקח אותי לפגישה אישית ואמר: 'את יודעת שאת האתיופית הראשונה...', והם עשו לי הכנה, תדריך של מה הולך להיות לי, מבחינת יחס, תקשורת. זה יפה מצדם. בסך הכל דאגו לי. אבל כשהקשבתי לו זה עבר מעלי. הייתי די בהלם".

ואז ההלם שוכך, ואת עובדת קשה, ושרה בלהקה צבאית, ומלווה מופע מצליח במשך שנתיים, ומופיעה בתאטרון, ומוציאה דיסק, ואז אתה אומר למישהו "איילה אינגדשט" ואומרים לך "כן, ההיא ששרה עם עידן רייכל", כי אתיופית שווה עידן רייכל. מה עשינו בזה?
"כי זה עדיין חדש להם", איילה מושכת בכתפיה.

מרי: "נו, אבל זה כמו שלכל אתיופית שנייה אומרים שהיא דומה ללוריין היל".
"אנחנו חיים בישראל", מלכה מסכמת, "ולא קל כאן. בגלל הקיבוץ גלויות, אז כאילו מנסים לחיות עם השוני הגדול הזה שיש".

ואתן מצליחות לעשות את זה, לא? קראת לאלבום שלך "הימים הטובים", זה אומר משהו.
"האמת, כשחשבנו איך לקרוא לדיסק, ישבנו באולפן, וקותי זרק שיש בשיר 'שלכת' שורה 'אולי מחר יגיעו הימים הטובים', ושזה נראה לו שם יפה. ההערה הזאת המשיכה ללוות אותי, ולפני חצי שנה, עם כל הדרך שעברתי עם הדיסק הזה, אמרתי, וואללה, הימים הטובים-שהיו ושיהיו. זו פתיחה טובה".