נו אז מי ניצח?
במלאות 25 שנה למלחמת תיסלם נגד בנזין, שני הצדדים טוענים בתוקף שהקרבות בכלל היו פיקציה, ושבין ההרכבים שררה אהבה קוסמית. המלחמה האמיתית, מתברר, הייתה ונותרה בתוך בנזין. אבל גם כאן- קבלו טוויסט מפתיע. אלי חדד, המתופף של בנזין, עומד להוציא אלבום סולו. לכותב, למלחין ולמפיק המוזיקלי קוראים יהודה פוליקר
את החומרים האלה קיבל גלעד, בתקווה שיסכים לכתוב לחבורה מילים בעברית. 'הם שלחו לי קסטה' הוא משחזר את הפעם הראשונה. 'איכות הנגינה, ההרמוניות הקוליות והביחד שלהם הדהימו אותי. זה לא נשמע לי הגיוני, וביקשתי לבוא לשמוע אותם בלייב כדי לוודא שהחומרים ששלחו לי הם אמיתיים ושלהם. לקחתי איתי את יהודית רביץ, עברנו בקריות בדרך להופעה בצפון, פגשנו אותם ונכנסנו לשוק'
בקיץ 1982 יצא התקליט הראשון, 'עשרים וארבע שעות'. גלעד עוד תכנן לדחות את ההפצה, מכיוון שבדיוק באותם ימים פרצה מלחמת שלום הגליל. 'שאלתי את חברת התקליטים, 'מי יקנה' אבל הם התעקשו. הודיעו לי שהביקוש מטורף, ואם לא נוציא את האלבום נפסיד אלפי עותקים בשבוע. אז הוצאנו, ובערך בשתי דקות הוא נהיה פלטינה'.
כשבנזין התפרסמה, תיסלם כבר הייתה חרותה עמוק בתודעה. גיבורי תרבות היו גם לפניה, אבל 'רדיו חזק' שיצא ב-1981, יצר תופעה חברתית לא מוכרת במזרח התיכון של תחילת שנות ה-80. להקת רוקנרול ישראלית ראשונה, עם לוק מחו"ל, סאונד שלא נשמע כאן קודם, מסע הופעות גרנדיוזי והתנפלות מעריצים.
שני עשורים לפני שהמציאו את כוכבי האינסטנט הנולדים, בלי השוואה מוזיקלית, חלילה, במובנים מסוימים, תיסלם הייתה סטארט-אפ בימתי. הם ייבאו לכאן טכנולוגיה חדשה, השקיעו במיקסים, הגבירו את עוצמת הקול בהופעות, והוסיפו משחקי תאורה נוצצים ומכונות עשן. הם ייצרו להיטים בסרט נע, ארזו בעטיפה זוהרת, ומכרו שואו כמוצר, עדיין בלי הצבעות באס.אם.אסים, אבל עם מנגנון מסחרי משומן, שכבר בימי התום של התקופה שיווק את הלהקה במסגרת מסע יחסי ציבור לבנק. או להפך.
לאריזה המפוארת, מתברר, היו גם חסרונות. מדי פעם היא נגסה בקרדיט המוזיקלי שקיבלה הלהקה. בעוד שבנזין נתפסה כדבר האמיתי, רוק נטו, אל תיסלם, גם אם איש לא התווכח עם ההצלחה, התייחסו לפעמים יותר כגימיק. נימוקי התביעה קיבלו בעבר חיזוק מפתיע דווקא בציטוטים של יאיר ניצני. הוא סיפר שאנשי תיסלם קינאו בלהקת הקליק, מכיוון שתיסלם שרה שירים 'קליטים ומפגרים' כלשונו , לעומת קליק שעשתה דברים עמוקים ומורכבים, שאף אחד לא הבין.
"אני לא באמת חושב שהשירים שלנו היו מפגרים, או מסחריים באופן לא סביר" מתקן ניצני היום. "אני מאוד אוהב את מה שהיינו. גם את השירים, גם את הלוק וגם את הסאונד. ככה צריך לעשות רוק ופופ. כל מי שעושה מוזיקה מקנא לפעמים ביוצרים אחרים. אהבתי שירים של הקליק, אבל הם קינאו בנו פי מאה ממה שאנחנו קינאנו בהם. הם קיללו את יום היוולדם על ההצלחה המינורית שהייתה להם מול ההצלחה הפנומנלית שלנו".
