קצת נחת
דיסק שמאפשר הכרות עם ג'ון זורן גם למי שלא נמנה על חוג מעריציו, זרם תודעה משכנע של אלבוו, טינדרסטיקס באלבום נפלא והזדמנות טובה להיהפך למאהלריסטים. דה אפלרויטר
נכון, זה קורה לו פעם בכמה שנים, פתאום הוא נתפס ברצון לנגן משהו כייפי, משהו שזורם בדרכים יותר קונבנציונאליות, ואז התוצאה היא בדרך כלל מהממת. בפעם האחרונה זה היה ב-2001, אז הוציא זורן דיסק שנקרא The Gift והצליח להפתיע את רוב המעריצים שלו.
הדיסק ההוא כלל השפעות לאונג'יות, לטיניות, fאנקיות וכמיטב המסורת הזורנית היו בו גם השפעות של מוזיקה יהודית. הדיסק החדש ממשיך את הקו של The Gift באופן משכנע אף יותר. חבורת הנגנים המצויינת כוללת את מרק ריבוט בגיטרה, ג'יימי סאפט בקלידים, ג'ואי בארון בתופים, טרוור דאן בבס, קני וולסן בויברפון, סיירו בפטיסטה בכלי הקשה וכמובן זורן עצמו בסקסופון. הלהקה הזו, על כל נגניה, תופיע בבארבי בתל אביב ביום רביעי הקרוב (ה-2 באפריל).
האלבום הזה מצוין מתחילתו ועד סופו, בין אם הוא נשמע לאונג'י כמו בקטע הפותח, או ג'אזי להפליא כמו בקטע שנקרא A Ride On Cottonfair, בלדת רוק איטית עם סולו גיטרה נפלא ב- Anulikwutsayl ואפילו קטע שנשמע כמו קטע ישן של סנטנה – Exodus. אפילו בקטעים שנשמעים יהודיים יותר הוא מצליח לא לעצבן ולא להגזים.
בקיצור, זה מין דיסק כזה שאפשר להשמיע לחברים שבאים לבקר בערב ולשכנע אותם ללכת לראות את ההופעה. השבוע יוכלו כל חובבי האלטרנטיב הקשה ליהנות מהופעות של זורן והרכביו השונים, אך אם אתם לא נמנים עליהם נסו את The Dreamers ותראו שלא צריך לפחד מזורן, צריך רק לדעת מתי, איך ולמה לשמוע אותו.
John Zorn – The Dreamers .Tzadik 2008
כשנשאל גאי גארווי, סולן אלבוו, מה פשר שמה, הוא השיב כי לדעתו זו המילה היפה ביותר בשפה האנגלית. התשובה הזו מספקת הצצה לעולם הפנימי של גארווי ולהקתו. אלבוו, ובתרגום לעברית – מרפק, מייצרים מוסיקת אווירה שנטועה עמוק ברוק האלטרנטיבי הדיכאוני שזרם אל העולם ממנצ'סטר הקרה ב- 30 השנים האחרונות.
אפשר לשמוע אצלם השפעות של רדיוהד, ג'וי דיוויז'ן ועוד מדוכאים אחרים מצפון אנגליה, אך אלבוו משלבים גם רמזים לגרובים של אמביינט, מעין תחושה עדינה של אלקטרוניקה אבל בכלים אקוסטיים.
כשיצא אלבום הבכורה שלהם ב-2001 נשארתי פעור פה, הקול הגרוני והעמוק של גארווי כשהוא משייט מעל המינימליזם הדחוס המנוגן על ידי הלהקה הפך את אלבוו לקול חדש בסצנת האלטרנטיב. קול רגוע יותר, בוגר יותר ומעניין יותר. שני האלבומים שיצאו מאז לא איכזבו, וכך גם האלבום החדש, הרביעי של החמישייה המופלאה הזו ממנצ'סטר, שממשיך מסורת נהדרת.
The Seldom Seen Kid
ב- The Fix מתארח זמר מנצ'סטרי בשם ריצ'רד האולי, שמזכיר בסגנון שירתו זמרים ותיקים משנות החמישים או השישים, וקולו משתלב בצורה כמעט מושלמת עם קולו של גארווי. One Day Like This הוא שיר שנחרט עמוק בזיכרון אחרי שמיעה ראשונה, וזה לא דבר רע אצל אלבוו.
השירים שלהם מחזיקים מעמד גם אחרי שטחנתם אותם עד דק, הם פשוט לא דומים למשהו אחר שאתם מכירים, והם עושים את זה בלי להתאמץ יותר מדי. נשמע שהמוסיקה נוזלת מהם כמו זרם תודעה אחד ארוך ומשכנע, או במילים אחרות – הכוח השקט.
Elbow – The Seldom Seen Kid .Polydor 2008/ הליקון
בהאזנה שטחית יש קווי דמיון בין המוסיקה של הטינדרסטיקס לזו של אלבוו. בשני המקרים מדובר בלהקות עם סולן בעל גוון קול עמוק, גרוני וכל כך מזוהה עד שהוא הופך לאלמנט הכי בולט בלהקה.
