גיל ההתבגרות של אורי בנאי
שמונה שנים חלפו מאז האלבום הקודם של אורי בנאי, אבל עשו טובה ואל תשאלו אותו לאן הוא נעלם. הוא עשה שני ילדים, קצת טלוויזיה והרבה תיאטרון, נגמל (טוב, כמעט) מהשאכטות ואפילו הספיק להשלים עם ההתרחקות מבני הדודים, שזנחו את הישיבה איתו בברים לטובת דרינק עם האלוהות
בטוסקנה הוא היה סתם עוד זר ערירי שמצא מקום אקזוטי לחתונה אזרחית. אבל רק שם, על רקע מדשאות לחות מחמצן, הוא באמת ריחף. הוא התמוגג מעוברי אורח כפריים שקראו לעברו "אגורי! אגורי!" - "מזל טוב" באיטלקית - התבונן בחטטים בפניהם של העדים המושכרים וראה פתיתים קטנים ונוצצים, ערך פיקניק פסטורלי עם אשתו הטרייה ולקינוח כרסם לה את הקרואסונים. לשנייה אחת, הנצח כולו נראה כמו מרבד אירוסים מבטיח. בדיוק כאן, הוא ידע, הסיפור שלו מתחיל.
את היום המושלם ההוא תיאר בנאי בדרך יפה להפליא בשיר המענג "פיקניק": "אני אספור לך נמשים בכל הגוף/ את תספרי לי סיפורים מילדותך/ פרפר ירים לחיים כוס מלא בצוף/ פרת משה רבנו תחייך". המילים התמימות האלה, שנשלפו פתאום לבנאי - כמה שנים אחרי - ממבוכי הזיכרונות שבמוח, נכנסו לאלבומו החדש, "מפליג בדמיון", שיוצא בימים אלו. אבל בשביל להבין עד כמה הן עדיין רלוונטיות, צריך לחזור לשם שבחר לתת לאלבום הזה. בנאי חייב את היאכטות הדמיוניות האלו במוח, אבל אל תקראו לזה בריחה. בשבילו זאת פשוט הדרך הקלה ביותר לנשום.
שמונה שנים עברו מאז היום שבו הדשא הסמיק, ובנאי של היום עדיין נמצא באותה נקודת התחלה. בגיל 39, נשוי ואב גאה לנינה בת השש ולמיכאל בן התשעה חודשים, הוא נראה רחוק מאותו רווק לא מרוסן שהסניף בתאווה את כל הברים בתל אביב של שנות ה-90, אבל הוא מתעקש שזו סתם אשליה אופטית.
נכון, הוא כבר לא גר בדירה מעופשת בצד הכי מאובק של שינקין אלא בדירה בורגנית עם מרפסת בצפון העיר - אבל היי, הוא עדיין יוצא עם הטוסטוס האדום שלו שלוש פעמים בשבוע לברים. והנה, רק השבוע הוא נסע עם חבר לחושה דוחה באכזיב. ועובדה, פעמיים בשנה האחרונה הוא טס לבד לחופשה מושחתת
"אני באמת לא מרגיש משעמם. חוצמזה, מה זה הוללות? נשים? אני לא רואה הבדל, חוץ מהעובדה שהיום אני נשוי. עדיין לפעמים בורח לי פלירטוט, אבל זה לא באמת. אנחנו יושבים בבר, שותים כוסית, אני מדבר עם כולן. ויש ריגושים. נגיד, לידות. אבל העדפתי לשבת ליד אשתי ולא לראות את כל הדבר הזה כדי שאוכל להמשיך לאכול בשר. אני אוהב בשר, למה להרוס? וילדים זה חתיכת ריגוש מטורף, חיוך אחד של הקטנצ'יק הזה ואני מרוגש מאוד. הם נותנים לנו המון סיבות להתרגש וללמד אותם דברים".