הדיון הזה מוכר גם ליזהר אשדות. "מישהו כתב בעיתון שתיסלם עד כדי כך לא יודעים לנגן, שאנחנו שרים עם פלייבק" הוא משחזר. "הוא הוכיח את הטענה שלו בעובדה שירדתי מהבמה אל הקהל עם הגיטרה החשמלית. אפילו לא ידעו אז שיש גיטרה אלחוטית. בלי קשר, זה נכון שכנגנים, בנזין היו יותר מבושלים מאיתנו. הם היו יותר מבוגרים ויותר מנוסים. יהודה היה גיטריסט יותר טוב ממני, ללא ספק".
גלעד, בלי תיאום, מפרגן בחזרה: "תיסלם הביאו משהו חדש לגמרי, ברמה מהפכנית לדעתי. 'לראות אותה היום' למשל , שיר ענק. אין מה לדבר. זה לא קורה סתם שפתאום עשרות אלפי אנשים מחליטים להתאהב".
בנזין הושפעה מתיסלם?
"לא. בנזין היו קיימים הרבה לפני שתיסלם התפרסמו. לבנזין היה סגנון שונה לחלוטין. ההשפעות של יהודה הגיעו מהנדריקס, מהביטלס, מפינק פלויד".
לא רק סגנון ההופעות, גם היסטריית ההערצה סביב שתי הלהקות הייתה תופעה חדשה. הכול נראה אחרת. גדול יותר, אמוציונלי יותר. ילדות התעלפו בהופעות של תיסלם מרוב התרגשות. אשדות מספר על נוהל קבוע אחרי הופעות, כשהלהקה הייתה צריכה לשלם לאולם פיצוי על עשרות כיסאות שנשברו. מנהל היכל התרבות העדיף מראש שלא להסתבך והחליט לבטל את הופעת הפרידה, שאמורה הייתה להתקיים בהיכל, בטענה שהקהל של תיסלם נוהג להתפרע, לא יושב בכיסאות, רוקד
במרוצת 1983, אחרי ההצלחה הגדולה של בנזין, המלחמה עברה הילוך. אבל השיא היה כשתיסלם הודיעה על התפרקות, ומעריצות איימו לקפוץ ממגדל שלום, העזריאלי של התקופה. "הצורך בהיסטריה תמיד קיים, ותמיד ימלאו אותה" אומר גלעד. "היה נחמד שזה הופנה ללהקת רוק, אבל היה בזה גם משהו מאכזב. אני זוכר שהגענו לבית החייל, ופתאום ראינו עדר של ילדים. לא שאני מזלזל, הם היו חמודים נורא, כולם לבשו טי שירט של בנזין, אבל הם הגיעו לנו בקושי עד הכתפיים. ילדים בכיתה ה,? או מחוצ'קנים בני 14, ואתה חושב לעצמך, 'כל הטקסטים שכתבתי, ובסוף לשם זה מגיע'?
המעריצים, איך לא, התחלקו למחנות. יריבות רצינית, שלא ממש התרשמה מפרטים קטנים כמו העובדה שהלהקות עצמן דווקא הסתדרו מצוין. מדי פעם הופיעו יחד, וגם הקליטו ביצוע משותף ל'מעשנים ביחד'. "היריבות בינינו קצת הומצאה על ידי העיתונות" מסביר ניצני. ?כמו הסיפורים על ירדנה ועופרה" אומר גלעד. "היו שם גושי מעריצים מול גושי מעריצים, מכבי נגד הפועל, קרבות דביליים".
עוד סטיגמה, שתוחזקה וטופחה היטב, עסקה בשורשים של חברי הלהקות, ובהבדלים ביניהם. הצפונבונים מול הצפונים. תיסלם התל אביבית האליטיסטית, מונהגת על ידי ילדי שמנת, בוגרי גלי צה"ל, מול אנשי הפריפריה. הלהקה המהוקצעת, הארוזה לתפארת, הכמעט מתוכנתת, מול הקול האותנטי של מעמד הפועלים. ניצני: "זה היה חלק מהתדמיות שחלקן מדביקים לך ואת חלקן אתה מייצר. אלופי יחסי הציבור מול אנשים קשי יום. כל מיני קשקושים כאלה, שמובן שיש בהם תמהיל בין האמת לבדיה".
