הרבה יותר מכלום: ראיון עם יוני פוליקר
ב"כלום", אלבומו הראשון, מתמודד יוני פוליקר עם כאבים של התבגרות וגם עושה חשבון להוריו. בראיון למעיין שריג הוא מספר על הילד מהקריות שהגיע לעיר הגדולה, על המוזיקה ועל הדוד המפורסם, יהודה. "הוא היה סוג של אליל בשבילי. סוג של אבא"
יוני פוליקר צילום: נועה איזנשטט
הוא מודה שהוא לא אוהב לדבר על עצמו "כי מה כבר יש להגיד", מצייר יחסים לא פשוטים עם ההורים "הם מבינים היום שזה המצב", מודה לדוד יהודה "הוא אליל בשבילי", אך גם טוען בכנות שלא היה מעורב כלל בתהליך היצירה שלו. והמוזיקה? משהו אחר לגמרי.
אחרי שעבר לעיר הגדולה (פעמיים) מקריית חיים, עבד על אלבום וניגן לצידו של הדוד, יהודה, בהופעותיו, משחרר פוליקר אלבום ראשון - "כלום". נפגשנו בבית קפה קטן באבן גבירול. הוא הגיע צנום עם קפוצ'ון והתנצלות מחוייכת - "בדיוק התקלחתי".
הוא נינוח ומקרין שלוות נפש וביטחון כמי שעושה את זה כבר שנים. "אני חי בתל אביב כבר חמש שנים", אבל לא ממש יוצא מדירת החדר ברחוב עמנואל, "אני לא מרגיש שהסצינה התל אביבית זה משהו שאני צריך לעבור. אני בכלל איש קריות במהותי", הוא מסביר.
עם מה אתה מעדיף להתחיל? עם היוני או עם הפוליקר?
"עם היוני", הוא אומר בביטחון ואז מרים גבה. "למרות שאני לא בטוח למה את מתכוונת בפוליקר".
זה לא שם משפחה שפשוט להסתובב איתו, למרות שאני משערת שכמו כל דבר זה נשמע יותר נוצץ ממה שזה.
"כן. זה אולי נראה יותר פשוט כי זה שם מאד מוכר אבל המציאות היא שזה לא ככה. אני עדיין סוחב מגברים להופעות, עדיין יש הרבה שירים שלא עברו פלייליסט ושלא השמיעו אותם ברדיו".
את "שונא לאהוב" קשה לפספס ולו בזכות העובדה שהוא מתנגן בגלגל"צ על בסיס שעתי. "הוא הרבה יותר רדיופוני, קליט, זורם, מלטף ועדין מהסינגלים הקודמים", הוא מסביר. אבל פוליקר הצעיר יודע שמי שמצפה לקבל אלבום שלם בדמותו של הסינגל- צפוי להתאכזב. או אולי להשתדרג. אם "שונא לאהוב" הוא נעים ומלטף שאר האלבום הוא בועט עם דיסטורשן בקצוות.
"רוב האלבום הוא לא כזה", הוא מודה. "לכן גם מיקמתי את 'שונא לאהוב' ראשון. כדי שהוא יפתח בנעימות, למרות שהוא נכתב אחרון. יש בו באלבום איזה סוג של תהליך כזה שהמאזין עובר איתו. גם מבחינת הסדר של השירים, הטקסטים והלחנים. תראי - ", הוא אומר ומצביע על העטיפה האחורית של האלבום. "אם קוראים את הסדר של השירים ברצף זה נשמע כמו שיר קטן".
וידאו: יוני פוליקר - לא יודע מי אני
דעתו של המאזינים לא ממש מדאיגה אותו. "אני לא עושה חשבון ולא מתחשב בדעה של מי ששומע. אני לא שולט בזה", הוא אומר. "ככה זה במוזיקה. זו יצירה. אפשר רק קצת לארגן אותה. להפוך אותה ליותר ידידותית לסביבה".
תתקן אותי אם פספסתי משהו – אתה מלחין, כותב, מנגן, שר, מפיק מוזיקלי.
"וחתיך הורס", הוא מוסיף ומתגלגל מצחוק.
אתה בעצם מוקף במוזיקה מכל כיוון אפשרי.
"זה היה שם תמיד, עוד מאז שנולדתי. מזל שההורים שלי זיהו את זה והשקיעו בי. הם קנו לי גיטרה ובגיל 4-5 כבר ניגנתי אקורדים. זה היה די מיוחד פעם. הרגשתי שיש בי משהו מיוחד".
