הפנים האחרות של מרינה מקסימיליאן בלומין
ככה אנחנו אוהבים את המרינה מקסימיליאן בלומין שלנו: שלמה עם עצמה, פרובוקטיבית ומלאת תשוקה ("רק בסביבת נשים אני יכולה להיות לגמרי מופקרת"). אבל יש גם מרינה אחרת. מיוסרת. כזו שגדלה "בביצה של אומללות ופשע", וסבלה בנעוריה מדיכאונות קשים וממחשבות אובדניות. עכשיו היא כבר מוכנה לדבר על זה. מסע חושפני אל נבכי הנפש של הדבר הכי מעניין שיצא מכוכב נולד
באחד מהם ניגשה לסבתה, אולי היא תמצא מזור לכאב. "שאלתי אותה מה יהיה", מספרת בלומין.
"היא אמרה 'זה ההורמונים. הורמונים של גיל ההתבגרות'. אמרתי לה 'יופי, אולי על המצבה שלי יכתבו מתה בגיל ההתבגרות מהורמונים'".
כשפוגשים את בלומין קשה להבחין בעדות למשבר הקשה שחוותה בנעוריה. על הבמה - וגם בחיים - המשתתפת המוערכת ביותר שכוכב נולד ייצאה לעולם משדרת אביב נעורים. רק בת 20 ומלאה בביטחון עצמי. אוכלת את המיקרופון בנוכחותה, מתהדרת ביכולת ווקאלית נדירה ורב-גונית, אוהבת את גופה המתפרץ. אבל אט אט, כשצוללים עמוק אל תוך הטקסטים, מהדהדת המצוקה.
"אני נשבע, שנים שאני עובר ברחוב", היא שרה ב"שיר טירוף" ומדובבת גבר שפוגש ילדה אבודה. "אף פעם לא ראיתי כזה פחד. סליחה, אם רק אוכל אני אשמח לעזור. אנ'לא מבין, כזאת ילדה יפה באמצע הרחוב בוכה".
"יש בי צד דיכאוני", אומרת בלומין, "והוא בא לידי ביטוי בכל החיים. האמונה מתוך הייאוש שהחיים מובילים לייאוש. אני מתקשרת עם העצבות שלי. שאלו אותי איך זה שאני עצובה והמוזיקה שלי שמחה? בשביל לכתוב שיר קצבי ומשעשע הייתי אומרת לעצמי 'עכשיו תכתבי שיר משעשע'. יש במוזיקה אלמנט טיפולי. אנשים חושבים על שמחת החיים שלי מהדמות הציבורית שלי, למרות שבכוכב נולד נתפסתי כרצינית עם מקל בטוסיק".
היום את נלחמת בנחשולי העצבות האלה?
"אני אף פעם לא אהיה מאסטר זן. אני לא מוכנה לוותר על העליות ועל הירידות שלי. לנזירים יש התרחבות פנימית. כשזה קורה לי אני מרגישה שזה המקום הכי יפה בעולם וזה שווה הכל. את כל הייאוש והעבודה הקשה".
שנה וחצי עברו מאז פרצה בלומין לתודעת הקהל הרחב בעונה החמישית של כוכב נולד, אבל הוא עדיין לא יודע לפענח אותה. אמנית אניגמטית ומלהיבה שכולה חוליות של סתירות. ילדה, אבל עם נוכחות של אישה בשלה. כוכבת תוכנית מיינסטרים פופולרית, אבל יוצרת ג'אז-אוונגרד שלא תמיד קל לעיכול. עולה חדשה מאוקראינה, אבל מהמבצעות הבולטות לקלאסיקה של שירי ארץ ישראל.
המורכבות הזו השתלמה לה. בקהילת ההומואים והלסביות היא נחשבת דיווה ואורחת מבוקשת במסיבות; חובבי הג'אז מחבקים את הזמרת הכישרונית שהופיעה במועדונים מגיל 14; קהל היכל תרבותי מיושב מתייצב להופעות, שבהן היא לא מהססת לבצע חומר מקורי שלה. דווקא בני הנוער, קהל היעד המיידי של אלילי כוכב נולד, שם טיפסה עד למקום השני, נרתעים ממנה.