באחת הביקורות שהתפרסמהב-1982, נכתב שיעקב גלעד הצליח להפוך להקת חתונות ללהקה מקצוענית. מן הסתם, זה נאמר כמחמאה. בדיעבד, אולי המשפט המתנשא הזה, שנכתב שני עשורים אחרי שהביטלס, למשל, שלא גדלו בדיוק בארמון המלוכה הבריטי, כבשו את העולם, מייצג בדרך הכי טובה את המרחק שהיה אז בין קריית ים למרכז הביצה. שנים לפני שהחברים של נטאשה ורבים אחרים, עשו דרך דומה.
התאוריה הייתה שגלעד, נציג נאמן של הממסד תל אביבי, השתלט על הלהקה, עיצב אותה מחדש, וניווט לצמרת בהתאם לנוסחאות. גלעד מגיב בזלזול: "מצאתי להקה מגובשת ובשלה, עם סגנון ברור וארבעה נגנים מופלאים. אני לא חושב שיש משהו צפונבוני שאי פעם השתלט על בנזין, או בהמשך על יהודה. תמיד היה לבנזין את החספוס, את העוצמות הרגשיות ואת האותנטיות, שלצערי, אין אותה כל כך בתל אביביות הצפונבונית".
את ההבדלים בלוק בין בנזין לתיסלם אכן היה קשה לפספס. "על הבמה זו להקה כמעט ללא חגיגה" כתב אז יוסי חרסונסקי, בביקורת על הופעה של בנזין. "אין הכוונה לתאורה צבעונית ולפירוטכניקה. חבריה מאופקים. אפילו מספר אחת, יהודה פוליקר, בעל הקול החד פעמי, הנושא את הגיטרה המובילה, נשאר קפוא. בקושי יעלה חיוך על פניו"...
גם מחוץ לבמה בנזין הייתה עצורה משהו. בטח במונחים של מגה כוכבים בני זמננו. פוליקר מיעט להתבטא כבר אז, אבל גלעד, המנהל שצריך היה למכור את הלהקה לעם, לא מתלונן. "ידעתי עם מי יש לי עסק, וזה גם התאים לאופי ולתפיסת העולם שלי. ברור שצריך לשווק אלבום חדש, ועשינו גם את זה, אבל הופעות הן קידום המכירות הכי טוב. יש כאלה שכל היום מבלים במקומות שיודעים שיש בהם פפראצי. זה נראה לי פתטי. כאילו, אין חיים אחרים? אין ספר טוב? אין חברים, או סתם להיות עם עצמך לבד".
רק שלוש שנים ושני תקליטים משמעותיים היו לכל אחת מהלהקות. תיסלם הוציאו עוד קודם אלבום באנגלית, ורגע לפני הפרידה קינחו בסוג של אוסף. שתי הלהקות התקשו לתחזק את ההצלחה, מכרו פחות, והסתבכו בבעיות כימיה בתוך החבורה. למרות ההיסטריה סביבן, הצלחה כלכלית סוחפת לא הייתה שם. בטח לא ביחס סביר לפופולריות העצומה. ההפקות הגדולות עלו הרבה כסף, וההכנסות התחלקו בין הרבה אנשים. אבל בשני המקרים, הפירוק לא נבע מכסף, הוא היה פרי של חיכוכים. ובכך תם הדמיון בין ההרכבים.
חברי תיסלם נשארו חברים. בשנת 1990 התאחדה הלהקה, הוציאה את 'נגנו עכשיו' אוסף משודרג שכלל שני שירים חדשים. 'פרצופה של המדינה' הפך ללהיט גדול, גם ההופעות שליוו את הקאמבק. מאז הם חוזרים מדי פעם להופיע יחד, לאירועים חגיגיים ספציפיים או לסיבובי הופעות קצרים. באחרונה הם נכנסו לאולפן והקליטו שיר לאוסף 'עבודה עברית'. "מי שמופיע קיים" מסכם אשדות. "מה שקיבע אותנו בתודעה הרב דורית זה הסיבוב בשנת 90. הוא הביא הכי הרבה קהל שהיה לתיסלם. באיזשהו מקום, תיסלם לא התפרקה אף פעם".
