כאב ופרידה בעטיפה ורודה: בית הכיף של פינק
"Funhouse", אלבומה החדש של פינק, אינו אלבום הימנוני התבגרות כמו אלו שהנפיקה הזמרת המורדת בעבר. את סיפור הפרידה מבעלה בחרה פינק לבטא דווקא ברוגע, בעדינות ובעוצמה שמגיעה בקטנות, לאט לאט ובזהירות
פינק - עטיפת האלבום צילום: יח''צ
באלבומה החדש נדמה שפינק מכוונת גבוה יותר, אולי לדור הנערות שכבר חוו אהבה נכזבת. פינק לא משאירה שום דבר מתחת לשולחן. הגירושים שלה מקארי הארט הפכו להשראה ולבסוף לאלבום חדש שכולו עוסק בפרידה, על כל שלביה.
פינק עוברת מהכעס הגדול ב"So what" הממכר, להכחשה ב"I don't believe you" השברירי והמצויין, להכאה עצמית ב"Please don't leave me" ומגיעה עד לניסיון להכחיד את הזיכרון בשיר הנושא של האלבום, "Funhouse", בו היא שורפת את כל השרידים האחרונים מהחיים המשותפים.
שירים כמו "Crystal ball" העדין מציגים את פינק בצבע שונה, בהיר יותר, צלול יותר וכן יותר. נערת המצעדים הולכת צעד אחורה ובוחרת בפשטות שמתאימה לה ובהגשה בוגרת, פחות בועטת בכוונה ויותר מלטפת, אבל היא עדיין לא שוכחת את העקיצות הקטנות.
הפקה עשירה
פינק בחרה בהפקה מהודקת, בעושר של כלי נגינה, מכינורות ועד כלי נשיפה, שמתווספים לגיטרות ברגעים הנכונים ובלי להחליש או להתעלות על הקול הנהדר שלה. בניגוד לאלבומיה הקודמים פינק כבר לא צועקת, אלא מבטאת את הכעס, הכאב והרגש הרב שבא עם סיפור הפרידה בעדינות רבה ובעוצמה שמגיעה דווקא משירה רגועה, אינטימית יותר.
ההתבגרות הזאת מתבטאת ברצועות רוקיסטיות כמו "Mean" וAve Mary A". דווקא שירים כמו
"Bad influence" ו"funhouse" שמזכירים להיטים קודמים שלה גורעים מהתמונה הכללית שפינק מציירת בכישרון.
"Funhouse" הוא אלבום כעס וכאב בעטיפה קלה לעיכול. הדרמות הגדולות שפינק כתבה עליהן בעזרתו של מקס מרטין המפיק, שהיה שותף לכתיבת חלק מהשירים, נעטפות באנרגיה הורודה והקופצנית שפינק מציגה מאז אלבומה הראשון. דווקא כשהיא מסירה את העטיפה ונותנת לרגשות להתגלות בפשטות, היא הופכת למנצחת.
נא להמתין לטעינת התגובות