מועדון הזאפה בתל-אביב, מופע סביב שולחנות. קהל מבוגר, הכי לא אס.אמ.אסי, ממלא את האולם. אמנם רובם פגשו אותה לראשונה בפס הייצור של טמירה ירדני (בכל זאת, 30 אחוז רייטינג), אבל לכאן הם הגיעו בגלל המוזיקה. מבחינתם המפגש הראשון היה יכול להתבצע דרך כל מדיה אחרת.
בלומין עולה לבמה. על גופה אריג אוזבקי שקנה לה אביה יגאל, שהגיע לארץ לביקור מאוקראינה, שם הוא עובד בשנים האחרונות כמנהל חברת רהיטים. המופע מתחיל בביצועים לשירים מוכרים כמו "חלומות", " בתוך נייר עיתון". בלומין לוחשת למיקרופון בארוטיות לא מכוונת, ובן רגע עולה לשמים. כל שיר הופך לשעטנז של פלירטוטים בין סגנונות מוזיקליים - יידישאי, ג'אזי, מזרח-אירופי, הודי.
בדיוק כמו במפגש הראשון עם איימי ויינהאוס, המאזין לא תמיד מצליח לחבר את הקול לצליל. מחצית משירי המופע הם חומרים מקוריים. בין שיר לשיר בלומין עוקצת את היושבים לצד הבמה שלא קשובים מספיק, מתיילדת בדואטים עם לי בירן, הבייבי החדש של כוכב נולד, פורעת את השיער ומתגפפת עם שדים בלתי נראים, מאלתרת במבטא צרפתי
היא נולדה בעיר דנייפרו-פטרובסיק שבאוקראינה, בתם של מנהל תאטרון ומורה לפסנתר ואחות לוואדים, המבוגר ממנה בתשע שנים. זיכרון הילדות היחיד שלה ממולדתה קשור לסבתא. "הלכתי איתה לתיאטרון ואיחרנו", משחזרת בלומין. "לא הכניסו אותנו והיא התווכחה שייתנו לנו להיכנס".
משפחת בלומין, כולל הסבתא המאחרת, עלתה לארץ ב-1990 והתיישבה בפרדס כץ. אביה החל לעבוד כמחלק ירקות. "אני לא זוכרת שום משבר קליטה של ההורים", היא אומרת, "תמיד היה מספיק".
ההורים נוכחים מאוד בחייה. "אני ואבא שלי מאוד דומים. שנינו אריות כאלו. אנחנו מאוד חשובים אחד לשני בהתפתחות שלנו. האהבה שלו היא ללא תנאי, גבולות האהבה קיצוניים. אם הוא יודע שמשהו העליב אותי, הוא מסוגל לרצוח. אהבה חייתית, הישרדותית".
ואמא?
"האהבה של אמא היא אהבה של צניעות, פשטות. יש בה נאיביות, משהו מלאכי. תמימות ילדותית של מישהי שמאמינה, מלאת תקווה. יש משהו בעולם הרגשי שלה שהוא כל כך מעודן. היום אני לא מסוגלת שתקריא לי סיפור, כי אני לא מסוגלת להכיל את רמות האמוציונליות שהיא מעבירה. כשהיא לימדה את החבר הקודם שלי אטיוד פשוט בפסנתר, הוא בא אליי ואמר שהוא התחיל לבכות באמצע הנגינה שלה".
היא זו שפתחה לך את הדלת לאוקיאנוס הצלילים?
"היא בנתה את הביטחון העצמי שלי מהאמנות. מדרגה אחר מדרגה. לא היה כסף לבייביסיטר וזה גם לא נהוג תרבותית. מגיל ארבע הייתי מבלה מתחת לפסנתר בשיעורים שלה בקונסרבטוריון. בגיל חמש שמעו שאני מזמזמת את השירים של המקהלה וצירפו אותי אליה".
מאיפה הגיעה יכולת ההתמדה?
"משמעת עצמית היא לא דבר טבעי לילדה בכיתה ב'. למדתי להתעלות על הדחף הראשוני, הילדותי. מאז, כשאני רוצה משהו אני עובדת, קורעת את התחת כל החיים".
