האיחוד הלאומי של להקות הרוק
הקאמבק החדש של תיסלם מצטרף לגל חסר תקדים - ע"ע משינה, שב"ק ס', החברים של נטאשה, איפה הילד והקספרים. לא מדובר באיחודים לצורך הופעה חד פעמית, אלא בניסיון לחזור לתפקוד מלא כלהקה. ההיסטוריה מלמדת שסיכויי ההצלחה קלושים. מצד שני, במדינה שבה "להקת השנה" הנוכחית היא רן דנקר ועילי בוטנר, הוואקום כבר יספוג הכול
נראה שגם הפעם מדובר היה בנשמתה המיוסרת של להקת משינה, שהוצאה מקברה על ידי חברת סלקום לפני שלוש שנים, ומאז מנסה למצוא את דרכה חזרה לעולם החיים. בינתיים זה לא ממש מצליח לה. כל מי שקנה בטעות את "רומנטיקה עתידנית", אלבום הקאמבק של הרוח שהייתה פעם משינה, ודאי הבחין בכך משמיעה ראשונה.
מצד שני, משינה לפחות יכולה להתנחם בעובדה שהיא לא לבד בסיטואציה העצובה הזאת, שנובעת מהפער שבין רצונה העז לשחזר ימים כקדם ליכולת שלה לגרום לזה לקרות. קחו למשל את שב"ק ס', מופע הארנבות של ד"ר קספר, החברים של נטאשה, איפה הילד, קילר הלוהטת, וכמובן, תסלם בגרסה חדשה ומצוירת.
קשה לקבוע בוודאות מה גורם לכל אלה לרחף מעלינו דווקא עכשיו, אבל ברור שלהבדיל ממקרים דומים שנצפו כאן בעבר, הפעם מדובר ברוחות רציניות לגמרי. כאלה שאוחזות בכוונה ממשית לשוב לחיים, ובעיקר לחיינו. הן לא כאן כדי לפוצץ פעם אחת את הבארבי ולברוח מתודעתנו עם הכסף, אלא כדי להמשיך את מה שהפסיקו אז, כשהתפרקו.
הבעיה היא, שלגמרי לא בטוח שזה יצליח. בייחוד בהתחשב בעובדה שאין תקדים בארץ ללהקה שהתאחדה והוציאה אלבום שהחזיר אותה לימי הזוהר. הדבר הכי קרוב לזה היה "נגנו עכשיו" של תיסלם המאוחדת מ-1990, שהיה למעשה אלבום אוסף עם שני שירים חדשים שהצליחו מאוד ("פרצופה של המדינה" ו"יש לך אותי").
בהחלט אפשר להניח שההצלחה ההיא יוצרת תמריץ לניסיונה הנוכחי של הלהקה להמציא את עצמה בשלישית (כשהפעם דמויות חברי הלהקה בקליפים ועל עטיפת התקליט - מצוירות). אם כי הפעם חלפו 19 שנה מאז האיחוד האחרון, ופעולות הגיבוש והסרת החלודה הן, ככל הנראה, מורכבות יותר. יאיר ניצני מכחיש את זה.
"עם כל הכבוד לכל אחד מהפרטים שמרכיבים את תיסלם", הוא אומר, "אני חושב שתיסלם זה עדיין שלם שעולה על סך חלקיו. החיבור בינינו עושה משהו אחר גם עכשיו. ברגע שאנחנו נכנסים לאולפן, אנחנו מיד חוזרים להיות אידיוטים כמו בגיל 20 - רק שהפעם זה עם פחות אלמנטים שליליים ממה שהיה אז. אתה יודע, אחרי שעברת דבר או שניים בחיים אתה כבר פחות מתרגש מכל חיכוך באולפן".
אבל זה לא שהתאחדתם עכשיו רק כדי לשוב ולנגן יחד בסבבה.
"שמע, אנחנו כבר יודעים מה זה להצליח - כלומר, שזה כיף גדול - וכן, לפחות אני, באופן אישי, מאוד רוצה להצליח גם הפעם. גם ברמה האמנותית וגם ברמה המסחרית. תכלס, עשינו כבר את כל סוגי האיחודים האפשריים - בשביל הכיף, בשביל הכסף, בשביל האמנות, הכול. אבל עכשיו הגענו לאיזשהו רגע שבו אנחנו שוב רוצים לחדש".
אתם מודעים לכך שהסיכון התדמיתי שכרוך בזה גדול יותר מזה שנלווה לאיחוד חד פעמי?
