כמה פעמים הופעת בעשר
רפי פרסקי עוד כאן, וגם אם חלק מהשירים שלו נשמעים פשטניים, אי אפשר לקחת ממנו את האותנטיות ואת הקילומטרז'
רפי פרסקי צילום: אמיר מאירי
פרסקי, חמוש בגיטרה ובנשק סודי בשם יניב דדון, מרגיש בבית. השירים שלו פשוטים, כמעט פשוטים מדי. המרחק בין פשטות לרישול הוא קצר, אבל לא נראה שפרסקי מתאמץ לשמור עליו, או מתאמץ לעשות כל דבר אחר לצורך העניין. הוא פשוט עושה את מה שהוא יודע לעשות, בלי תחכום או התחכמויות.
אז כן, הלחנים מעט אנמיים, והטקסטים, כמו הממשלה המתגבשת, חסרי ברק. הוא כמעט ומדגדג את הסתמיות, והיא לא צוחקת. המפגש בין הטקסטים היומיומיים שלו לבין ההגשה הדרמתית והרי"ש המתגלגלת יוצר משהו כמעט קומי. יש לזה את כל הנתונים להיות הופעה משעממת וחצי אפויה, אבל פרסקי ניצל בזכות משהו שלא קונים בכסף, לא נולדים איתו וגם אי אפשר לזייף אותו - קילומטרז'.
ניקח את "בזמן האחרון" כמקרה
לדוגמה: כשהשיר הזה יצא בזמן אמת,ב?1992, הוא לא באמת עבד. "בזמן האחרון כל דבר שהוא חי, מגדרים סביבו, מרצפים ודי" - זה לא שיר, זה מכתב תלונה לעירייה. אבל בהופעה הוא קיבל כוח מפתיע מעצם הידיעה שהזמן האחרון הזה נמשך כבר כמעט 20 שנה. ואז השיר קיבל גם משמעות אלגורית: פרסקי עצמו הפך לדבר החי הזה, שרואה במשך שנים איך מגדרים אותו, ואיך סביבו הכול נעשה מרוצף ומסודר וחסר נשמה ועשוי מפלסטיק. ובנקודה הזו הפשטות של פרסקי הפכה בבת אחת לביטוי של אותנטיות.
כי אדם שבמשך 20 שנה מופיע בפני קהל מצומצם עם אותם השירים הפשוטים כנראה באמת לא מנסה להרשים אף אחד. וכשזה אמיתי - שום טיעון פלצני של מבקר מוזיקה אנין טעם לא משנה. לא בכל השירים הוא הצליח לעורר את התחושה הזאת - ב"חבל על הזמן" הוא נשמע בעיקר כמו שיר גנוז של דודי לוי - אבל כשזה עבד, זה הספיק.
גם ברגעים המוצלחים פחות, פרסקי לפחות ידע להשתמש בנשק הסודי שלו - הגיטריסט יניב דדון. פרסקי שר ש"כל השירים בעולם מדברים על אותם הדברים", אבל עם סגנון וסאונד ייחודיים כמו של דדון, השירים שלו לפחות לא נשמעים כמו כל השירים בעולם. הם מקבלים חותם ייחודי ונשמעים לכמה רגעים כמו מיליון דולר.
רפי פרסקי בקפה ביאליק, תל אביב, 20 בפברואר
נא להמתין לטעינת התגובות