אל תאמינו לבנאי. למרות ההתעקשות האובססיבית, המתחננת, לשכנע שכלום לא השתנה, ושהכוח הלא הוגן של הזמן לא חדר לרגע לתוך בועת הטיים וורפ השמורה והמגוננת שלו, שום דבר לא באמת יכול לעצור את השעון. שמונה שנים הן לא מעט זמן במדינה קצבית ואמנזית כמו שלנו. לעזאזל, הן לא מעט זמן בשנות אור, בשנות עור, בשנות פודל. אפילו מהרחם הקולקטיבי והפורה של חמולת הבנאים הומלט בינתיים עוד בנאי מזמר, בועז בנאי, אח שלו. ובכל זאת, זה הזמן שלקח לבנאי להוציא אלבום שני. בשבילו הסטופר הוא כולה המלצה של ספורטאים.
"זה היה תהליך ארוך מכל מיני סיבות", הוא מנמק. "קודם כול, כתיבת החומרים לקחה לי די הרבה זמן. ואחר כך חיפשתי מי יפיק לי את האלבום, וכל מיני דברים טכניים של ללכת ולחפש משקיעים מחברות תקליטים. הרי זאת החלטה של חברת התקליטים אם להמשיך עם הזמר או לא, ובמקרה הזה החליטו שלא להפיק לי אלבום נוסף. הם לא מפרטים, הם לא חייבים לי דין וחשבון, אז עושים לבד. ומן הסתם אני לא יודע להפיק. אז ממש למדתי פה מקצוע. הפכתי בן לילה לחברת תקליטים קטנה, שצריכה להקליט תקליט מא' ועד ת'".
מוזר, אתה בנאי, הייתי חושבת שילך לך יותר בקלות.
"מאחר שיש לי גב ומשום שיש לי כוח רצון, זה קרה. כי 90 אחוז מהאמנים, כשחברת תקליטים אומרת להם לא, אז אין אלבום. כי זה באמת להשקיע את כל הזמן והכסף שלך בעניין הזה, הכול. יכולנו ללחוץ על הדוושה ואז האלבום היה מוכן מוקדם יותר, אבל באותה תקופה בועז יצא עם האלבום שלו, אז זה יצא טוב לכל הצדדים, כי אני לא חזק בללחוץ על דוושות".
נשמע קשה, להיות בנאי.
"קשה, למה? זה לא קשה. לא היה לי קשה עם זה אף פעם, אני גאה להיות בנאי. אני לא מתחרה עם אף אחד. אני לא מסתכל על דברים כמו הוא יותר ממני וכל זה. יש את האלמנט המבאס של אנשים ברחוב, אבל אני לא עושה השוואות".
אבל אחרים כן. כמו דירוג הבנאים הזה, שהתפרסם לא מזמן באחד העיתונים ושם אותך במקום האחרון.
"סיפרו לי על זה. אנחנו התעלמנו מזה. רק הזכרנו את זה בקטנה, בקטע שזה מכוער מאוד לעשות השוואה בתוך משפחה, ואמרו לי שאין יסוד לטבלה הזאת כי עשיתי דברים כל כך מוצלחים. באמת, כתבה בצהובון יכולה להוציא לי את הרוח מהמפרשים?".
אבל זה מעליב.
"לא התייחסתי לזה. רק עצם הכעס. אני חושב שזה דבר מכוער, גם אם היה כתוב שם שמספר אחת מכל המשפחה זה אורי. זאת הייתה כתבה מכוערת, היו הרבה תגובות של אנשים שחשבו כמוני, הן בתוך המשפחה, הן מחוץ למשפחה, וגם בין העיתונאים זאת הייתה כתבה שנויה במחלוקת. כל מי שטיפה מכבד את עצמו לא יתייחס לכתבה הזאת. דפדפתי את זה. אני גם הגיוני, אני לא אתן לכתבה כזאת לעשות לי נזק בחיים".
אבל זה לא עניין של לוגיקה, יש פה גם מין קטע פסיכולוגי אפל. זה לא גרם לך להרגיש שאתה הכבשה
השחורה?
