ה"יאפים" מוכיחים שיש מוזיקה אינדית בישראל
אם יש אינדי עברי משובח, הרי שהוא מזוכך כולו אל תוך 23 הדקות ו-11 הרצועות בדיסק החדש והמרהיב "נבל דוד אדום". אם יקרה נס, אולי יחדרו היאפים, נועה בביוף ואמנים מוערכים אחרים ללב המיינסטרים
במקרה הראשון, אתה כפוף למגבלות רבות כל כך, כללים ואילוצים, עד שהחדרתם של לב, נשמה ומקוריות לתוך השבלונה הזאת גובלת בנס של ממש. ולעומת זאת, באגף השני אתה יכול לעשות מה שבזין שלך. כאידאולוגיה. ועוד יספרו בכל העיר על אומץ לבך המופלג. כל זה לא אומר - חלילה וחס, בריבוע - שעולם נטול אינדי היה עולם טוב יותר. הו, לא. דמיינו קיום שלם המושתת על אלטון ג'ון.
זה כן אומר, שאחוז השרלטנות בקרב חוגי האינדי עלול להיות גבוה במיוחד. ושלעתים קרובות, התואר "אינדי" הוא רק תירוץ. לחוסר הצלחה, וגרוע בהרבה - לחוסר כישרון. די אם נחזור לפרויקט השוליים שפורסם כאן לפני כמה שבועות, והוכיח שבמדינת ישראל - סליחה, מדינת תל אביב - הממוצע עומד על להקת אינדי לכל חמישה תושבים, בממוצע.
כל ההכללה הגסה והמעליבה הזאת באה כדי להסביר, שיאפים עם ג'יפים הם לגמרי לא המקרה. ההרכב הירושלמי הזה, הכולל כרגע את דניאל קיצ'לס, נעם יעיש ושרי ויינשטיין, סובל מבעיה הפוכה-פרפקציוניזם. בעיה שפוגעת בעיקר בנו, כי היא מכתיבה פרקי זמן ארוכים מדי בין יצירה ליצירה.
אבל כשמגיע אלבום כמו "נבל דוד אדום", הכול נשכח. כי אם יש אינדי עברי משובח, הרי שהוא מזוכך כולו אל תוך 23 הדקות ו-11 הרצועות בדיסק החדש והמרהיב הזה. שילוב מהפנט של טקסטים פואטיים, מהסוג הלא פלצני, עם לחנים לא שגרתיים, עיבודים רזים-לא עקב בעיות תקציב, אלא כהחלטה,
מדינה הולכת לאיבוד, אהבה הולכת לטמיון ואמנות שהולכת למקומות הכי אמיתיים. כולם משמשים פה בערבוביה נהדרת, הרכובה על גבי רכבת שאתה לא יכול לרדת ממנה ולו לשנייה, מהרגע שבו לחצת על פליי. טום ווייטס, הוולווט אנדרגראונד, אפילו סוניק יות'. כולם מקפצים כאן מבין הקרונות.
אבל גם נושאי המגבעת. ודורלקס סדלקס. וסרטן השד, בימיה הגדולים. וכל יתר הרכבי השוליים האמיתיים שפעלו כאן, וידעו שאינדי הוא תפיסת עולם. לא תירוץ. כולם כולם הגיעו לאולפן של יאפים עם ג'יפים, כדי להצדיע לאלבום השנה.
אם אנחנו כבר כאן, צריך להשליך איזו מילה טובה לעבר האנשים של הלייבל אנובה מיוזיק, שבו חתומים בין היתר היאפים. לייבל בוטיק אמיתי, שבוחר בקפידה את האמנים שלו ומטפח אותם בדרך מעוררת הערכה.
להקת אטליז, נועה בביוף, רות דולורס וייס, עמית ארז - כולם יצירי שוליים מהזן המוכשר, הייחודי והרץ למרחקים ארוכים. כולם מתהדרים באלבומים מצוינים מהזן המושקע - מההפקה ועד לרמת העטיפה. וכולם גם יכולים וצריכים לחדור לעולמו הצר והאפל של המיינסטרים הישראלי, אם תקרה מוטציה פתאומית והעורכים המוזיקליים ברדיו יתחילו לגדל פתאום ביצים.
נא להמתין לטעינת התגובות