באופן רשמי, דווקא בנזין היא זו שלא התפרקה. אי שם אחרי התקליט השני, 'משמרת לילה' שכבר אליו הגיעה בהרכב חסר, לאחר פרישתו הזועמת של קיטש אמסלם, הלהקה פשוט התאדתה. מאז לא חזרה רביעיית החברים מהקריות לנגן בהרכב מלא. ולא שחסרו הצעות. בנזין לא התפרקה, היא התנפצה. הרסיסים, נכון לאותם ימים, נחתו בשני מחנות ברורים. פוליקר המשיך את שיתוף הפעולה עם גלעד, בדרך לקריירת סולו מפוארת. אמסלם, בנג'ו קמחי ואלי חדד נשארו בצד.
בסוף שנות ה-90 ניסו השלושה לחזור לחזית, והוציאו אלבום תחת השם 'עקבה' שכשל מסחרית. בדרך הם הציעו, כמובן, לפוליקר להצטרף. אפילו רק כאורח לשיר אחד. תשובה, מספר קמחי, הם לא קיבלו עד היום. "שמענו את יעקב גלעד מתראיין אצל גיא פינס ואומר שלא נראה לו ששיתוף הפעולה ייצא אל הפועל. זה כל מה ששמענו, ויותר לא פנינו".
הצרות ומאבקי האגו החלו הרבה קודם. עוד בשיא התהילה. אמסלם נפגע מההשתלטות האמנותית של פוליקר על הלהקה, והחליט לפרוש. "נתתי לתקליט השני שלושה שירים, שיעקב בחר. אחד מהם היה 'פגע וברח' שהייתי אמור לשיר. כבר הקלטנו אותו יחד עם יהודה, בלחן אחר ממה שאנשים מכירים היום, רק שאז הם החליטו שאני לא שר, ושיהודה ישיר את כל האלבום, כדי שיהיה צבע אחד לתקליט. אני התנגדתי, ובגלל זה הורידו לי גם את שני השירים האחרים, וגיליתי שהלחינו מחדש את 'פגע וברח'. יכול להיות שאני לא שר מספיק טוב בשבילם, אז שיגידו. בכל מקרה הרגשתי שאני לא מתקדם והחלטתי לעזוב. בלחן המקורי של 'פגע וברח' השתמשתי כעבור שנים לפסקול הסרט 'צומת וולקן'. קיבלתי עליו אוסקר. אז הוא מתאים לאוסקר, אבל לא לתקליט של בנזין'.
גלעד מודה בעובדות, אבל בהחלט לא באשמה. "בכל להקה טובה יש בוס אחד, ולהיות בוס זה קצת להיות דיקטטור. ככה צריך. בנזין הייתה מושתתת על חומרים של יהודה ושלי, וגם על דמותו הדומיננטית של יהודה. הוא הזמר של הלהקה, הוא השואו מן של הלהקה. הוא עמד בחזית, החזיק את הלהקה במבטים, בדק תמיד שהכול מכוון. בלי יהודה לא הייתה להקה. הוא היה הדבק של כולם".
לא שקלתם להשתמש בעוד חומרים, פרט ל?גשם? (שהלחין אמסלם), של חברים אחרים?
"היו מחשבות, אבל החומרים לא עברו את הרף שלי. לא נעים להגיד, רוב השירים שהם הביאו לא היו מפילים. כל שיר של יהודה הדביק אותי לקיר. חיפשנו רק שירים בני זונה, שמתאימים ללהקה. מעבר לזה, גם אנשים שרצו לכתוב או לשיר, אחר כך לא רצו לבצע את השירים שלהם על הבמה, מהתרגשות או מפחד. היו מקרים שקיטש אמר 'תוותרו עליי. אני לא יכול לשיר את 'גשם' היום".
הם מרגישים שגנבת להם את יהודה מהלהקה.
"הייתה תחושה של תסכול, אבל לא שגנבתי להם את יהודה. אף אחד לא יכול לגנוב את יהודה. הוא לא בובה. הוא אישיות מאוד חזקה. אלה דברים שקורים בכל הלהקות, וזה היה קורה גם אם לא הייתי בסביבה. הלהקה הפסיקה לתפקד בגלל מתחים בלתי הפיכים, בגלל בעיות משמעת. היא איבדה את האינטגריטי שלה כלהקה".