"נכון, אבל זה חלק מהכיף - מה גם שאנחנו מתייחסים לאיחוד הזה מאוד ברצינות. בכלל, הולכים לקרות איתנו עכשיו דברים מאוד מעניינים, ולא רק בקטע הוויזואלי של הדמויות המצוירות. חכה ותראה".
קשה שלא לחשוד שבחרתם להסתתר מאחורי דמויות מצוירות כדי להסתיר את פגעי השנים וליצור רושם שאתם עדיין אותה תיסלם צעירה ובועטת מהאייטיז.
"מה לעשות, אנחנו לא נראים כמו שנראינו בגיל 20. אני אמנם מעדיף את איך שאני נראה היום, אבל אני כנראה לבד בסיפור הזה. מבחינתי, לא הייתה לי בעיה להשאיר את עצמי מצולם לצד שאר חברי הלהקה המצוירים, אבל נראה לי שזה היה הורס את האותנטיות".
אותנטיות, בכלל, היא מילת מפתח בסיפור הזה. ואותה כל הלהקות הטובות שהתפרקו אי פעם שואפות לשחזר. הבעיה היא שבמקרה כזה, אחרי שנים שבמהלכן התפזרו חברי הלהקה המפורקת, משימת ההתאפסות על נקודת השקה כלשהי בין הלהקה הוותיקה לרוח התקופה החדשה הופכת לבלתי אפשרית כמעט. זה בטח לא משהו שחברה סלולרית, עשירה ככל שתהיה, יכולה לזרז, כפי שלמדו חברי להקת משינה בדרך הקשה.
"היום אני כבר יכול להגיד לך ש'רומנטיקה עתידנית' היה תקליט התארגנות", מודה שלומי ברכה. "ברור לי שיש אנשים שהיו תולים את כל החיים שלהם על דבר כזה, אבל אני בסך הכול מוזיקאי, יש לי עוד הרבה לאן ללכת, ואני ממשיך הלאה. מבחינתי, אני מסתכל עכשיו על התקליט ההוא כעל יישור קו, שנעשה בעיקר כדי לחזור לעניינים, ופחות כדי להחזיר את התהודה שהייתה סביבנו לפני הפירוק. אין מה לעשות: כשעושים הפסקה של כמה שנים טובות, לוקח זמן להחזיר את השמן לגלגלי השיניים ואת רמת היצירתיות של ההרכב לקדמותה. לנגן יחד זו לא בעיה, במיוחד כשכולם ממילא המשיכו להתעסק במוזיקה, אבל מובן שזה לא מספיק".
אז מה עוד אפשר לעשות?
"התשובה נמצאת לדעתי במילה 'רוקנרול', במיוחד בחלק השני שלה. אתה יודע, ההתגלגלות הזאת שאתה מרגיש כשאתה נמצא בטור עם להקה, כשכל היום אתה דבוק לאנשים האלה ולאט לאט מתחיל לאבד את עצמך. מהמקום הזה מגיע הסאונד הנכון, של הייאוש הזה. אצלנו בארץ זה לא ממש קיים, אולי כי המרחקים כאן קצרים, אבל אני יכול להגיד שעכשיו אנחנו משתדלים מאוד להכניס את עצמנו ל' רול' הזה, לחוות אותו ולהוציא ממנו את כל מה שאנחנו יכולים. אנחנו בסוג של סדנת גיבוש. עכשיו היינו שלושה שבועות בברזיל, גלשנו ביחד, עשינו חיים - תאמין לי שזה עושה את שלו".
אאמין כשאשמע את התוצאה.
"אני כבר יכול להגיד לך שהאלבום הבא שלנו לא יהיה דומה בשום צורה ל'רומנטיקה עתידנית', ושבכלל , אנחנו בפול אנרגיה קדימה. ככה זה: אם אתה ממשיך ליצור ולחפש, כל העסק מקבל חשמל, ואתה לא מתחיל לדעוך על הבמה ולשרוף את עצמך מול העיניים של הקהל שלך.
מצד שני, להתאחד בצורה כזאת זה סיפור מורכב. לא זכורה לי עוד להקה בארץ שעשתה אלבום שלם אחרי האיחוד שלה. מה שאנחנו עשינו זו לא סתם איזו קומבינה, פלוס שניים-שלושה קטעים, כמו שתיסלם עשו בזמנו. אתה יודע, ההצהרה הזאת באמת דורשת ממך לקחת הרבה אחריות על מה שאתה מוציא - ולא, גם עכשיו אני בחיים לא יכול לחתום לך על חזרה שלנו לימי התהילה".
