נעם שריף חי בסולו
נעם שריף, מוזיקאי, מאסטרו ומכור לזוגיות, שוב מתרגל בגיל 73 לחיים לבד. אחרי מות אשתו הראשונה והפרידה מהשנייה, החליטה גם השלישית, אלה, שהיא רוצה לקחת פסק זמן. "אני צולל לתוך העצב והגעגועים ולא נלחם בהם", מתוודה שריף בשיחה אינטימית על נשותיו ונטישותיו. רקוויאם לאהבה? תשכחו מזה
25 שנה הוא נשוי לאלה, השלישית, ונדמה היה שיחדיו יצעדו עד הפינאלה. והנה, כבר בן 73, שריף מוצא את עצמו בבית הגדול באבן יהודה. עם אלפי ספרים, דיסקים ותקליטים, אבל בלי האישה.
כשהוא פורט על קלידי פסנתר הכנף השחור שבסלון, כיסא הנדנדה הסמוך מתנועע רק אם החתולה מתרפקת עליו ("אלה קראה לה קוצקוץ").
על השידה שבחדר השינה עדיין מונחים כלי האיפור שלה, ובחדר העבודה, בקומה התחתונה, נותרו הגיטרה והפסנתר. אבל האמת היא שאלה לא גרה כאן יותר כבר שלושה חודשים וחצי, ולא רק פער גילים של 20 שנה מפריד בינה לבין שריף.
"לאלה יש קשר עם גבר אחר", הוא משיב באיפוק, אך מוסיף מיד, ספק נאחז בתקווה: "אלה רק לקחה לעצמה פסק זמן שבו היא צריכה לראות את עצמה נטו. אנחנו עדיין נשואים, לא התגרשנו". שריף תמיד ראה במשפחה ובזוגיות ערך עליון. גם היום, למרות המשברים, הוא מאמין שסימפוניית חייו לא תיחתם ברקוויאם לאהבה.
"ננטשתי שלוש פעמים. פעם אחת אישה מתה, פעם אחת אישה נטשה, פעם אחת אישה לקחה פסק זמן. אין ספק שהתפתחו אצלי חרדות, כעסים. היה בי המון כעס בעקבות כל נטישה. יש לי טיפטיפה מאניה, וטיפטיפה דיפרסיה, אבל אני צולל לתוך העצב והגעגועים, ולא נלחם בהם. אמא שלי תמיד אמרה: 'הכל לטובה'.
ההפתעות בחיים שלי - מה שקרה לי, הן כל כך גדולות, ואני שומר אותן בלבי פנימה. זה מעבר למה שאפשר לדמיין במדע בדיוני. איך להגיד? אני נותן לדברים לזרום. זה שם המשחק. למדתי שהזמני הוא הכי קבוע".
מרבית המוזיקאים הגדולים שזכו להכרה בינלאומית, מנהלים חיי משפחה בשלט רחוק. את האישה החוקית הם פוגשים פעם, אולי פעמיים בשנה. לרוב היא לא מתלווה אליהם למסע הקונצרטים-לא רק משום שהם זקוקים לעצמאות וחופש, אלא בשל העובדה שכמו המלחים, גם הם אוחזים במאהבת כמעט בכל היכל.
הקריירה תובענית מאוד. כמעט בכל שבוע הם ממריאים ליעד הבא, לארץ רחוקה, ליבשת אחרת. נוחתים בשדה התעופה, עולים על הפודיום, ובתום הקונצרט עושים דרכם לבית מלון או בחזרה לטרמינל. שריף הוא מהבודדים שהחליטו להימנע מאורח החיים שאותו הוא מגדיר "ג'ט סט". על חיי משפחה תקינים, נורמליים, הוא לא היה מוכן לוותר.
את מסורת ארוחת הערב המשפחתית והקידוש של ערבי שבת, אשר הנהיגו הוריו המנוחים (טובה ומאיר, שהיה פועל בניין) הקפיד שריף לקיים לאחר שנישא בגיל 22 לאשתו הראשונה, צפרירה ז"ל. במשך 17 שנה היו נשואים והביאו לעולם שני בנים, ערן (47), ד"ר למתמטיקה ופיזיקה, ודניאל (39), צלם מקצועי. שניהם מתגוררים בחו"ל עם נשותיהם. "אני מכבד את ערך המשפחה ובנוי על התא המשפחתי במובן הכי עמוק של המילה", הוא מדגיש.