"אני ממש לא חושב שיש מישהו שחושב שאני הכבשה השחורה, אז למה שאני אחשוב שאני הכבשה השחורה? מהתגובות שאני מקבל מאנשים, אני יודע כמה אוהבים את העבודה שלי ואת השירים שלי ואת התפקידים שלי. כל יום אני נתקל במשפטים על 'פלורנטין' ועל 'עניין של זמן' ועל 'בוסתן ספרדי' ועל 'פרפרים', כל יום אני נתקל במיליון מחמאות. אז למי אני אתייחס, ממי אני אשאב כוח, מהמיליון מחמאות שאנשים נותנים לי ברחוב או מעיתונאי מטופש?".
יצא לו דווקא אחלה דיסק. מתוק, מגוון, לא מתחכם, עם אותו המלל הנאיבי של פעם, שהפך אותו לבנאי האכיל, הג'אנקפודי. ועם בונוס, קאבר ל"שני שקי שינה" הגששי עם אבא גברי ("זה ממש לא נבע
מהמקום של יחסי ציבור, ממש לא").
אבל אם באלבום הקודם הסינגל הראשון ששוחרר היה "פרפרים", שתיעד את ליל האהבה הראשון שלו ושל לני, באלבום הזה לסינגל הנבחר קוראים "ילדה", והוא כל כולו שיר הערצה כיפי לבתו הבכורה. וזו, אולי, תמצית ההבדל בין הטיזר השערורייתי של אז, שזלג כמו קרי לילה על האסלות הכי מלוכלכות בעיר, לבין בנאי האב המרוכך, שגם כשמתפקשש לו סליז, זה סליז מגונן. "מה יקרה כשנינה תהיה בת 15?", הוא אומר פתאום בחשש.
"אוטוטו מחכה לי פה הקטע של להתעניין בבנים, ושבנים יתחילו להתעניין בה. שלא יודע מה, יצמחו לה שדיים. את קולטת את זה? אני רואה כנות בגיל 12, את יודעת איזה שדיים יש להן? ואני רק חושב על נינה, ואומר יא אללה, מה, עוד שש שנים הילדה שלי בגודל פומלות וגברים מסתכלים? אני מת. מת!".
גם הכותרות השערורייתיות על הריאות של בנאי מתו. ויש לו המון כאלה בביוגרפיה. החל מהשאכטה הראשונה שלו בלהקה צבאית, שתועדה בהרחבה בעיתונים של תחילת שנות ה-90 וסידרה לו שבועיים של שחיתות בכלא ארבע ("למזלי היה לי שם גב חזק, חבר מספסל הלימודים שהיה המלך של הכלא, אז לא דיברו איתי"), וכלה בכותרות על עציצי מריחואנה בדירתו, פשיטות על כמה גרגירי גראס דחויים ותמיכה בלתי מתפשרת ב"עלה ירוק". אבל אז בנאי נעלם.
הוא דווקא המשיך לעבוד בתיאטרון, ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" וב"בוסתן ספרדי", ובטלוויזיה, בטלנובלה המושמצת "ילדות רעות", ועכשיו בתפקיד מורדי המעיק מ"רביעיית רן" של "יס", שמנובמבר הקרוב תשודר מהתחלה בערוץ 2. בנאי, בכל מקרה, סובל מאופטימיות כרונית, או נהנה מחוסר מודעות ממארת. לבחירתכם.
"אני נתקל בזה שאומרים לי 'לאיפה נעלמת?'", הוא אומר. "עבדתי קשה מאוד על האלבום, אני עושה בערך עשר הצגות בחודש, יש לי הופעות גם לבד וגם עם ניר פרידמן, ו'רביעית רן'. כל הזמן עבדתי. זאת אשליה של הציבור - אין שיר מצליח מאוד ברדיו ולא רואים אותך בערוץ שתיים או עשר, אז אתה לא עובד. אבל זה לא נכון שלא עבדתי שמונה שנים. עבדתי כרגיל, לא יותר ולא פחות מהתקופה של 'פרפרים'. זה באותה הרמה של פעם, אני לא מרגיש הבדל".
בוא נשחזר: "פלורנטין" ו"פרפרים" - לעומת היום.