מגיל צעיר נאלצו ההורים להתמודד עם הידיעה שבבית שלהם צומחת פרסונה עצמאית. "אבא מכיר צורת חיים מאוד אירופית - לעשות מה שאבא אומר. ככה מתנהלת משפחה, על פי ראש השבט. לא קל להיות הורים לילד אינדיווידואליסט. אני מין טרוריסטית שקטה".
בבית הספר ובשכונה סירבו לקבל את חריגותה. "גדלתי בשכונת עבריינים", היא מספרת. "ממש לא בועת סבון. ביצה של עוני, אומללות ופשע. בבית אני מכירה גרעין טוב של עבודה, עשייה, אמונה והתעלות על אתגרים. אבל ברגע שאני יוצאת החוצה אני רואה את החיים. בוץ. אלו שלא מקבלים את האחר, רודפים אותך, לא מתחשבים. עולם מלוכלך ומסוכן".
"הבחירה שלי בשמחת החיים היא לא בחירה נאיבית. היא נבעה מהטירונות שעברתי בפרדס כץ. הייתי מאוד חריגה. דחויה. חוזרת הביתה, מתאמנת והולכת לקונסרבטוריון. לא ראיתי חברים. הם לא אהבו אותי בכלל. בכיתה ד' עשו עליי חרם מאוד גדול. כל השנה הלכתי ליועצת. היה יום מפחיד אחד שהיא ליוותה אותי לכיוון הבית שלי. אמרתי לה תודה והתכוננתי להיכנס למדרגות. פתאום כל הכיתה, 30 איש, רצו אליי, הרביצו לי. ירקו וקיללו אותי".
הרגשה קשה.
"הייתי המומה לגלות את הטבע האנושי, הרגשתי מושפלת. אני זוכרת את זה כמו יציאה מהגוף, זוכרת רק את הגרעין. משהו בי כנראה קיבל את גזר הדין שאני צריכה לעבור את זה. וזה משהו שאבא לא ידע. הוא היה הורג אותם. אמא יצאה החוצה וראתה אותי בוכה. אמרתי לה 'אני לא חוזרת לבית הספר'".
איך היא הגיבה?
"היא באה לבית הספר ודיברה ללב שלהם. סיפרה להם שעלינו לארץ ולא קל להיות אחר. היא מאוד ריגשה אותם. קם ילד שמן, הכי מציקן, ואמר סליחה. אחר כך כולם עמדו וביקשו סליחה. במשך ימים היו סשנים של אמהות שהגיעו להתנצל. אני הסתכלתי מהצד. שנה לאחר מכן הופעתי בטלוויזיה בתחרות כישרונות צעירים. אותם ילדים התדפקו על הבית שלי ורצו להיות חברים. לא כעסתי עליהם. הם נבהלו מהאחר".
אבל גם לקהילה הרוסית בלומין לא התחברה. "אף פעם לא תקשרתי איתם. מנטלית, אני ממש לא רוסייה. היה משהו בהסתגרות שלהם שיצר אצלי אנטי. הם נשארים בגטו שלהם. עיר כמו אשדוד למשל היא רוסיה הגדולה. כל השלטים ברוסית, אוכל רוסי, בתים רוסיים. אצלי זה עורר סלידה".
ביקורי מולדת?
"אתמול חזרתי מסנט פטרבורג, שם אחי עובד כשליח סוכנות. יש דברים בלוק הסלאבי שמרגיעים אותי, זה אותו עולם. אבל אם הייתי חיה שמה הייתי משתגעת, הופכת לאלכוהוליסטית. הכל ברחוב מכונס, מפוחד. ישבתי באופרה ורקדתי. זה היה נורא. מה זה המופקרת הזו?".
בבית את מדברת רוסית עם ממוצ'קה?
"אני לא אוהבת לדבר רוסית, במיוחד לא עם זרים. רוסית זה משהו קדוש בשבילי, מוקדש לבית. אני מדברת כמו ילדה בת ארבע, יש לי סלנג של ילדים. רק לפני ארבעה ימים למדתי איך אומרים הנגאובר ברוסית".
