וידויו של ג'נסיסי
כדי לאהוב את ג'נסיס היה תמיד צריך להילחם: בסביבה הלעגנית, בתדמית הבעייתית, בבחורות הנמלטות המארז החדש והמרנין של ג'נסיס הקלאסית פותר סופית את התסביך
ג'נסיס צילום: אי-פי
כובע של שוטר בריטי מונח מעל שערו הארוך, המגולח במרכזו בדרך המשווה לו מראה של נזיר אקסצנטרי. בפיו תחובים שלושה גבעולי חיטה ארוכים, והוא מעוות את פניו במשך דקה תמימה מול המצלמה האיטלקית המבוהלת.
ברקע נראים חברי הלהקה האחרים-טוני בנקס, מייק ראת'רפורד, סטיב האקט ופיל קולינס-כולם במבע אטום. סטטיסטים בפריק שואו של איש אחד. ואז, רגע לפני שהוא צולל אל תהומות הביזאר, מפנה גבריאל את מבטו למצלמה ונע בפומפוזיות לעבר עמדת המתופף, מנסה לגרור את פיל קולינס אל תוך עולמו הפנימי המסויט.
אבל קולינס, בסרבל ג'ינס נטול חולצה ופאתוס, משלח בו-לרגע אחד רוטט-את אותו מבט, שמפרק את ג'נסיס זמן קצר אחר כך. המבט של "זוז מפה, יא נרקיסיסט, אתה מסתיר את הלהקה", "נו, מתי תעזוב כבר ותאפשר לי להרוס את ההרכב בדרכי הקוקנית והחביבה", או, לחלופין, "מעניין מה הסוס שלי עשה היום במרוצים".
הקטע המדהים הזה, "I Know What I Like" שגם איכות השידור הירודה לא פוגמת בעוצמתו האקסטטית ממש, מופיע עתה בראשונה בקופסה החדשה של ג'נסיס. מארז הכולל את חמשת אלבומי האולפן הקלאסיים של ההרכב בעידן גבריאל-כולם עברו רמיקס מרשים-בצירוף דיסק בונוס של קטעים נדירים ושישה די-וי-די.
מתנה אחת לשנה
נכון, מכונת הכסף שהשתלטה על הלהקה כבר פלטה לפני שנים ספורות קופסה אחרת מאותה תקופה-"הארכיב"-אבל זו כללה רק קטעים שטרם התפרסמו, ולא הכילה תוכן ויזואלי. וזה הדובדבן האמיתי.
דובדבן בוהק זה מתנוסס בראש ערימה גדולה ומדושנת של קצפת, שכל מי שלא גדל על ג'נסיס יתקשה להתפעם ממרקמה המופלא.
ג'נסיס - מתוך המארז צילום: יח''צ
מי שכן גדל על "Foxtrot", או על "Selling England By The Pound", ראוי לו שירוץ לחנות התקליטים הקרובה לביתו (וירוץ מהר. האחרונה תכף נסגרת), וינכס לעצמו את קופסת הפלאים הזאת, שהיא קפסולה מרוכזת של קסם, המצאה וכריזמה. ולא רק כריזמה רקורדס, הלייבל המקורי של ההרכב. נכון, תצטרכו להיפרד מסטיפה נאה של שקלים (600, אם לדייק), אבל אם מגיעה לכם מתנה אחת בשנה - זאת המתנה.
כל אחד מהאלבומים המקוריים זכה כאן לגרסת די-וי-די הכוללת את האלבום בסראונד, נוסף לקטעים ויזואליים נדירים. אלה מורכבים מראיונות עם חברי ההרכב שבוצעו ב-2007, לצד קטעים ארוכים מתוך הופ?עות טלוויזיוניות בבלגיה, בצרפת ובאיטליה.
נוסף לאלבומים המקוריים שוכן גם אלבום בונוס הכולל רצועות שלא שוחררו, ובייחוד - ארבעה קטעים שהוקלטו ב-1970 לסרט דוקומנטרי על הצייר מייקל ג'קסון, שמעולם לא יצא לאקרנים. אפילו ג'נסיסולוגים חובבים יזהו מיד חלק מהמלודיות האבודות, שעשו את דרכן לאלבומים העתידיים של הלהקה.