שתי הלהקות עושות מוזיקה שאפשר להגדירה כאווירתית, ובדרך כלל רגועה ואיטית. אך אם אצל אלבוו יש השפעות שמגיעות אפילו מפרוגרסיב ואמביינט, הרי אצל הטינדרסטיקס ההשפעות הולכות יותר לכיוון של לי הייזלווד. מה שהטינדרסטיקס עושים מזכיר פופ סיקסטיז עם קורטוב של פסיכדליה עדינה ואפילו קצת לאונג' מהול בהרבה אלכוהול ואווירת בר לילי ואפל.
רוב הדיסקים של הטינדרסטיקס לא ריגשו אותי במיוחד. אמנם יש משהו שובה באווירה שהם מייצרים, אך ברוב המקרים לא הצלחתי לשרוד אלבום שלם.
באלבומם החדש הצליחו הטינדרסטיקס לא רק לרגש אותי, אלא גם להשאיר אותי מרוכז עד סופו של האלבום, ומבחינתי זה הישג גדול.
יכול להיות שהסיבה לכך נעוצה בעיבודים המושקעים והמגוונים יותר או בעריכה היפה של האלבום מבחינת סדר השירים ואולי בעושר המוסיקלי שנדמה שבולט יותר הפעם. אותה מינימליסטיות שמזכירה מוסיקה עממית עדיין קיימת אך היא פרוסה על בסיס מעניין יותר.
את האלבום פותח קטע אינסטרומנטלי יפה ועצוב שמסדר לך את הראש ומביא אותך למצב ספיגה מצוין להמשך. Yesterdays Tomorrows הוא שיר טינדרסטיקס טיפוסי פלוס, והוא דוגמה טובה מאוד למה שתמצאו ב"המסור הרעב".
ב- E-Type יש שימוש בחטיבת כלי נשיפה, וב- The Other Side Of The World כלי קשת נהדרים. הכל כאן נכון, כל שיר הוא בדיוק איפה שהוא צריך להיות, ולראיה The Turns We Took שמסיים את האלבום בצורה הכי יפה שאפשר.
יכול להיות שמעריצי הלהקה הותיקים יאמרו שהעושר הזה תמיד היה שם, שצריך היה רק לגרד את הקליפה. יכול להיות שהשינוי חל בי יותר מאשר בטינדרסטיקס, אך יש לי הרגשה כי גם רמת השירים גבוהה הפעם מבעבר. בכל מקרה, לא משנה מה הסיבה, זו אלבום נפלא וזהו.
Tindersticks – The Hungry Saw. Beggars Banquet 2008/ בי.אנ.אי
ראשית, וידוי קטן – אני מאהלריסט מושבע. מאז ומעולם הייתי, ותמיד אהיה. אין מוזיקאי או קומפוזיטור אחר שהמוזיקה שלו נגעה בי עמוק כמו שנגעה בי זו של מאהלר.
נכון, מדובר במוזיקה קלאסית רצינית וכבדה, אך אין כמוה משחררת ומתגמלת. מאהלר, שנולד ב- 1860 ונפטר ב- 1911, טען כי הוא ניסה להכניס למוזיקה שלו את כל קשת הרגשות, החוויות והחרדות האנושיים – והוא אכן הצליח.
אם אתם אוהבים מוזיקה חובקת כל, דרמטית וסיפורית שמטלטלת אתכם מפסגות האושר עד למעמקי השאול, אתם חייבים להכיר לפחות את הסימפוניה השנייה שלו, או את החמישית והשישית.
בשביל לעשות לכם את החיים יותר קלים, או אולי יותר קשים, ישב ירון קרשאי מהמחלקה הקלאסית בהליקון, גם הוא מאהלריסט לא קטן, וערך קופסה בת 18 דיסקים שכוללת את כל היצירות של מאהלר.
במארז אפשר למצוא את מכלול יצירתו של המלחין הדגול. החל מפרק הרביעיה לפסנתר אותו כתב עוד בזמן לימודיו, דרך "שיר הקינה", הסמפוניות, מחזורי השירים, ועד הסמפוניה העשירית הלא גמורה שאותה השלימו מעריצים מלומדים אחרי מותו. החוברת המצורפת למארז כתובה בעברית, ומספרת את סיפור חייו בנוסף לניתוח קריא ליצירות ותיאור הביצועים המופיעים.
בין הדיסקים שבמארז התקבצו גדולי המנצחים המזוהים עם יצירותיו של מאהלר: שולטי, ברנשטיין, צ'אי, סינופולי, קלמפרר, אבאדו, ראטל ושתי הקלטות היסטוריות עם חברו של מאהלר – המנצח הגדול ברונו ואלטר.
קרשאי לא הקל ראש בעבודתו ובחר לא רק ביצועים מצוינים, אלא גם נדירים. כמו הביצוע המרומם לסימפוניה השישית ולפי דעתי הגדולה מכולן, וההקלטה החיה של הסימפוניה השביעית. תמצאו פה גם ביצוע נדיר ל"שיר על האדמה", יצירה ווקאלית יפה, לירית ומהורהרת שכתב מאהלר בשנות חייו האחרונות.
מחירו של המארז מפתיע ואין ספק שהוא נמוך מהצפוי למוצר מסוג זה, מה שהופך אותו לפריט חובה. למי שחשב שיתפנה לשמוע את מאהלר כשיגיע לגיל העמידה, כדאי להכיר אותו כבר עכשיו.
גוסטב מאהלר – מכלול היצירות (מארז של 18 דיסקים)/הליקון
נא להמתין לטעינת התגובות