משהו נשאר מהתרבות הגדולה הזו?
"משהו במקצועיות שלי ובדרישה שלי למקצועיות מהסביבה. חוסר מקצועיות זה הדבר שאני הכי לא סובלת, גם בפרטים הכי קטנים".
מסע החניכה על הבמה החל בגיל 14. פסנתרן בשם ריק בירמן שמע את בלומין שרה בערב ג'אז והחליט לאמץ אותה. "הוא איש מאוד מבוגר בן 70 שמטפח זמרות. כל לילה הוא לקח אותי למועדון ג'אז והכיר לי את הסצנה. לכל מקום יצאתי עם אמא שלי. בזכותי היא הכירה את חיי הלילה. בגיל 16 כבר העליתי מופע סולו".
הקשר עם ריק נגדע בשלב מוקדם. "הוא היה מאוד חולה. היה לו קוצב לב. ארגנו לו ערב התרמה, אבל היה מאוחר מדי בשביל ניתוח. באחת ההופעות הוא סיים לנגן, ואז נפטר ליד הפסנתר. הוא היה מלאך".
מה משך אותך אליו, אל עולם הג'אז?
"ג'אזיסטים זה עם שאני פשוט משוגעת עליו. זה הבית שלי, העם הגואל שלי. אחרי שהגעתי מהרקע הקלאסי הקשוח הם נראים לי כממציאים פרועים ופראיים. חנונים? נראה לך! זה אנשים הכי מגניבים. לבנבנים ושמנמנים".
בלומין המשיכה להופיע ובמקביל התחילה לכתוב חומרים מקוריים. "הפקתי את ההופעה שלי. מייחצנת, משלמת לנגנים, מעצבת פוסטרים. עבודה של עשרה אנשים. אמרתי - אני לא מחכה לחיים שינהלו אותי. הופעתי במקומות קטנים, עשרה אנשים בקהל. לאט לאט זה גדל".
כשהגיע מועד הגיוס צפו כל הרגשות שטלטלו אותה בגיל הנעורים. "רציתי להתגייס לחיל חינוך. מוזיקה אני עושה כל החיים ורציתי לעבוד עם ילדים. לנצל את הפלטפורמה הזו למשהו יוצא דופן. בתהליך אימות הנתונים הם התחילו לחשוש. הכניסו אותי לקב"נית והתחילו לשאול אותי שאלות על תקופות בחיים שעברתי".
"הקבני"ת אמרה: 'תקשיבי, יש איזשהו קושי, אבל את צריכה להגיד, כן או לא'. אמרתי אני רוצה מסלול חיים טבעי לישראלי, במיוחד שאני עולה חדשה. מצד שני, אני מפחדת. אמרתי 'השאלה גדולה עליי, תחליטו אתם'. סמכתי עליהם, על החיים. ואז הם עשו עוד מפגש עם פסיכיאטרים שמאוד ריגשו אותי. פעם ראשונה בחיים שדיברתי על הדברים האלה. פתאום הוצאתי הכל. יושבת שם מפורקת כולי עם האישה המקסימה הזו והיא שומעת".
בלומין שוחררה מהצבא, והמשיכה להופיע. את העליהום הציבורי קיבלה אחר כך, במהלך צילומי כוכב נולד, בעידוד כתבים נמרצים שהחלו לסמן משתתפים שפסחו על מדי צה"ל. הפוליטיקאים ניצלו את ההתלהמות וראשי הערים הודיעו שהם מחרימים את האמנים המשתמטים. לשכת אולמרט ביטלה את השתתפותה בטקס הענקת פרסי אמת, ומאוחר יותר סומנו גבולות גם במשרד הביטחון.
"את האירוע בהתנדבות הם לא ביטלו, אלא רק את האירוע בתשלום. אני מעדיפה שלא לחשוב על זה, כי בא לי לבכות. מזכירה לעצמי שהעולם נחרב בגלל אנשים כאלו. זה כל כך כואב לי, לא ברמה האישית. אני אסתדר בלי ההופעות האלו. ברמה החברתית-תרבותית".
מה בעצם כל כך קשה?