בנג 'ו קמחי חזר בתשובה בסוף שנות ה-90, בסמוך לניסיון להקים את 'עקבה'. גם לו יש בלב לא מעט מטענים, שאלות לא פתורות ותחושת החמצה גדולה, אבל לשאלת הפירוק של בנזין דווקא יש לו תשובה מסודרת. מקצועית נטו. 'אי אפשר להגיד שהתפרקנו בשיא ההצלחה. התקליט השני כבר לא היה בנזין. קיטש חסר לנו. מעבר לזה, עברנו את משבר התקליט השני, שקורה לכל הלהקות, שבמקום לשחזר נוסחה שעובדת, מחפשות שינויים. ניסינו, לכאורה, להיות יותר מקצוענים, מה שאנחנו לא. אני יכול להעיד על עצמי, אני לא מקצוען. אני לא נגן אולפן. אני לא מדויק כמו נגני אולפן. אני לא מכונה. תמיד ניגנתי מהבטן, וזה יצא הכי טוב. את התקליט הראשון הקלטנו בלייב. בתשע שעות הקלטנו 11 שירים, כולם ניגנו יחד, ורק את השירה הוספנו בהמשך. בתקליט השני ניסינו לעשות הכול סטרילי, יותר מדויק. ואנחנו לא, לעזאזל".
לכן התפרקתם?
"רסמית, לא התפרקנו. ליהודה תמיד היו תוכניות לעשות תקליט סולו. זה לא משהו שהוא הסתיר מאיתנו. לא ידענו שהוא ישכח מהלקה לגמרי. אני מאוד אוהב את יהודה. אנחנו חברים, אנחנו בקשר, ואני מפרגן לו כל הזמן. ליהודה יש לב ונשמה ברוחב מכאן עד ירושלים. לצערנו הרב, לא תמיד הוא מחליט".
אז מי החליט, יעקב גלעד?
"אי אפשר לקחת בן אדם שלא רוצה ללכת. הוא ניסה תקליט אחד, ראה כי טוב, אז למה לא. כאדם אחד, מרוויחים יותר מאשר ארבעה, ובשני אנשים יותר מאשר חמישה".
אמסלם עזב את התעשייה כבר לפני שנים. לפרנסתו הוא עובד כטכנאי שיניים, ובזמנו החופשי הוא כותב למגירה. קמחי, כאמור, חזר בתשובה. אבל הספין המעודד בעלילה מגיע מהצלע הרביעית בחבורה, המתופף, אלי חדד. במקור, אחרי הפרידה, גם הוא היה חלק מהאופוזיציה. דיבר על תחושות מרמור קשות, ואפילו אמר שבדיעבד הוא מצטער על 'כל הקטע עם בנזין'. עכשיו הוא נשמע אחרת, וגם מביא בשורות. יותר מ-20 שנה אחרי, בראשונה מאז הפרידה ההיא, נרקח שיתוף פעולה מחודש עם פוליקר. לא של כל בנזין, אבל גם זה קורה בפעם הראשונה. בימים אלה ממש, פוליקר כותב, מלחין ומפיק מוזיקלית את אלבום הסולו המתוכנן של חדד.
"הייתה תקופה של מתחים" אומר חדד, "אבל במשך הזמן נכתבו עלינו לא מעט סיפורים מעוותים ומסולפים. בסך הכול כל השנים היחסים טובים. הגעתי למסקנה שיהודה הוא סוג של חייזר, הוא מוכשר בצורה לא אנושית. יוצא ממנו שפע עצום בכל התחומים. מוזיקה, מילים, בישול. הייתה לו תערוכה של הציורים שלו. הוא מדהים".
ומה קרה שאחרי כל כך הרבה שנים, פתאום יש חיבור מחודש ועובדים יחד?
"החיבור הזה היה צריך לקרות הרבה שנים קודם. ברגע שבנזין התפרקה כבר דיברנו על אפשרות שאני אשיר, אבל השנים חולפות במהירות, וכל הזמן דחינו את זה, למרות שהיינו בקשר רציף. באחת השיחות שלי עם יהודה, הוא שוב שאל מתי אני רוצה לעשות משהו עם עצמי ולהגשים חלום כזמר. הוא אמר שיש לו חומרים להשמיע לי. שמעתי ומאוד אהבתי. עם חלק גדול מהטקסטים הרגשתי טבעי, כאילו הם מדברים עליי".