"לצערי היום זו יותר תקופה של היפרדות והתרחקות. אבא היה אפיקורוס מוחלט, אבל בכל יום שישי היה מכריח אותי לקדש. במקום לשחק כדורגל בשכונה, למדתי תנ"ך, תלמוד ואת הרמב"ם. אבא אמר לי: 'אתה יכול להיות אפיקורוס, אבל לא עם הארץ'. בתורה כתוב: 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך', כלומר, אתה מקבל מתנה על זה שאתה מכבד את הוריך, כי זו תורת המוסר. הנה, כתוב 'לא תרצח', אבל אתה לא מקבל מתנה על זה שאתה לא רוצח".
הקריירה המוזיקלית שלו נסקה במהרה. בקונצרט הפתיחה של היכל התרבות בתל אביב ב-59 ניגנה הפילהרמונית הישראלית יצירה שהלחין-"אקדמות למועד" בניצוחו של המאסטרו
המנוח ליאונרד ברנשטיין. תזמורות מובחרות ברחבי העולם ניגנו יצירות אחרות שלו. נדמה היה ששריף, בעת ההיא מנהלה המוזיקלי של תזמורת הקיבוצים, הצליח למצוא את האיזון הנכון בין החיים המקצועיים לאלה הפרטיים.
אבל אז הכתה בו המציאות. במשך שנה נאבקה צפרירה בסרטן הרחם שהתפשט במהרה לריאות, עד שנפטרה, מותירה אחריה אלמן בן 39 ושני ילדים קטנים. "כל הזמן האמנתי שצפרירה תחיה, הייתי אופטימי", משחזר שריף.
בשלב הראשון אתה בחרדת נטישה, ואחר כך אתה מפתח כעסים - מה פתאום בן הזוג עזב אותי? כשחוויתי את המוות שלה, זה היה בשבילי בלתי אפשרי. צריך לגייס את כל כוחות הגוף והנפש כדי להיות מסוגלים לעמוד במה שעובר עליך. אמנם הכל היה די מהיר, פחות משנה חלפה מרגע שהיא חלתה עד שנפטרה. בתקופה ההיא כתבתי המון מוזיקה, אבל אני זוכר את הפחד והחרדה. ראיתי איך לאט לאט צפרירה נעלמת, הולכת ונעשית שקופה, והייתי באילוזיה-אולי זה לא יקרה.
ויום אחד זה קרה.
"הייתי איתה עד הרגעים האחרונים, שגם במהלכם היא כתבה לי פתקים קטנים. הספקתי להביא את הבן הבכור. רציתי שיראה את אמא שלו ברגעים האחרונים, כי היתה לי תחושת בטן שכך צריך להיות. הבן הצעיר שיחק בחצר כשהגעתי הביתה, אחרי שהכל נגמר, ולא ידעתי מה להגיד לו. אמרתי לו שאמא חולה, ולא יודעים מתי היא תחזור. אלו רגעים שגם היום אני לא יכול ולא רוצה להיזכר בהם.
במשך שנה הייתי לבד עם הילדים והמטפלות, התמודדתי עם מצבים שלא ידעתי מה עושים בהם. איך אני מגדל את הילדים? זה היה קשה מאוד. אני מסתכל היום לאחור, ולא מבין מאין שאבתי את הכוחות.
"אני רוצה לפנות לאנשים שמתאלמנים: 'תשמרו את הכוחות שלכם'. קרה אסון, והחרדה הזו היא כמו צל כזה שיושב עליך, והרגע הנורא הזה של נטישה לא עוזב אותך אף פעם. עצם ההיעלמות של מישהו מחייך, זו נטישה. אתה מרגיש כל הזמן ננטש. זו היתה פעם ראשונה באמת של מות מישהו קרוב שאהבתי".