כדי לחתום את התיאור מזיל
הריר הזה, אציין רק שאלבום הבונוס מונח בתוך חוברת מהודרת בכריכה קשה, הכוללת צילומים מרגשים של חברי ההרכב מימי הזוהר, לצד מאמרים מרנינים על כל אלבום ואלבום. קריאת המאמרים האלה שחררה אותי מחלק גדול מהתסביכים שסחבתי איתי עד היום בכל הנוגע לזהותי כאוהב ג'נסיס.
ג'רמי קלרקסון, למשל, שכתב על "סלינג אינגלנד" והגדיר אותו כפסקול חייו, מודה בפה מלא שעד עצם היום הזה אין לו מושג למה התכוון פיטר גבריאל בחלק גדול מהטקסטים שלו. מדובר בתסכול המלווה כל חובב ג'נסיס ממוצע.
אתה מוקסם מקולו רב המשמעות של גבריאל, ממשחקי המילים השנונים, מהדרך שבה הוא מחבר את הלחנים המורכבים למשפט, ועדיין-לא מצליח להבין על מה, לעזאזל, הוא מדבר. במשך שנים ייחסתי את חוסר ההבנה לשורשיי הבלתי אנגליים בעליל.
אלה שאינם כוללים אגדות עם על יצורים חדי קרן, או בדיחות פרטיות שמקורן בבתי ספר פרטיים. והנה בא אדון קלרקסון הנכבד והבריטי בעליל, ושחרר אותי מעולה של מבוכה זו. לא חייבים להבין, אפשר פשוט ליהנות.
להילחם כדי לאהוב אותם
ומה תגידו על מר ריצ'רד מקפייל היקר, שכתב על ההקלטות של "Trespass" שבהן נטל חלק, ונערכו בקוטג' כפרי במעבה אנגליה. "באותם ימים", הוא מספר, "השילוב של להקה וכפר יצר רק דבר אחד - סקס, סמים ורוקנרול. לגמרי לא במקרה שלנו. סקס לא היה, אני בטח לא קיבלתי כלום, סמים במשורה ובפירוש - שום רוקנרול".
ג'נסיס - Nursery Crime
ניסוח מדויק של הבעיה התדמיתית הנצחית של חובבי ג'נסיס. להקה שאתה נכבש על ידי המוזיקה שלה, ובה בעת מנסה לכבוש את סלידתך העצמית. מה זה בעצם מלמד עליי, שואל המאזין הקרוע מבפנים, שאני חובב דרקונים ומבוכים, מקיים סקס רק עם מקלדות ומועמד להשתתף בעונה השנייה של "היפה והחנון", ברגע שזו תופשר מההקפאה הטראומטית?
דיוויד בדיל שכתב על "Nursery Crime", ניסח זאת בצורה המבריקה והמוחשית ביותר. "להתאהב בג'נסיס בשנת 1977 היה סיוט בשבילי", הוא משחזר. "ההרגשה הייתה קצת כמו לחיות בגרמניה ב-1935 ולהחליט להמיר את דתך ליהודי.
"זאת הייתה תקופה שבה מתבגר אנגלי שרצה לחיות את חייו על פי החוקים הנוקשים שנוסחו בידי עיתונאי המוזיקה ראה בג'נסיס כל דבר שהוא יומרני, מוגזם ומסמל את המעמד הבינוני. לא באמת יכולת להתחיל עם בחורות בכך שהבאת אותן לחדר השינה שלך והשמעת להן את."Supper's Ready'.' ברגע שבו הורדת את המחט מהוויניל ופנית בציפייה חזרה לכיוון המיטה, הן היו ישנות, או ממלמלות משהו על זה שהן חייבות לחזור הביתה, לתה".
אבל זה היה גם הקסם, מסביר בדיל. העובדה שהיית צריך להילחם כדי לאהוב את ג'נסיס. להילחם לא רק בסביבה הלעגנית, אלא גם בעצמך. עצמך שרוצה בכל רגע להשליך את התקליט לתעלה הקרובה (זו בכל זאת אנגליה), ולרוץ לקנות את החדש של הסטרנגלרס.
היי, גם אני מת על הסטרנגלרס. ומסוגל, עד היום, להקשיב ברצף ליצירה בת 20 דקות של ג'נסיס, לצד שיר פאנק זועם מבית החונקים. והיופי בכל זה הוא שאני כבר לא מתבייש. איך שר פיטר גבריאל? "I Know What I Like, and I Like What I Know". אין לי מושג למה הוא התכוון בהמשך המשפט.
נא להמתין לטעינת התגובות