"החלב שלך היה חמוץ"
בשני שירים לפחות מותח פוליקר הצעיר ביקורת על הוריו, ביקורת שהמילה חריפה תעשה לה עוול. "הבית חי בי ועוד פוגע. כמה עולה להם לאהוב, תאמר לי", הוא כותב בהזדמנות אחת. "את גידלת אותי לדעת את הפחדים שאת שומעת וכשבכית תמיד בכינו שנינו", כותב בהזדמנות אחרת.
הוא מתמהמה כשאני שואלת מה אמרו ההורים על האלבום. "הם אהבו אותו באופן כללי", אומר אבל מוריד עיניים לכיוון הקפה. "יש
דברים שיותר ויש דברים שפחות. יש שירים שצעקו ממש אליהם ודווקא אותם הם אהבו. אמא שלי אהבה את 'חלב חמוץ'. אבל היא מבינה את העניין. היא הבינה שאני כותב את זה בפרספקטיבה של ילד גדול ושזה המצב. השיר הוא לא בקטע של להאשים או לרצוח זה שיר נייטרלי של אדם שמתבונן מהצד. לכן קוראים לאלבום כלום. כי רוב השירים הם כאלה. אני מסתכל על התמונה כמו שהיא. מהצד. לא מערב רגש".
לא פחדת לפגוע בהורים?
"אני לא מתחשב בכל הנוגע ליצירה. אני חושב זה רק זה הורס אותה. כל האלבום הזה הוא סוג של חיפוש", הוא מסביר.
ו"כלום" זה גם סוג של תשובה לחיפוש? זה מה שמצאת בסוף?
"כן. תשובה מילולית".
בניגוד למעשית?
כן. בגלל שאי אפשר למצוא ניסוח מילולי של מי שאת".
על האלבום הוא עבד במשך שנתיים ונתן לו להבשיל לאט לאט כשכל השנים חיפש משהו שהוא יוכל להרגיש איתו שלם ולהתחבר אליו.
יוני פוליקר - עטיפת האלבום צילום: יח''צ
יש באלבום סוג של כאב, גם סביב אהבה, גם סביב ההורים וגם כאב עצמי.
"אלה דברים שעברתי עם עצמי. זה לאו דווקא אומר שיש פה החמצה או פספוס. יש בזה מן הכאב. אבל לא בזה אני מתמקד. אני מנסה להוציא את הדברים כמו שהם, למרות שבמילים קשה להביע יותר מדברים. הלחן אולי עושה את זה יותר טוב. למילים יש נטייה לקחת אותך למקום של המיינד והמחשבה והמוזיקה כלחן היא חוויה שלמה יותר".
יונה וולך מתהפכת עכשיו בקברה.
"שתתהפך", הוא אומר וצוחק. את תהליך הכתיבה הוא משווה לגרעפס. "זה פתאום תוקף אותך", פוליקר מסביר. "היו קטעים שאמרתי - 'די עזבו אותי, אני לא רוצה לקום מהמיטה'. אבל אין מה לעשות אני אוהב את זה למרות שאני גם עבד של זה. זו האהבה הכי אמיתי שיש לי בחיים".
יהודה הוא סוג של אבא
עם דודו יהודה פוליקר הוא מנגנן כבר חמש שנים בהופעותיו ומודה ש"זה סוג של בית ספר". אבל עדיין מודה באומץ שלא אופייני למעמד שלדוד לא היה הרבה מקום בתהליך היצירה. "הוא לא היה מעורב בתהליך הזה בכלל", הוא מסביר. "הייתי משמיע לו פה ושם חומרים בדיוק כמו שהייתי משמיע להורים. האמת היא שתמיד ידעתי מה אני רוצה לשמוע ולא הייתי זקוק לפידבקים. הפידבקים אף פעם לא נגעו לי".
וידאו: יוני פוליקר - שונא לאהוב
ובכל זאת הודית לו באלבום.
"הודיתי לו על כל האמון שהוא הביע בי עוד מאז שהייתי ילדון. הוא היה בא לקריות מראה לי אקורד פה אקורד שם. הוא היה סוג של אליל בשבילי. סוג של אבא".
אחרי שכיסחת את את אבא באלבום אני כבר לא יודעת אם זה טוב או רע.
"אני אולי מכסח קצת אבל מאד אוהב גם את אבא וגם את אמא", הוא עונה ומיד לובש חיוך שובבי.
חוץ ממנו אתה מודה בסוף האלבום לעצים, לים, לשמש ולשמיים.
"אלה דברים שליוו אותי ביצירה. הייתי יושב הרבה בירקון, מסתכל על השמש ועל השמיים וזה היה מכניס אותי לפרופורציה. זה משהו ענק ואתה פתאום מבין כמה מעט רעש אתה עושה בתוכו".
יוני פוליקר יופיע במועדון הברזילי בתל אביב, מחר (ב') בשעה 22:00
נא להמתין לטעינת התגובות