חלפה שנה. שריף, שהתגורר אז בשכונת אפקה בתל אביב, קיבל יום אחד מכתב מהשכנה, דניאלה, פסיכולוגית במקצועה ואם לילדה. "שמעתי את הידיעה המצערת על מה שקרה. אם תסכים, אבוא לבקר אותך", כתבה לו. הוא נעתר להצעה.
ודווקא אז קיבלתי לראשונה התקף חרדה. התעוררתי באמצע הלילה, נוטף זיעה, בטוח שיש לי התקף לב, הנשימה אינה סדירה, ואתה בפחד נוראי שמשהו קורה לך. טלפנתי מיד לרופא, בן דודה של צפרירה, והוא אמר לי:'תירגע, יש לך התקף חרדה'. זה היה התקף יחיד מסוגו, אבל החרדה לא הרפתה ממני במהלך השנים. אחרי טראומה כזו, חרדת הנטישה לא עוזבת אותך.
"דניאלה גידלה את שני הילדים שלי. גם אני מאוד התחברתי לבת שלה. הילדה התלוותה אליי לקניות בסופרמרקט, וזה היה מאוד נחמד. בכלל, מאוד רציתי בנות, אבל לא יצא לי. שבע שנים היינו נשואים, ואז דניאלה עברה לרוחניות, ואני... איך לומר? לא הסכמתי עם החיים בנזירות. ראיתי שהיא רוצה ללכת בכיוון כזה, וכיבדתי את זה.
לא שאני לא רוחני. ספרות, פילוסופיה, יהדות, כל תחומי הרוח מרתקים אותי. אבל ביהדות אין קטע של התנזרות מינית. בגילים מסוימים, ואצל אנשים מסוימים, המין הוא תכלית ולכן מיד אחר כך יש תחושת ריקנות אדירה. אצלי המין הוא אמצעי, לא מטרה. הוא אמצעי לבטא דרכו את האהבה, שהיא אינה רק תאווה. ולכן ההתנזרות מחבלת באהבה.
"כתוב בתורה: 'והיו לבשר אחד'-זהו התהליך האבולוציוני. אפשר להגיע לאמת רוחנית בדרכים אחרות. בשבילי המין הוא בר משמעות. המין הוא לא תכלית בפני עצמה. הוא פועל יוצא של אהבה. מעשה האהבה הוא אקט רוחני. כשאת אוהבת, את חסרת אגו, את מתאחדת עם מושא האהבה. ההיות ביחד יוצר מצב שבו נאהבים הם משוללי אגו.
אני לא שופט את האהובה שלי, אני אוהב אותה. זוהי קבלה בשלמות. אני מאמין בתפישת השכל באמצעות החוש, והחוש-באמצעות השכל. ולכן, תהליך של התנזרות מינית לא מתאים לתפישה שלי כי בבסיסו יש איזה פחד".
זאת אומרת שבשלב מסוים הפרידה מדניאלה היתה בלתי נמנעת.
"בסך הכל זו היתה פרידה בלי שום ריבים, פרידה שקטה יחסית. דניאלה אולי קיוותה שארצה לחיות איתה את החיים האלה, ללא מגע גוף, ואני לא הבנתי למה אני צריך לוותר על זה אם ממילא אני רוחני. הרגשתי שהיא עוזבת אותי לאיזה דבר אחר שנראה לי לא נכון ובלתי ידוע. ושוב חוויתי נטישה, עזיבה.
"יש שני סוגים של חרדות, אבל תמיד מדברים על חרדת נטישה. יש חרדה גדולה יותר שעליה צריך להתגבר-חרדת היות ביחד. היא מאוד מאוד מאתגרת, ולפעמים משתקת. את נמצאת עם בן זוג שלך, ואת כל כך רוצה לשמר את זה, ואת לא יודעת בדיוק מה לעשות, איך להיטיב עימו, איך לתת, איך לקבל, זה מאוד קשה.
"אי אפשר לתת ולקבל בו זמנית. פעם היה מכשיר כזה-ווקי טוקי. את משדרת למישהו ואומרת'עבור', ואז הוא יודע שהוא יכול לשדר אלייך. אתה לא יכול לשדר ולקבל בד בבד. התנועה הזו של קבלה ונתינה היא אחד הדברים הקשים ביותר. אני מטבעי נותן. אני חייב לתת, כי אם אני לא נותן, יש קצר. היום אני מקבל מעצם הנתינה שלי, אבל צריך להיות מי שמקבל".