"כן, כן. באותה הרמה. 'הזמנה לחתונה' מושמע בלי סוף ברדיו ו'פרפרים' עדיין מושמע, ואני משחק
בתיאטרון. אנשים לא הולכים לתיאטרון, אז מבחינתם זה ככה. אז מי לא בסדר? אני, או הקהל שלא הולך לתיאטרון וכל היום צופה ב'לרדת בגדול'?. אני הולך ברחוב וזה לא שלא מכירים אותי, מכירים אותי כל הזמן".
אה. זה טוב או רע ששיר ראשון נהיה כל כך מצליח?
"אני לא יודע. בדיעבד, הייתי עושה את הכול אותו הדבר. אי אפשר לדעת איזה שיר יתפוס. בזמנו,
'פרפרים' בכלל לא היה אמור להיות באלבום, זה שיר שנכתב אחרי שכבר סגרנו את השירים. דווקא חשבנו ש'הזמנה לחתונה' יהיה השלאגר, אז אמרנו נחמם עם 'פרפרים', ואז נביא את הבומבה של 'הזמנה לחתונה'.
ואז זה כל כך הצליח ששינינו את כל השם של האלבום ל'פרפרים' וזהו. בואי נזכור ש'הזמנה לחתונה' יצא אחרי 'פרפרים' ולא הושמע, וכמה שנים אחר כך הוא פתאום נפתח והושמע והצליח. אז כנראה ש'פרפרים' כן עשה איזו סגירה ולא נתן מקום לדברים אחרים".
אולי יש קללת "פרפרים". מין חללית כזאת שזרקה אותך למעלה, ועכשיו אתה איפשהו אבוד בחלל.
"כן, זרקה אותי למעלה, וזה נהדר. יש איזשהו רף גבוה כל כך שהצבתי לעצמי, ועכשיו אני כאילו חייב
להגיע אליו. ממה אני צריך לפחד, שאני לא אצליח לעבור את כמות ההשמעות של פרפרים?".
מזה שהשיא שלך מאחוריך.
"אני לא פוחד מזה".
בנאי הוא לא מהטיפוסים המדוכדכים האלה, שייללו כמו תנים מסוכסכים על מר גורלם, ועל הקושי
ביצירה, ועל כמה הם מרגישים לא מפוענחים בעולם הקודר הזה, כי בעצם כולנו יצורים של אלוהים שנועדו לאהוב. כמו שיריו, גם הוא מקפיד להעביר את הזמן בסבבה. לשכשך קרסוליים באמבטיה של קטעים, להתנגב כשמפסיק להיות נעים. עם השנים, נדמה שהוא נהיה אפילו מרוסן יותר.
פעם הוא עשה באנג'י על החיים, פעם הוא היה החצי השני של הרוקר השעיר ניר פרידמן, פעם היה בתוכו בלוט קשוח של זעם, שהוא ידע איך לפוצץ בהרבה כנות. ואז, כמו בכל הקלישאות, החיים הפכו את המעיין המתגבר לאגם. "אני יותר משעמם, אולי", הוא ייחלץ בתום מיליון נקישות שיניים על חו"ל ועל בירות. "היום אני כבר לא אעשה באנג'י בקוסטה ריקה. אני איש משפחה. מה לעשות, זאת עסקת חבילה".
אבל המצפון שלו מסרב להמשיך את קו הקיש המעודן הזה, כשעולה עניין החזרה בתשובה. בנאי מתעב את הכפייה הדתית, והרבה להתבטא בנושא בעבר. פעם כשאמר ש"הרואין זה יותר גרוע אפילו מחזרה בתשובה", בהמשך כשהתעקש על חתונה אזרחית כמחאה. זה אמיץ, בהתחשב בכך שרבים ממשפחתו מסורתיים, ושאמו הביולוגית, אורנה, שהתגרשה מאביו כשהיה בן שנה בלבד, חזרה בתשובה. אבל רק עכשיו, כשחלק גדול מהבנאים מכרו את גופם לציציות, אפשר באמת לשמוע את צחוק הפעמון המתגלגל של הגורל.
אז במחשבה מפוכחת היום, מה עדיף, הרואין או חזרה בתשובה?