"בעליהום שהם עשו שכחו לתת נתונים על התאבדות חיילים. יש לי חבר טוב שהיה קצין נפלא והוא התאבד. כלפי חוץ הוא היה בן אדם מאיר, אבל בפנים קרה לו משהו ואף אחד לא טיפל בו. הוא פשוט סיים את החיים שלו".
שקלת לעשות מעשה בוסקילה ולהתגייס?
"מה שמאיה בוסקילה עשתה, אני מתה על זה. אתם משחקים במשחק של יחסי ציבור, אני משחקת אתכם. אני אייחצן כל נאד במדים. מדברת בשפה שלהם בלי בושה. היא לא רצתה שיבטלו לה הופעות ויזיינו לה בשכל. אמרה אני אשים את המדים הירוקים, אשיר ותעזבו אותי בשקט".
המעבר ממועדונים קטנים לקדמת הפריים-טיים התרחש בזכות כוכב נולד. בסביבתה של בלומין תהו מה לנסיכת הג'אז האוונגרדית ולקאברים פופולריים. "כשככוכב נולד פנו אליי התפוצצתי מצחוק", היא מגלה. "אמרתי, 'הם לא יודעים מה הם מזמינים עליהם'. התחקירנית היתה חמודה להפליא, מהסוג שאי-אפשר לסרב לו. נסעתי לחודש להודו. היה האסון, חבר טוב שלי נפטר, חזרתי לארץ והתגלגלתי. צלצלתי אליה ואמרתי אנסה".
איך קיבלו את זה החברים מהג'אז?
"צחקנו על כוכב נולד. ההשתתפות שלי זעזעה אותם. יש לי חברים, מוזיקאים אדירים, שצוחקים על המסחרה. בשבילי זה היה צעד מרדני מולם".
כבר משלב האודישנים הקפיצה בלומין את השופטים. מרגול, אוחובסקי ושות' חשבו שהתוכנית, איך לומר, קטנה על מידותיה. לא מעט צופים התפעלו מהמוזיקאית המחוננת שמופיעה בתוכנית ההמונים. "אנשים שבחיים לא ראו את התוכנית ישבו מרותקים. זו הדרך של 'טדי' להביא רייטינג. זה לא מחתרתי ובוהמי, אבל אלו החיים. לכאורה לשתף פעולה עם האויב".
בלומין סומנה כאחת המובילות לזכות בתואר, אבל הצהירה מיד שתעדיף את המקום השני. "מזל שאבא שלי לא היה כאן בזמן כוכב נולד. הוא מאוד תחרותי. כשהוא שמע שאני אומרת שאסתפק במקום השני הוא כעס עליי והיה בינינו ריב. זה האגו שלו, האהבה, הוא מאוד מאמין בי. כשהוא היה מגיע לביקורים פעם בחודש הוא היה אובססיבי בצורה כפייתית. אני ואמא שלי השתגענו מזה. שם מרינה ברדיו, בטלוויזיה מרינה, קלטות מרינה. אמרתי 'אבא אני פה בלייב'".
למגינת לבו של האב היא אכן קיבלה את מדליית הכסף. "לקחת את מה שמרינה מסמלת עבור חברה שאוהבת שטנץ ולזכות במקום השני - זה מהפכה".
מהפכה? עד גבולות מסוימים. את המקום הראשון בעונה ההיא קטף, כזכור, בועז מעודה. "זה נורא צ'רמינג", היא מפרגנת, "בא ילד ופאקינג משתפר מפעם לפעם. אני נהיית מאוד אמהית במצבים כאלו. אני לא מאמינה במהפכות מיידיות. השנה התמודד הרכב אקפלה ומרגול היללה את זה. אמרתי תודה לאל שאני חלק מהמהפכה הזו".
עוד בטרם הגמר הגדול רכשה לה בלומין עדת מעריצים. בחרש, בחשאי, היא הפכה לשם החם במועדוני הגייז בארץ שראו בה ממשיכת דרכן של הגדולות מכולן, חווה אלברשטיין ושושנה דמארי. "להומואים יש חיבה לנשים גדולות ועוצמתיות", היא מסבירה. "אני לא דיווה טיפוסית. אני דאון-טו-ארת'. פגשתי גבר גבוה ושמנמן שעמד לעבור ניתוח לשינוי מין. כשהוא ראה אותי, הוא חיבק אותי. זה היה מרגש. יש בינינו מן המשותף: אנשים שלא מתנצלים על היותם שונים".