דניאל , בנך, חיבר ביניכם. הוא ניסה למנוע את הפרידה?
"לא, אבל אני מניח שהפרידה שלנו היתה לו מאוד קשה".
ואתה, איך התמודדת עם זה בפעם השנייה?
"נשארתי שוב לבד, ושוב שאלתי את עצמי:'מה אני עושה?'. לא ידעתי מה לעשות. אחותי (בת שבע, משוררת-ד.ג) היתה דואגת לי: 'אולי תכיר את הבחורה הזו, או את זו?'. פתאום יש את הסיפור הזה של תכיר, תפגוש, ואתה לא מכיר ולא פוגש, ויש כמובן רומנים מזדמנים. עד שיום אחד הגיעה אליי אלה".
גם אלה, כמו דניאלה, הגיחה לחייו שנה אחרי הפרידה מאהובתו. היא היתה אז סטודנטית בת 28, שסיימה זה עתה את לימודיה באקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב, גרושה ואם לילד. שריף היה בן 48, ראש האקדמיה, מורה לניצוח ותזמור. במשך 25 שנה הם חיו יחד ואף נולד להם ילד משותף, אביב, כיום בן 20. הוא היחיד מבין בניו של שריף שפנה לקריירה מוזיקלית, ובימים אלה הוא לומד ניצוח באותה אקדמיה שבה נפגשו הוריו.
"אלה היתה אהבה ממבט ראשון", מתרפק שריף. "זה כמו ברק. היא פנתה אליי וביקשה תווים של יצירה מאת דביסי, ואמרה לי שנודע לה שרק לי יש את התווים האלה. זה מסוג ההיכרויות האלו שלא חושבים עליהן פעמיים. לא חושבים קדימה, לאחור, למעלה, למטה. זהו זה. אהבה ממבט ראשון. אני זוכר שראיתי אותה קודם לכן באקדמיה, פעם או פעמיים, אבל הרבה פעמים הייתי נבהל מבחורות שהן יותר מדי יפות. לא הייתי מעז להתחיל איתן.
"שאלתי את אלה:'מתי את יכולה לבוא לקחת את זה?', היא אמרה:'הערב'. אמרתי לה שאני צריך לחפש אותם, והזמנתי אותה לביתי. כמובן שתכננתי לומר לה שלא מצאתי אותם, שאני צריך לחפש עוד קצת, על מנת שיהיה למפגש הזה המשך. גייסתי את כל הכישרון הקולינרי שלי, כי צריך להכין את הערב יפה לקראת בואה. הכנתי תותים מוקרמים, שמתי מוזיקה נכונה-את הפתיחה ל"טריסטן ואיזולדה" של ואגנר, ו'עלי שלכת' של איב מונטאן שהוא השיר שלנו. זה הצליח מאוד. מיד הרגשתי שזה עובד. יש לי חוש ריח לדברים שקורים. הזמן שחלף מתחילת הרומן ועד שהיא עברה לגור בביתי היה מיידי".
שניכם מוזיקאים, מלחינים. לא היה קצת צפוף בבית אחד?
"אלה היא אמן יוצר. גם היא, כמוני, הלכה בשני כיוונים-היא זמרת ליד ואופרה, ומלחינה. חשבתי שיש מספיק זמרות אבל אין כישרונות כאלה בקומפוזיציה. תיארתי לעצמי שהיא צריכה באיזשהו מקום להמעיט בשירה, ולהיכנס לתחום של קומפוזיציה. הכישרון הגדול שלה הוא בכתיבת מוזיקה.