"הרואין לא בא בחשבון, זה מוות. חזרה בתשובה זה איזשהו סוג של שינוי גדול מאוד, אבל זה עדיין
משאיר לך איזשהו מקום לחזור בשאלה".
ובינתיים, זה לא קצת מוות?
"זה לא כמו מוות, בואי לא נרחיק לכת. אתה מתגעגע לבנאדם, הבנאדם הוא לא אותו הבנאדם. זה איזשהו ריחוק, הוא כאילו נסע. קשה להמשיך ולדבר על ים ועל כוסיות כי הם רוצים לדבר על דברי תורה. אבל עושים פיוטים, ואני מאוד בעד פיוטים, יש דברים נורא יפים. יש הרבה אנשים שמזדהים עם זה. רק שהגבול דק בין זה לבין מיסיונריות".
זה גבול שבמשפחה שלך יכולים לעבור?
"שינסו להחזיר אנשים בתשובה עם המוזיקה שלהם? אני לא יודע אם הם ירצו לפתות אנשים להיכנס לדת, אבל האמת היא שיש להם כוח. אני מקווה שלא. לא נתקלתי בזה שמישהו מהם יתחיל להגיד לי לחזור בתשובה.
נסעתי לפני כמה זמן להופעה ועברנו ליד בית שמש, אז הנהג מספר לי 'אח שלי גר פה, חזר בתשובה', ואת רואה שהבנאדם מדבר אליי בכאב. אז אני אומר לו 'איך חזר בתשובה?', והוא אומר לי, 'מהקלטות שמחלקים ברמזור'. מהקלטת! ואח שלו שם את הקלטת, ראה את האור, וזהו".
זה גם מה שקרה למשפחה שלך?
"האמת היא שאני לא יודע למה זה קרה להם. קודם כול אני מכבד את זה, רצונו של אדם כבודו, אבל יש פה מידה. יש את האלמנטסת, זמירות, כיפה קטנה. פגשתי אותם רק באירועים משפחתיים ולא יצא לנו לדבר על זה, באירוע משפחתי אתה לא נכנס לשיחות נפש".
זה מפחיד, לא?
"האמת היא שכן. אתה אומר לעצמך, 'איך בנאדם עושה את זה'. אבל אני לא יכול להיכנס לראש של בנאדם שעושה צעד כל כך גדול ואחר. יש גם אנשים שעולים על הגג וקופצים, אנשים עושים כל מיני דברים שאנחנו לא יכולים להבין. זה די הפתיע אותי.
הייתה תקופה שאביתר ואני היינו קרובים, לפני הרבה שנים, כשהוא רק הגיע לתל אביב בתור בחור צעיר, אבל כבר תקופה ארוכה אנחנו לא כל כך קרובים. ועכשיו, כשהוא חזר בתשובה, על אחת כמה וכמה. וזה לא רק איתי. יש שלב שלוקחים את החזרה בתשובה צעד אחד קדימה, עד שזה כבר מרחיק אותך מכל מי שהוא לא חרדי".
נורא עצוב.
"זה נורא עצוב, כן. אבל זה לא רק הם אשמים, גם לי יש המשפחה שלי. אבל זה משהו שקורה בחברה שלנו כבר הרבה זמן. יש לי המון חברים שחזרו בתשובה בתוך התחום. אולי בגלל אורח החיים הבלייני והלא מסודר וכל הפיתויים האלה, וכל הבחורות בחוף הים בלבוש חוה אמנו, וזימה זימה זימה. עד שבאיזשהו שלב אתה אומר, רגע, איך אני מסתדר עם זה? אז אחד בורח לשירים שלו, אחד יש לו אישה, אחד החברים, ואחד כל זה לא מספק אותו, הוא מרגיש אחרת".
איך אחרת, אבוד?
"האמת, אני לא יודע. חזרה בתשובה זה דבר כל כך מורכב ופרטי שאי אפשר לעשות הכללות. אבל יש דברים שחבל. חבל שאתה לא נפגש עם הבנאדם על בירה בבר. היה כיף לשבת איתם על בירה בבר".
נא להמתין לטעינת התגובות