אלא שכמו
"העבודה שלי איתם הייתה כמו לעבוד עם הלהקה הכי רגילה שיש", הוא אומר. "לרגע לא הרגשתי שהייתה שם איזושהי הפסקה בפעילות בעבר, או שהאנשים שם זרים זה לזה. התחושה הייתה שיש באוויר הרבה מאוד יצירתיות, ושהם אותה חבורה בדיוק, עם אותן דינמיקות כיפיות של יצירה, והחומרים החדשים שלהם פשוט נפלאים. הם עשו שם כמה שירים ברמה של הרגעים הכי גדולים שלהם".
נשמע מסקרן, אבל הניסיון עם להקות מתאחדות מלמד שלא כדאי לפתח ציפיות מוגזמות בטרם עת. גם כששב"ק ס', למשל, הכריזו על איחוד הכולל אלבום חדש זה נשמע טוב. אלא שאותו אלבום ("בום קרנבל") התפוגג מהתודעה באלגנטיות, מה שהוסיף נופך טרגי לסינגל הראשון שיצא ממנו, וסימפל את "מה שהיה היה" של אריק איינשטיין. גם חברי הלהקה שמו לב להתעלמות התקשורתית מהאלבום החדש שלהם.
"מבחינתי, התקליט הזה בכלל לא יצא", אומר פילוני. "אני פשוט לא מרגיש שמשמיעים אותו. מצד שני, אני חייב להגיד לך שלמרות זאת אנחנו חושבים שזה התקליט הכי טוב שלנו. ברור שהשירים החדשים שלנו נכתבו כדי שאנשים יאהבו אותם ויקשיבו להם, אבל הדבר הכי חשוב מבחינתנו היה שהוא יישמע כמו תקליט של להקה - ולפחות מהבחינה הזאת אנחנו מאוד מרוצים ממנו. לא הייתה בינינו בעיה של אגו בזמן ההקלטות. ברגע שמישהו ניסה להכתיב את הדעה שלו הוא מיד חטף כאפה. מה לעשות: גילינו שהשריטות שהיו פעם לכל אחד מאיתנו הפכו לחריטות, ולא הייתה ברירה אחרת".
אני מניח שגם ההתעלמות מהאלבום שהוצאתם הייתה סוג של כאפה בשבילכם. בכל זאת, הוא לא ממש יצר תחושה ששב"ק ס' קמה לתחייה.
"שב"ק קמה לתחייה ועוד איך. אנחנו פשוט קמים בדרך שבה אנחנו רוצים לקום. חוץ מזה, שב"ק היא להקה של הופעות. זה המקום שבו אנחנו באמת יכולים לזרוח, ואי אפשר להתעלם ממה שקורה איתנו שם. מבחינתי, זה הופך את האיחוד שלנו להצלחה".
עם כל הכבוד לתחושותיו הפרטיות של פילוני, לא בטוח שהמונח "סיפור הצלחה" קשור בצורה כלשהי לקאמבק של שב"ק ס'. אבל לזכותם ייאמר שהם לפחות הגיעו לשלב הביצוע. בניגוד, נאמר, לחברים של נטאשה, שגם הם שאפו להגיע לשם, ואפילו המציאו שם לאלבום החדש ("הדור האחרון - הפסטיבל"), אלא שאז הלכו לאיבוד במרחבי האגו האמנותי שלהם והכריזו על ביטול האלבום והקפאת התהליך. ארקדי דוכין, שכתב את רוב השירים לאלבום ההוא, לקח אותם לאלבום הסולו הבא שלו, אבל עדיין מאמין שמתישהו האגו יפשיר והאיחוד המיוחל ייצא לפועל.
"אנחנו עובדים על זה, לאט לאט", הוא אומר, "בדגש על ה'לאט'. אתה יודע, השם הגדול הזה שנקרא 'החברים של נטאשה' יושב בסך הכול על שלושה אלבומים עם המון השפעה ונפח, כך שאם אנחנו כבר עובדים על תקליט, ברור שהכוונה היא שגם הוא יהפוך לקלאסי ויישאר כאן הרבה שנים".
זה בהחלט סיכון לא קטן.
"נכון, אבל זה לא שאנחנו פוחדים שלא נעמוד בציפיות הגדולות של הקהל שלנו. אנחנו פוחדים שלא נעמוד בציפיות של עצמנו. אנחנו רוצים לעשות אלבום מהפכני, קלאסי, קטלוגי, שיהיה בו חידוש שייחרת בתודעה לאורך זמן. מבחינתי, עדיף לא לעשות כלום מאשר לעשות משהו שאנחנו לא מאמינים שהוא עשוי להפוך לדבר כזה. אנחנו מודעים לכך ששום דבר לא יחזור להיות כמו בעבר, ומנסים לפעול מתוך היכרות עם ההווה. אתה יודע, החוכמה של אמן טוב היא לדעת לשים אצבע בצורה מדויקת על המציאות בכל רגע נתון, וזה מה שאנחנו שואפים לעשות".