"להיות עם אלה זה מורכב. אנחנו שני אמנים, שני אגואים, וזה לא קל. אבל תמיד ראיתי את עצמי כקברניט מנוסה בים סוער, אלא שלא על כל סערה אפשר להשתלט". ואמנם , הסערה התנפצה על חייו בפעם השלישית, ושוב בהפתעה. אלה עזבה את הבית, או כמו שהוא מעדיף להגדיר: "אלה לקחה לעצמה פסק זמן. לא היה לה קל. כשהכרנו היא נכנסה לבית של יוצר, היא היתה גרושה עם ילד. זה מלחיץ. היא לא נכנסה לזוגיות שבה התחילה את החיים עם מישהו ביחד. היא נכנסה לבית של אדם שעבר דרך בחיים. אין ספק שאלה תמכה בעשייה שלי במקסימום היכולת שאפשר. היכולת שלה בתמיכה היא עצומה".
חסרונה בחייו מוחשי וכואב. במהלך שיחותינו הוא ישוב ויאמר שזהו פסק זמן, שהם לא התגרשו. אחר כך יפזם בצרפתית את המשפט "את רואה? אני אף פעם לא שוכח", מ"עלי שלכת" של מונטאן; ייזכר באהבתם המשותפת למאהלר ("אנחנו מקשיבים ליצירות שלו, ולא צריכים לומר מילה. אני זוכר את הפנים שלה כשהשמעתי לה את "שירת האדמה" של מאהלר") ; וידבר על הקשר המיסטי שלהם. "אלה ואני אותה נשמה מגלגול קודם. יש נשמות ששולחים אותן שוב פעם למטה כדי להגשים את האיחוד. השאלה אם הן מחבלות בזה, האם טבע האנוש מחבל באיחוד הזה".
ואלה, כבת אנוש, חיבלה באיחוד הנשמות שלכם?
"אלה חיה בדירה בתל אביב, ששייכת לבן הבכור שלי. חשבנו שזה נכון שהיא תבחן את עצמה בלחיות לבד. היא צריכה להגיע למצב שהיא תהיה מסוגלת לבחור את החיים שלה מבלי שיהיו עליה לחצים שהם לחצים בדרך כלל מן ההיות ביחד. היא צריכה להרגיש נטו את עצמה. אנחנו לא גרושים. לא התגרשנו בכלל. ממש לא. אלה-יש לה תחושה שהיא רוצה לחיות לבד".
והיא חיה לבד?
שריף משתתק. "אני יודע שיש לה קשר. זה לא מכאיב לי. יש לי תחושת נעלבות, אין לי תחושה של פגיעה באגו. אני כל כך בטוח בהיותי הגברי. יש לנו קשר פתוח. אנחנו מדברים אחד עם השני. אבל היא סוברנית לעצמה. היא יכולה לבחור במי שהיא רוצה לקיים איתו מסכת יחסים. נדמה לי שאני הגבר המשמעותי של חייה, והיא לא תכחיש את זה אף פעם. במהות ככה היא תראה את זה. אנחנו לא נפרדנו, אנחנו עדיין נשואים. זהו פסק זמן. אדם רוצה לבחון את עצמו איך הוא לבד".
אתה מרגיש לבד?
"מובן שאני נפגש, מטבע הדברים, עם נשים אחרות. וביניהן גם זו שהיתה אשתי השנייה, דניאלה. היא התקשרה לגמרי במקרה אחרי הפרידה מאלה, בלי שידעה שנפרדנו. היא רצתה להראות לי דבר ששרבטה. זו לא מסכת יחסים שאני יכול להגיד עליה שהיא תהיה זו שתהיה".
נדמה שבחייו האישיים, כמו על הפודיום באולם הקונצרטים, שריף אוחז בשרביט ומנצח על המתרחש. הוא לא מדחיק כאב, לא בורח מהייסורים וגם לא שוכח לסמן לנגנים מתי להיכנס. "בערבי שבת אני מקפיד לא להיות לבד. אחרי שדניאל, הבן שלי, שמע שאלה ואני נפרדנו, הוא אמר: 'אני מרחם על אבא. הוא שוב לבד. אני בא להיות איתו'. דניאל גר בניו יורק, והוא בא להיות איתי במשך שבועיים".