גם בקהילה הלסבית הפכה בלומין לאייקון. "זה שהיה לי שיער קצר זה מכריע: הן חשבו שאני לסבית. אהבתי שלי לנשים, אין לתאר את זה. אני מעריצה נשיות, מעריצה את המין שלנו. אוהבת אותו באופן יוצא דופן. אישה מול אישה יש יותר חושניות, אינטימיות, הבנה. בשנים האחרונות זה מתחדד".
למשל?
"לפני כמה חודשים היה פסטיבל נשים בשם שקטי. שלושה ימים רק נשים. ביום הראשון חשבתי אוי ואבוי, כולנו נלך מכות. אבל אז קלטנו שאנחנו שבט כל כך חזק. הרבה מההתפוררות של החברה קשור להתפוררות השבט הנשי. ברגע שאנחנו נמצאות באינטרקציה מול הגבר וניזונות מזה, אנחנו שוכחות את העוצמה הנשית".
תמיד היית במקום הזה?
"בעבר הייתי צריכה להקיף את עצמי בחברה גברית כדי להרגיש אישה. אני אוהבת את הקלילות וחוסר האחריות שיש בגברים. היום אני מקיפה את עצמי בנשים מפותחות ויפות עם צד זכרי מפותח. אין כאן מקום של חוסר ביטחון ותלות בזכר, רק אהבה וחגיגה. אם מישהו נוסע כמו אידיוט בכביש ואני רואה שזו אישה, אני סולחת לה. טוב, חמודה".
מה כל כך מושך אותך?
"נשים נתנו לי את ההבנה הבסיסית. מהמקום הכי בסיסי של החודר והנחדר. שאנחנו רוצות לקבל אהבה בלי לגמור. זה מתחיל במקומות הפיזיולוגים. אנחנו מכילות פנימה. גברים שנמצאים לידי לא יכלו להכיל אותי. מספיק שהם ראו את הגודל שלי. אני לא כוסית שתגרום לך להרגיש גבר עם גדול".
קשה לך עם חברה גברית?
"כשאני פוגשת מישהו אני עוצרת את עצמי מלהיות נחמדה אליו, כי אז יחשבו שאני משדרת משהו. שני אורגניזמים שעובדים אחרת. אישה רוצה מהמקום של אמא לחוש אהבה, והגבר מיד חושב: יש, תפסתי. היה את פסטיבל הג' אז. חשבתי מה יהיה? ארצה ללכת לים, להיות פרועה, תמיד תהיה אנרגיה של גברים שיסתכלו עליי. זה מתיש, זה כואב. אני יכולה להיות במלואי רק בסביבת נשים. שם אני יכולה להיות מופקרת לגמרי. כמו שאני לבד בבית ושרה לעצמי נעים".
הפניית הגב לנורמות הגבריות מתבטאת גם בהשלמה עם ממדי גופה. "בתור ילדה רציתי להיות רזה. כשאתה גדול אתה לא יכול לזרוק עליך בגד. הכל נראה, דומיננטי, נוכח. כשראיתי שזה לא קורה הבנתי שהתענוג מאוכל חשוב לי יותר ושככה אני אוהבת את עצמי. זה לא בא מהזנחה. אני אוכלת אוכל בריא, עושה ספורט".
ניסית פעם לרזות?
"קיבלתי תפקיד בקאמרי ב'המפיקים'. כל הבנות היו הרבה יותר רזות ונמוכות ממני ולבשו בגדים חושפניים. אמרו לי לפני האודישן את צריכה להוריד. כל כך רציתי את התפקיד, אז עשיתי את זה בתענוג. באיזשהו שלב נהייתי חולה בדלקת כליות, היו לי מוזר לקבל את הגוף. להיות רזה זה פשוט משעמם".