גלעד מספר שהעבודה על האלבום כבר נמשכת כמה חודשים. תאריך רשמי לצאת הדיסק עדיין אין, אבל קונצנזוס נדיר כבר יש. כולם, קמחי, אמסלם וגם גלעד, מסכימים שחדד זמר ענק (גלעד: 'אלי היה תמיד זמר נשמה') ומפרגנים לעבודה המשותפת. רק שהמרחק מכאן ועד איחוד מלא, אם תהיתם, עדיין תהומי. אמסלם, מן הסתם, היה שמח. אפילו קמחי מוכן להירתם, בתנאי שהלהקה לא תנגן בשבת. אבל הם רצו גם קודם. גלעד, שעדיין עובד עם פוליקר על כל פרויקט, מתלהב הרבה פחות.
"אני לא מוצא שום סיבה לעשות איחוד, וגם יהודה לא. זה לא מדליק אותי, או את יהודה. יש דברים שצריך להשאיר איפה שהם, ברמת הזיכרון והחלום, אולי הפנטזיה. איחוד יכול לקלקל את הפנטזיה. אני מסתכל על תופעת האיחודים מהצד, ושואל 'למה' אני לא חושב שתמיד צריך להיענות לגעגועים. לרוב לא. אחר כך הם מזמנים אכזבה. בדרך כלל, מאחורי איחודים עומדות סיבות כלכליות מאוד חזקות. אני לא מרגיש רעב להקדיש שנה מחיי לאיחוד בנזין. לא בא לי לחשוב על זה בכלל".
מה שנותר לבדוק הוא מי ניצח - תיסלם שעדיין קופצת לבקר, או האותנטיות החד פעמית של בנזין, מי השפיעה יותר על המוזיקה הישראלית, נכון ל-2008 מה נשאר מאבות המהפכה. "בראייה אקדמית ניטרלית, שתיהן באותו מקום מבחינת רוקנרול" קובע פרופ' מוטי רגב, סוציולוג וחוקר רוק מהאוניברסיטה הפתוחה. "אי אפשר להכריז על מנצחת, או למדוד מי השפיעה יותר. אף אחד לא ניצב שם כהורה, כמו שאוהבים להצביע על פורטיס. שתי הלהקות יחדיו הקפיצו את הרוק הישראלי מדרגה, ממקום יותר חובבני לתחושה של משהו יותר מחובר למה שקורה בעולם. לשתיהן הייתה נוכחות מאוד ברורה, ומי שהיה בסביבה, ואפשר היה להיאחז בו כדי להגיד שיש לנו רוק ישראלי, נאחזו בו".
גם ליוסי מר חיים, מוזיקולוג, אין הכרעה. "קשה להגיד מי טוב יותר. מעבר לעובדה שהן הופיעו פחות או יותר באותה תקופה, מדובר בלהקות מאוד שונות, ולהשוות ביניהן זו שגיאה. זו לא אותה מוזיקה, לא אותו קהל. אם בכל זאת היה קהל משותף, זה קרה מכיוון שהארץ קטנה. בחו"ל איש לא היה מעלה בדעתו לחבר ביניהן".
מיכה שטרית, כנציג גאה של הפריפריה, מתחבר לגאוות היחידה: "ההבדלים בין תיסלם לבנזין היו כמו ההבדל בין תל אביב לקריית מוצקין. תיסלם היו נוצצים, שיחקו אותה כמו להקה מחו"ל. בנזין שיחקו אותה כמו להקה מהקריות, והיה לזה הקסם של זה, עם יהודה כפנומן, גם כגיטריסט, גם כיוצר. כבחור צעיר, היה לי כיף לראות את תיסלם מופיעה. אבל כמוזיקאי, יהודה השפיע עליי יותר. בסך הכול, שתי הלהקות ניצחו בגדול, ופמפמו כאן אווירה של רוק. שתיהן עבדו מעט זמן, אבל השאירו השפעה אדירה".
נא להמתין לטעינת התגובות