שוחחנו גם על נושאים אחרים. על החבר, הפסנתרן והמאסטרו דניאל בארנבוים ("אין ספק שהוא גאון מוזיקלי, אבל יש לי בעיה עם ההתנהלות הפוליטית שלו. את הכביסה המלוכלכת צריך לכבס בבית"). על התוכנית "כוכב נולד" ("יש זמרת אחת, מרינה, אני לא זוכר את שם המשפחה שלה, היא שרה בצורה נהדרת").
בימים אלה כותב שריף אוטוביוגרפיה, מעמיק בתנ"ך, נובר בפרויד, מקפיד לעשות ספורט, ונלחם במחלת העיניים שתקפה אותו לפני שנים רבות ומאיימת לעוור אותו. דווקא על הצלחותיו המוזיקליות הוא מעדיף למעט את הדיבור.
שריף, חתן פרס אמ"ת, שיקם בעבר תזמורות שעמדו בפני קריסה-תזמורת הקיבוצים, התזמורת הקאמרית של תל אביב, העלה על המפה את התזמורת הסימפונית של ראשון לציון, שידך בינה לבין האופרה הישראלית, ובשנים האחרונות הוא משמש כמנהלה המוזיקלי של התזמורת הסימפונית חיפה.
במסגרת תפקידו חילץ אותה מסכנת סגירה, ואף הכפיל את מספר המנויים שלה. "שיפוצניק של תזמורות", הגדיר את עצמו בעבר, אבל במציאות הוא נדרש פעם אחר פעם לשפץ גם את חייו האישיים.
אופרות אינן מאמינות באהבה. כשהיא מסתננת אל לב הגיבורים ונדמה שהם יתאחדו סוף סוף, מגיח הגורל מפינה אפלה ומיירט אותם בחציו.
זה קרה לרומיאו ויוליה, לטריסטן ואיזולדה, לאותלו ודזדמונה ולזוגות אוהבים רבים אחרים. שריף סבור אחרת. "כאשר טריסטן ואיזולדה מתים במות האהבה, מעליהם כענן נמצא פתרון רוחני שהוא המוזיקה. המוזיקה שמסיימת היא הביטוי הרוחני למה שלא הוגשם במישור הגופני".
מה המשאלה שלך?
"להיות בבריאות ושפיות עד יומי האחרון, מתי שזה לא יהיה".
וזוגיות גם?
"אני מאוד רוצה את זה. אני לא רואה את זה בתור משאלה. אני בוחר במשפט'ובחרת בחיים'. אני עומד בחרטום, ורואה לאן האונייה מפליגה. פעם הייתי מסתכל הרבה לאחור".
וכשאתה מתבונן אל העתיד הזה, מה הוא צופן בחובו?
"יש לי פתיחות עצומה להכיר בת זוג. אני אוהב את הצד השני, מבין הרבה בצד הנשי, אני בעניין'ניחוח אישה'. אני מתחבר לאיכות של אישה, וגם נותן איכות. אם אני אוהב מישהי, יש לה את כל האיכויות בעולם. בחיים אין ואקום. הוא תמיד מתמלא מיד.
"אני רוצה למלא את הוואקום בתוכן עמוק. אני לא מחפש מהפרטנרית שלי שתהיה ביוכימאית, מוזיקאית. אני מייחל לקשר פשוט ביותר. בשבילי זו חוויה גדולה לשתות כוס יין עם מישהי בשקט, לבד. הדברים הקטנים, הפשוטים, זה מה שקונה אותי. כאשר הפרטנר האמיתי ישנו, את רוצה לחוות איתו כל דבר ביחד. ללכת לשפת הים. זה חסר לי מאוד, הזוגיות".
אם היית מלחין יצירה שמסכמת את חייך, אילו כלי תזמורת היו נכללים בה?
"לא בטוח שהייתי משתמש בכל כלי התזמורת. הייתי כותב יצירה לרביעיית כלי מיתר".
אתה בוחר בקוורטט משום שזה מסמל את חייך: צפרירה, דניאלה, אלה ואתה?
"לא חשבתי על זה כך. בואי לא נסיים את העניין כאן. אנחנו לא יודעים אם חיי האהבה שלי יסתכמו ברביעייה, או שזו תהיה חמישייה, שישייה. אנחנו עדיין לא יודעים איך זה יסתיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
