שלוש נקודות: חלומות של אתמול
לפי רשימת הקרדיטים, "לבי במזרח" המחודש היה אמור להיות מאסטרפיס אבל הצירוף בין רוקנרול ודאב מריח כזב. וגם: ארקדי דוכין עם סינגל חדש, בנאלי וצפוי
וכל אלה עוד מתגמדים ביחס לתמלילן. ר' יהודה הלוי, בשבילכם.
ברי סחרוף צילום: נעם וינד
"לבי במזרח", הגרסה החדשה, היה אמור להיות לא פחות ממסטרפיס. אז איך קרה שמדובר ב-3:48 דקות שכולן בנאליה, ועוד במקרה הסלחני? אני חושב שמי שהיה בערב "יהודה הלוי פינת אבן גבירול", שהפגיש בין מיטב רוקרי ארצנו לבין פייטני ימי הביניים, מכיר את התשובה. בהכללה גסה: זה פשוט לא עובד.
אני מבין את הנהייה אחר מילים בעלות מסורת, תוכן ומשמעות, בתוך עידן שכולו ריק ובלבול. אבל הצירוף הזה, בין מילים כמו "יקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב", לבין רוקנרול ודאב, מריח מכזב. אם קשה לחבר בין שירי משוררים עכשוויים לבין פזמונים - והו הו, כמה קשה - החיבור הטרנדי לפיוטים מסתמן כמועקה אחת גדולה.
במקרה של מיכה שטרית, אחד הפזמונאים היחידים בשטח שמסוגלים לייצר מילים הנושקות לקלאסיקה, ההזדקקות הזאת למסע במנהרת הזמן נדמית כמיותרת במיוחד. רבאק, כל כך הרבה מוזיקאים מוכשרים התקבצו באולפן, למה לא לנצל את המיומנויות שלהם לשיר עכשווי, שייתן לכולנו איזו בעיטה הולמת בענבלים?
כישלון פיוטי
ובכלל, התועלת שמפיקה המוזיקה הישראלית עד כה, כתוצאה מהמפגש המרגש בין יוצרים מרקע חילוני לדברי הקודש, מפוקפקת למדי. אני יודע, אני יודע, פיוטים הם הרבה מעבר להיגדים דתיים, ואפשר למצוא בהם שירי כיסופים פרטיים ומרגשים. וכו'.
ועדיין, התוצאות רחוקות מלהלהיב.
בלשון המעטה. דומה כי במסגרת יראת הכבוד שרוחשים היוצרים העכשוויים לטקסטים הקדומים, היראה היא הגורם הדומיננטי. וכך, גדולי המוזיקאים שלנו נשמעים לפתע כאילו הם בעיצומו של טקס חגיגי בבית הספר. זהירים, מהוססים, מקדשים את המילה. ומה איתכם, אין לכם מילה?
אופיום להמונים
וריאציה אחרת של אותו נושא היא אמנים שגילו את האור, ועכשיו רצים עם הפנס כדי להאיר לכולנו. ע"ע ארקדי דוכין-יוצר נדיר, אדיר וברוך כישרונות - שהרומן הנוכחי שלו עם הקבלה עוד ייגמר בבכי. שלנו, לפחות.
ארקדי דוכין - יום אחד
הסינגל "יום אחד" שיצא באחרונה, ואמור להיות סנונית ראשונה מתוך אלבום סולו חדש, סובל מטקסט בסטנדרטים נמוכים בהרבה מאלה שדוכין הרגיל אותנו אליהם. הוא בנאלי, צפוי ומחלק בפשטנות בין הטוב והרע. בדיוק כמו הגרסה הממוסחרת של הקבלה.
אפשר להבין בנקל את החיפוש המתמיד של אמנים - בייחוד אלה מהזן המתחבט והמתייסר - אחרי אמת צרופה שתשכין שלום בנפשם המצולקת. ויכול מאוד להיות שברמה האישית, מדובר בתרופה הכרחית. אבל תרשו לנו להיות אנוכיים. כמאזינים, אנחנו מעדיפים את היוצרים שלנו מדממים, כואבים, אמיתיים. לא תחת השפעה של משככי כאבים.
נא להמתין לטעינת התגובות