אבל בלהקה יש כמה אצבעות שמטבע הדברים מכוונות למקומות שונים.
"נכון. אנחנו באמת צריכים למצוא ויז'ן משותף בנוגע למה שאנחנו רוצים להגיד, וזה קשה כי האגו שלנו כל הזמן מתפתח, והאבולוציה נוטה לקחת כל אחד מאיתנו למקום נורא פרטי. מבחינתנו, אולי למדנו לנגן שוב ביחד, אבל נראה לי שכיוצרים אנחנו עדיין מאוד אינדיבידואליסטים. לוקח זמן להתגבר על זה".
והזמן הזה, שדוכין מדבר עליו, הולך ומתארך ככל שחברי הלהקה המתאחדת מוסיפים להתבגר. גם המפיק המוזיקלי לואי להב, שהעביר לא מעט שעות אולפן בחברת מגה הרכבים מקומיים, טוען שברוב המקרים האלה אין ברירה אלא לתת לדינמיקת היחסים המתחדשת את הזמן הדרוש לה.
"הכול נעשה קשה יותר עם הגיל", הוא אומר. "יש משהו בהתנהלות שלנו שמאט עם הזמן, וזה נכון גם לגבי מוזיקאים שרוצים לשוב ולעבוד יחד. בשלב כזה בקריירה לכל אחד יש אג' נדות אחרות, ולא בהכרח יוצאים ממנו אותם ניצוצות. כך שגם אם הרעיון להתאחד בוער, צריך לקחת את זה לאט. במקרה של משינה, למשל, יכול להיות שמיהרו קצת".
גם המפיק והמנהל המוזיקלי חיים שמש יכול להבין את הקושי. "קח כל קבוצת אנשים, נסה לחבר אותם ביחד אחרי פרידה ממושכת, ותגיע לאותו מצב. הם אולי ידברו והכול ייראה טוב, אבל מבחינה יצירתית זה לא בהכרח יעבוד. לא פשוט להצדיק את הפער הזה, שבין הנוסטלגיה להצלחה שהייתה אז לצרכים שיש לקהל, שמשתנים כל הזמן".
הרצון לייצר חומרים שהרף שלהם גבוה לא פחות ממה שהיה פעם מצריך הרבה אורך רוח וסבלנות. שלא לדבר על האינדיבידואליזם של החברים, שפתאום צריך ליישר קו עם מציאות של להקה. הרי גם אחרי שנים של פירוק, המקום הספציפי של כל אחד מחברי הלהקה בתוכה לא השתנה. גם אם הסולן, לדוגמה, נשכח או דעך, כשחוזרים לתא המשפחתי הזה - הכול חוזר למה שהיה אז במובן ההיררכי, וזה מקור להרבה בעיות".
ובכל זאת, ברגעים אלה ממש יש לנו שתי דינוזאוריות מהרוקסן על אש הקאמבק: להקת איפה הילד? שאמורה להוציא סינגל ראשון מתוך אלבום חדש ממש בקרוב, ומופע הארנבות של ד"ר קספר, שנמצאים פחות או יותר באותו שלב. במקביל מתחמם לו גם אלבום איחוד הזוי של אייקונית הפאנק-רוק מהאייטיז, קילר הלוהטת.
"אצלנו אתה יכול להיות בטוח שאין שום מניעים כלכליים באיחוד", אומר יורם מרק-רייך, מנהיג ההרכב, "האמת היא שכבר מזמן החלטתי שאני זקן מדי לרוקנרול, ואני עדיין לא יודע איך הסכמתי לבקשה של אריאל (קרס, "השפן הנכון", ר"ב) להצטרף אליו להקלטה המחודשת של 'אני רוצה להיות ראש הממשלה!' לקראת הבחירות. בסוף זה קרה הפוך: קילר הקליטה את השיר, נוצר רעב להמשיך, ומאז אנחנו נפגשים פעם בשבוע ועובדים על האלבום".
בתקווה לכבוש את העולם?
"מה פתאום, זה רעב אחר לגמרי. כשנכנסנו לאולפן בפעם הראשונה הבנתי פתאום את כל הגרושות האלה שמספרות לך שהן חיות כבר כמה שנים בלי סקס ולא מרגישות שזה חסר להן. רק כשאתה חוזר לדברים האלה, אתה מרגיש כמה שזה כן חסר".
נא להמתין לטעינת התגובות