גם אנשי האופנה הבחינו בחיבור הטבעי שלה לגופה. הקיץ היא דגמנה בגדי ים עבור גדעון אוברזון. "ההרגשה היתה מדהימה, למרות שזה היה גימיק. ישבתי בחדר עם מלא בחורות יפות. על פניו זה היה תענוג אסתטי, אבל לא היה שם משהו נשי. בלי עוצמה. כל הנשים לא היו שם כי הן מרגישות עצמאיות ונשיות, אלא כדי שגברים יאוננו עליהן".
החברות בשבט הנשים לא מנעה מבלומין להימשך כבר בגיל צעיר לגברים, במיוחד כאלה שמבוגרים ממנה. "בגיל 16 היה לי חבר בן 21. גברים בגילי לא עניין אותם נערה שנראית כמו אישה. זה נוח לי, כי זה עובד כמו מסננת. מי שמאוים מזה שאני גדולה ולא בפרופורציות - לא נבזבז זמן אחד על השני. גברים מבוגרים אוהבים נשים בשלות יותר, הם חווים את קבלת השונה. אני גדלתי מגיל צעיר להרגיש אישה: להיות נחשקת, נאהבת".
גם בן זוגה האחרון, גור עזיקרי, בנו של השחקן ניסים עזיקרי, מבוגר ממנה בעשור, מה שלא מנע מהם לגור ביחד. "גור שותף למסע שלי", היא אומרת. "העיקר עבור שנינו זה הצמיחה הרוחנית. להתחדד, להיות בתקשורת עם הצדדים העדינים בחיים".
ועכשיו זה אולי הולך להשתנות. "היום, לראשונה, אני מרשה לעצמי להיות ילדה. טיפשית, חסרת אחריות, לפתוח עיניים בתשע ולהישאר במיטה. היו ימים שיצאתי בכוח לבלות. אבל אני נורא רוצה ילד. שואלים אותי 'מה מרינוצ'קה, למה לך ילד?".
מה את מרגישה יותר, ילדה או בוגרת?
"יש בי הכל. אני ממש דבר והיפוכו. מזל קשת. זכרי ונקבית. רעה וטובה. אכזרית ורחמנית. עצמאית והכי נזקקת".
ההישג בכוכב נולד העמיד אותה בצומת. "השאלה הראשונה שטמירה ירדני שאלה אותי אחרי הגמר היתה אם את רוצה להמשיך לבצע חומרים שלך או שניגש לאנשים. עניתי לה אנשים. אין לי מה להפסיד. תמיד אוכל להתקבל אחורה ולעשות מה שעשיתי".
יש משהו מעציב בהתמרכזות הזו.
"הלוואי שהמוזיקה שלי תהפוך למיינסטרים. היום אני חושבת שזה בסדר לעדן. המופע שלי היה אחר בלי כוכב נולד. כרגע השיקול שלי הוא שקיבלתי משהו ואני צריכה להעביר לאנשים, להגיע לכמה שיותר קהל. לכן אני מוותרת על הצד של היוצר האגואיסט".
אבל ויתרת על עצמך.
"לאט לאט זה יתמזג. זו תחנת ביניים, לא להיות קיצוני, לא להבריח את האנשים ששנה מחיי הקדשתי להביא אותם. זה יהיה אגואיסטי לחזור לקונכייה שלי".
ומה הלאה?
"אני מופיעה ברחבי הארץ, כותבת מוזיקה לסרט טבע, כותבת חומרים לאלבום הראשון, ומתחילה לעבוד עם שלומי שבן. בנוסף, אני עובדת על מופע משותף לפסטיבל הפסנתר, באמצע נובמבר של נשים שרות ערן צור. אני חרמנית על זה בטירוף".
תשוקה , טירוף ויצירה. גם היום האמנות נותרה קרש הצלה. "בלי עולם הרוח היו חושבים בסביבה שלי שאני משוגעת", אומרת מרינה. "כשאתה נמצא בנבכי הנפש אתה מבין שאין טוב בלי רע. הכל לגיטימי. ואז הידיעה מקלה עליך. הרוח זו הדרך שלי לשפיות".
נא להמתין לטעינת התגובות
